לא לפספס הזדמנויות: אחד הדברים הקשורים לתודעת שפע הוא ההזדמנויות שבורא עולם יש סרטון ובו נראה ראיון עם ביל גייטס .אחת המראיינות ה סוד הצלחתך'? ביל משיב' :לפני שאענה לך אני רוצה לתת לך מתנה.' הוא מוציא מכיסו צ'ק פתוח ואמר לה' :הגידי לי איזה סכום לכתוב המראיינת אומרת לו' :ממש לא ,אני לא רוצה שתיתן לי מתנה כזאת ביל מתעקש' :את בטוחה ?אל תדאגי ,יש כיסוי לצ'ק .את תהיי המר 'אני בטוחה ,תודה רבה אבל לא תודה .'ביל אומר לה' :זה סוד ההצלחה הזדמנות.
מר"ח אלול עוברים כמנין בן עד זמן זה אנחנו עיננו לך תלויות ג' הבדלים אדון אוהב את העבד כי נותן תוצרת. האדון לא ימסור נפש בשביל העבד. ג' העבד היה מעדיף לעבוד עבור עצמו משא"כ בנים שגם ללא תוצרת והאב ימסור נפש עבור הבן וכל אב מעדיף את טובת בנו על שלו.
בשמחת תורה לא צריך שיהיה ס"ת אלא סביב הבימה כי זה מה שמחזיק את התורה מעשה במשפחת ילוז שעברו לבית וגן כדי שהבנים יהיו בני תורה היתה לו בת חרשת מוגבלת ראש ישיבת חברון אמר להם תתרמו סטנדרים וזה היה הס"ת עבורה.
מי שרוקד עם הרגליים זה נותן לו סגולה שרגליו ירוצו לדבר מצווה ופיו ששר יזכה רק לבשורות טובות.
בימים נוראים תן פחדיך על כל מעשיך ובש"ת אומרים ובכן צדיקים יראו וישמחו ומי שחסיד ברינה יגילו כל א' לפי דרגתו.
האוה"ח הק' שואל מהו וזאת הברכה מבאר שמשה רבנו הוא הת"ח הכי גדול הפה שזכה לדבר עם ה' והוא מתבשר אני לא מקבל את תפילותיך אתה לא מרחם עלי. והקב"ה אמר לו וזאת הברכה שרק איש האלוקים מקבל את הדין באהבה. רצפה בת איה שתי בניה נהרגו ע"י הגבעונים ביחד עם חמשת בני שאול במשך שבעה חודשים היה עושה אוהל שלא יבואו עופות לאכול אותם שאלו אותה למה הם כך וענתה בגלל שהגרים שיקרו את בנ"י וגרמו להם שלא יהיה להם פרנסה והתרגשו מזה שמכבדים גרים התגיירו מאה חמישים אלף איש מחמתה ודוד לקח אותה לאשה. זה הברכה לקבל את הדין באהבה.
שמ"ע מתבטא בפזר קשב גם הדברים שהם פזר הקב"ה שומע.
הגמ' עירובין החש בראשו יעסוק בתורה אמר ר' חצקל מי שחש בראשו לא ניצל את ראש השנה יצליח ע"י עסק התורה.
*******************
"תגיד", שואל אותי ניר באחת השיחות שלנו, "מה אתם עושים שם בבני ברק בשבת? אתם רק אוכלים ומתפללים, לא משעמם לכם?".
ברגע הראשון הנשימה שלי נעתקת.
"משעמם?", אני רוצה לצרוח לתוך הטלפון, "בשבת?".
ברגע השני אני בולע את הצעקה, היא לא תועיל כאן. אני צריך לעשות משהו אחר. אני צריך להסביר לו—
איך אני מסביר לאדם שאינו שומר תורה ומצוות שאני וכל הילדים שלי מחכים בכליון עיניים לשבת? איך אני יכול להסביר לו את פשרה של השלווה שעוטפת את בני ברק, מלאכית ועשירה. אלו מילים תוכלנה לתאר לו מה קורה מהרגע שהצפצוף מתנגן ומה פירושו של דבר שבת עדן הנפשות?
אני לא יכול להסביר—אבל אני יכול פשוט להזמין אותו. שיבוא, שיראה, שהנשמה היהודית שלו תתנתק פעם אחת מכל החומריות, שירגיש בעצמו.
"מה אתה אומר, ניר, שתבואו אלי פעם אחת לשבת, תראו בעצמכם אם משעמם כאן או לא?".
"שאנחנו נבוא לשבת?", הוא מצחקק קלות מופתע מהרעיון "אני אתייעץ עם אשתי", הוא עונה לי, אחרי יום הוא מתקשר אלי "בסדר, אם תזמין, נבוא".
* * *
ההיכרות שלי עם ניר התחילה בצורה מוזרה, שנה קודם לכן. הייתי צריך לנסוע לצפון, אחרי נסיעה ארוכה בכביש שש פניתי לאחד הכבישים הצדדיים יותר. והנה אני רואה רכב עומד בצד, תקוע. בעל הרכב עמד בחוץ, נשען על הרכב מסתכל בעיניים כלות על הרכבים שטסים ביעף וחולפים. היה נראה לי שאני מבחין בכמה ילדים ברכב. לבי לא נתן לי להמשיך לנסוע. האטתי וכשהגעתי אליו עצרתי. "שלום", אמרתי לו, הוא הסתכל עלי בחשדנות ולא ענה. "קרה משהו?", שאלתי, "אפשר לעזור?".
זיק של תקווה נדלק בעיניו. "כן, קרה", הוא ענה לי, "לא שמתי לב לאיתות שהדלק אוזל, כשהבחנתי בכך, קיוויתי שאצליח להגיע לתחנת הדלק הקרובה אבל היה כבר מאוחר מדי. עכשיו אני תקוע כאן, אין לי טיפה אחת של דלק כדי להתקדם".
הסתכלתי עליו, מאחורה ישבו שני ילדים יגעים ועייפים, "חכה כמה דקות", אמרתי לו, היה ברור לי שאני נחלץ לעזרה, "אני נוסע לתחנת הדלק הקרובה ומביא לך דלק".
"באמת?", הוא שאל אותי, מסתכל עלי כאילו הבטחתי לו דלק תוצרת עצמית.
"כן", אמרתי לו, "מה נראה לך, שאני אשאיר אותך כאן לבד?".
"לא יודע", הוא אמר, "כבר חצי שעה שאני עומד כאן, רכבים טסים על פני ביעף, אף אחד לא חולם לעצור. ובדיוק אתה—".
החלפנו מספרי טלפון, ואחרי חצי שעה נוספת הגעתי חזרה עם גלון של דלק, עזרתי לו למלא את הרכב. ורציתי לחזור לרכבי ולהמשיך בנסיעה אבל הוא עצר אותי, נבוך קצת. "תגיד לי…", הוא אומר, משתתק, מתחיל מכוון אחר, "חשבתי שכל החרדים הם", הוא נבוך שוב, "אני גר בקיבוץ בארי, מכיר חרדים רק מהתקשורת, לא חשבתי שבדיוק יהודי חרדי יעזור לי", הוא מסתכל עלי נבוך, "טוב, לא משנה, תודה רבה שעזרת לי", אנחנו לוחצים ידיים ונפרדים. למחרת אני מתקשר לניר, שואל אותו אם הגיע הביתה בשלום, הוא מספר שכן ומודה לי שוב. ביום שישי אני מתקשר שוב, להגיד לו שבת שלום ולספר לו משהו נחמד על הפרשה.
מאז כל יום שישי אנחנו מדברים בטלפון, אני מספר לו סיפור קצר או פירוש מעניין על הפרשה, מאחלים אחד לשני שבת שלום וזהו. הוא מופתע לגלות שאני חרדי נחמד, חי את החיים שלי ומכבד את שלו, ואין לי חלילה כוונות זדוניות להחזיר אותו בתשובה.
אולי הקשר הנעים הזה, והרוגע שלו ביחס אלי גורם לו להתלהב מההזמנה שלי, ולומר לי שכן, הם באמת רוצים לבוא אלי פעם אחת לשבת. מעניין אותם לראות מה זה שבת של חרדים, עליה הם שמעו עד כה, רק מהתקשורת.
האמת, שאחרי השיחה איתו אני קצת נלחץ, זרקתי את המשפט הזה בלי הרבה מחשבה ועכשיו אני צריך להתמודד עם התוצאות. הלכתי להתייעץ עם הרב חיים זאיד שליט"א מה לעשות. הוא הקשיב וביחד חשבנו—
השבת הקרובה היא שבת שחל בה ראש השנה, מה שאומר שזו שבת של תפילות ונמשכת יומיים, אין טעם להזמין יהודי לשבת, דווקא בשבת כזו. השבת שלאחר מכן היא שבת של עשרת ימי תשובה, ושבת אחר כך סוכות—
ואז שמחת תורה.
"תזמין אותם לשמחת תורה", מציע הרב, אני חושב על האפשרות, מה מתאים יותר מלהזמין יהודי לשמחת תורה? שיראה איך רוקדים עם התורה ושרים איתה. הילדים שלו יקבלו ממתקים בבית הכנסת, נראה לי מושלם, אבל אחרי דקה המושלמות הזו מתפוגגת.
"אני לא יכול להזמין לשמחת תורה!", אני אומר לרב, "הבטחתי לאבא שלי שגר בשדרות שאני אבוא להיות אתו בשמחת תורה".
הרב מוצא פתרון גם לזה, "תזמין גם את אבא שלך אליך", הוא אומר לי.
ניר שומע על ההצעה לבוא לשבת שהיא גם שמחת תורה. אני מתאר לו קצת את שמחת תורה בבית הכנסת שלנו והוא מתלהב ממש, מבטיח שיבוא. גם אבא שלי מוכן להגיע אלינו במקום שנגיע אליו ונראה שהכל מושלם ממש.
בערב שמחת תורה מגיעים אבא שלי וניר. ניר מבטיח לשמור את השבת, הוא מנתק את המכשירים, מגיע איתנו לבית הכנסת, רוקד עם התורה, שר, אוכל את כל הסעודות, נהנה מכל שניה.
רק במוצאי שבת מתחילות לזרום בשורות איוב. בקיבוץ בארי סיפור הזוועה עדיין בעיצומו, עדיין מסתובבים ערבים ארורים, זורעים הרס, חורבן ואסון. בזמן שהפורעים השתוללו ברחובות הקיבוץ שלו, כמו חיות רעות ועשו בו שמות, הוא ישב אצלנו, בבית הכנסת, נהנה מכל רגע. גם אבא שלי מקבל שיחת טלפון נרגשת מאחד החברים שלו, שיישאר בינתיים, שלא יחזור הביתה, בעצם, אין לו בית לחזור אליו. אבא שלי גר בדיוק מול תחנת המשטרה בשדרות, מקום שהמחבלים הארורים השתלטו עליו ובסופו של דבר מוטטו אותו— גם מהבית של אבא לא נשאר הרבה. מבהיל לחשוב מה היה קורה אם הוא היה בבית שלו, אם ניר היה בבית שלו.
בני קיבוץ בארי מפונים, גם ניר ומשפחתו, "כשהבאת לי דלק חשבתי שעשית אתי חסד עצום", הוא אמר לי בדמעות, "עדיין לא ידעתי שתציל את החיים שלי, של הילדים שלי". אני מקבל את תודתו בשתיקה. לא אומר לו את מה שאני חושב, יום יבוא והוא יבין שזה לא הייתי אני, השבת שבחר לשמור, התורה שרקד איתה, הצילו לו את החיים.
*********************
שמחת-תורה הוא היום השמיני של סוכות, אך, למעשה, הוא חג לעצמו. בתורה נאמר (ויקרא כ"ג, ל"ו פרשת אמור): "שבעת ימים תקריבו אשה לה', ביום השמיני מקרא קודש יהיה לכם, והקרבתם אשה לה', עצרת היא, כל מלאכת עבודה לא תעשו".
ביום זה אנו מסיימים בו את קריאת פרשיות התורה שקוראים מדי שבוע, ועל-כן זהו חג של סיום התורה והתחלתה המחודשת. מאחר שהוא בא אחרי ימי חג-הסוכות,
שבהם אנו שמחים מדי יום בשמחה מוגברת, מגיעה השמחה בחג זה לשיאה, והיא סוחפת את כל שדרות עם-ישראל.
זו השמחה שלך!
מספרים שראו פעם עם-הארץ מובהק רוקד בכל כוחו בשמחת-תורה. שאלוהו: "מה אתה שמח? אילו היית מתייגע בתורה כל השנה, ניחא; אך מכיוון שאתה עם-הארץ,
מה פשר השמחה?". השיב האיש: "וכשאחי משיא את בנו, אינני שמח בשמחתו?".
סיפור נחמד – ולא-מדויק. השמחה בשמחת-תורה אינה של האח הלמדן אלא גם של עם- הארץ. ביום הזה איננו שמחים על מידת הלימוד והידיעה בתורה. אילו זו היתה מהות השמחה, מן הראוי היה שיפתחו את ספר-התורה וילמדו מתוכו, ואילו אנו רוקדים עם ספר-התורה, כשהוא סגור ומכוסה.
השמחה בשמחת-תורה היא על עצם היותנו יהודים ועל עצם הקשר שלנו עם התורה. תחושה זו קיימת אצל כל יהודי, ולכן השמחה היא של כולנו, מהגדולים ועד הקטנים, מהלמדנים ועד מי שאינם יודעים אפילו אות בתורה.
שמחו, יהודים, זו השמחה של כולנו!
למה שמחים ורוקדים?
בשמחת-תורה מסיימים את הקריאה בתורה, ולרגל זה נוטלים את התורה בידיים, רוקדים עמה ושמחים בה. ונשאלת השאלה: ביום חגה של התורה, האם לא היה מתאים יותר לפתוח את ספר- התורה, ללמוד ולהתפלפל בה? ומי רוקד בשמחת-תורה עם התורה? הכול! מילא תלמידי-החכמים שהגו כל השנה בתורה, אך עמי-הארצות, מה להם כי ירקדו עמה?!
ההסבר לכך הוא: הקשר של יהודי עם הקדוש-ברוך-הוא ועם התורה, עומד מעל ומעבר להתנהגותו החיצונית ומידת ידיעותיו בתורה. השמחה היא על עצם העובדה שיש לנו תורה, ושמחה זו מפעמת גם בלבו של היהודי שלא למדה מעולם. לכן הכול שמחים בתורה, והשמחה מתבטאת בריקוד, שבזה אין הבדל בין הלמדן לאיש הפשוט.
שמחת-תורה – הלכה למעשה
א. היום השמיני של החג נקרא שמיני-עצרת – שמחת-תורה (לחוץ לארץ: השמיני- שמיני-עצרת, והתשיעי – שמחת-תורה) כיום זה (בחוץ לארץ : בימים אלו) אומרים שהחיינו בקידוש.
ב. בחוצה-לארץ: בשמיני עצרת צריך לאכול עוד בסוכה. אך אין לברך ברכת לישב בסוכה.
ג. במוסף של שמח"ת (ובחו"ל : במוסף של שמיני-עצרת) מתחילים לומר בשמונה-עשרה "משיב הרוח ומוריד הגשם", עד יום ראשון של חג הפסח.
ד. בליל שמח"ת ולמחרתו ביום (ובחו"ל: אף בליל שמע"צ) עורכים "הקפות".
ה. בשמחת-תורה קוראים את כולם לעלות לתורה, אף הילדים הקטנים עולים לתורה יחד עם המבוגרים – בשמחת-תורה מסיימים את קריאת-התורה הקדושה, ומתחילים מחדש מ"בראשית".
