מעיקר הדין [לרוב הפוסקים] לפני שמפנים חפצים יש להודיע על כך לבעלי החפצים. אך כיון שלא תמיד יודעים מי הם בעלי החפץ, או שאין אפשרות להודיע, אם החפצים מרובים וגורמים היזק מותר לפנותם. וכן אם מתנים מראש בכתב שכל חפצים הנשארים יפונו תוך זמן מסוים, נחשב להודעה ומותר לפנות. עצה נוספת – לייחד מקום לכל החפצים, וישכיר את המקום לבעלי הספרים והחפצים, ויגבה דמי השכירות מהספרים והחפצים. ובכך זוכה בחפצים לעצמו או לבית כנסת, ואז יוכל לעשות בהם כראות עיניו.

מקורות ונימוקים:  הכניס פירות לחצר חברו ללא הסכמתו  בגמרא סוף פרק השואל: מי שהכניס פירותיו לבית חבירו שלא מדעתו או שהטעוהו עד שהכניס פירותיו והניחם והלך, יש לבעל הבית למכור לו מאותן פירות כדי ליתן שכר הפועלים שמוציאין אותן ומשליכין אותם לשוק. ומדת חסידות הוא שיודיע לבית דין וישכירו ממקצת דמיהן מקום משום השב אבידה לבעלים אף על פי שלא עשה כהוגן. עכ"ל. והרמ"א הביא את שיטת הרא"ש שחייב להודיעו. (ב"מ קא: שו"ע חו"מ שיט. אגר"מ חו"מ ב-נו).

סיכום: לדעת הב"י והקצות, המכניס פירות לחצר חברו בלי להודיעו, או שהטעהו לרמב"ם יכול להוציא וא"צ להודיע, ומדת חסידות להודיע. ולרא"ש מעיקר הדין חייב להודיע. לדעת הסמ"ע הב"ח ושו"ע הרב לא נחלקו הרמב"ם והרא"ש שחייב להודיע אחר שמוציא את הפירות, ומדת חסידות שיודיע לב"ד והם יקחו למקום שמור. באופן שאינו יכול להודיע לבעלים כתב הב"ח והחו"י שאינו יכול להוציא לחוץ, שנחשב שמפקיר ומזיק בידיים.

מודעה על שכיחת חפצים  הפוסקים: (שו"ת אגרות משה חושן משפט חלק ב סימן מה. פתחי חושן חלק ב (אבידה ומציאה) פרק ד  הלכה כב) המליצו לכתוב מודעה שאין רשות להשאיר חפצים, וכל החפצים הנשארים זמן מסוים ולא יבואו ליטלם הרי הם הפקר. היתרון במודעה שכזו שנחשב שמניח את החפצים בלי רשות, ולרמב"ם יכול לפנותם בלי הודעה. [וכיון שהותרה שיפונה למקום הפקר, מותר להניחם במקום הפקר]. ולרא"ש אפשר שנחשב מודעה ושוב א"צ מודעה.

כשהחפצים גורמים היזק:  הט"ז ביאר את דעת הרמב"ם שאם הטעה את בעה"ב כאותו מעשה המובא בגמרא מותר להוציאם בלי להודיע, וכמו שאמרו בגמרא כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישיב לו בראשו. ואין לנו להכריח את בעה"ב שישכיר מקומו בלי רצונו. ואם הכניס פירות לחצר חברו שלא ברשות אם צריך לאותו מקום מותר לו לסלק את הפירות, וא"צ להודיע לבעל הפירות. ולפ"ז מצאנו פתרון לחפצים שנשארים במקומות ציבוריים, שיכול הגבאי לייחד מקום לכל החפצים הנשארים, ולהשכיר את המקום לבעלי החפצים, ולגבות את דמי השכירות מדמי החפצים, וכך החפצים הם של ביה"כ, ובכך יכול לעשות הגבאי עם החפצים כראות עיניו. וכן שמעתי ממרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל שנתן עצה זו.