הגמרא (שבת לד ע"א) מספרת, שכשרבי שמעון בר יוחאי יצא מהמערה וראה בשוק את יהודה בן גרים, "אמר: 'עדיין יש לזה בעולם?' נתן בו עיניו, ועשהו גל של עצמות".
יהודה בן גרים היה זה שפרסם את דבריו של רבי שמעון בר יוחאי בגנות המלכות: "כל מה שעשו – לצורך עצמם עשו", עד שהגיעו הדברים לאוזני המלכות ובקשו להורגו.
וכאן אנו מגיעים לשאלה מתוכה נזכה בע"ה ללמוד מוסר השכל לכל החיים:
מדוע רבי שמעון בר יוחאי העניש את יהודה בן גרים, והפך אותו לגל של עצמות, היה עליו להודות לו ולומר לו 'יישר כוח, בזכותך נהייתי רשב"י'!
הנה נתבונן: רשב"י הוא היחידי בעולם שחיברו עליו פיוטים, שהתקבלו בכל עם ישראל, המדברים בשבחו, מה שלא עשו לאף תנא! מה שלא עשו לכבודו של משה רבנו, וגם לא לכבודו של אברהם אבינו!
עם ישראל משבח, בפיוטיו, אך ורק את הקב"ה. הוא לא משבח בשר ודם. רשב"י הוא היחיד, היוצא דופן!
רשב"י הוא התנא היחיד שכל עם ישראל עולה לפקוד את קברו. כשעולים לפקוד את ציונו של הרשב"י, נכנסים גם לקברים האחרים ש"על הדרך", אבל מטרת העלייה ועיקרה היא לכבודו של רשב"י!
כמו כן, אף תנא לא זכה שיעשו מדורה ביום ההילולא שלו, כמו שזכה רשב"י!
כל זה – בזכותו של מי? בזכותו של יהודה בן גרים!
בזכותו רשב"י ברח למערה, שם התעלה לפסגת הפסגות, עד ללימוד בחברותא עם אליהו הנביא ולחיבור הזוהר הקדוש!
מגיע ליהודה בן גרים, אם כן, "יישר כח" גדול! ותחת זאת רשב"י נותן בו עיניו והופך אותו לגל של עצמות. מדוע?
זאת ועוד: חז"ל (שבת לג ע"ב) אומרים, שכשרשב"י יצא מן המערה, יצא לקראתו חתנו, רבי פינחס בן יאיר. הוא ראה שגופו של רשב"י מלא בבקעים ובסדקים, מחמת השהייה בחול המערה, והחל לבכות ולצווח: "אוי לי שראיתיך בכך!" ורשב"י השיבו: "אשריך שראיתני בכך, שאלמלא לא ראיתני בכך – לא מצאת בי כך". והגמרא מספרת, שקודם כניסתו למערה, כשרשב"י היה מקשה קושיה, היה רבי פינחס בן יאיר מיישבה בשנים עשר אופנים, ולאחר שיצא ממנה – כל קושיה של רבי פינחס בן יאיר, היה רשב"י מיישבה בעשרים וארבעה אופנים!
ואת כל הגדולה הזאת, רשב"י מעיד שהוא רכש במערה: "שאלמלא לא ראיתני בכך – לא מצאת בי כך". הוי אומר: בזכותו של יהודה בן גרים! לכאורה, מגיע לו תודה רבה, ולא עונש!
אני מכיר בן אדם שהיתה לו צרכנייה גדולה. אינשי דלא מעלי ניצלו את תמימותו, ורימו אותו במאות אלפים. האיש הזה איבד לא רק את הצרכנייה, אלא נאלץ למכור את ביתו ולשלם לנושיו, וחי בעניות גדולה.
בלית ברירה אחרת, הוא החל למסור שיעורי תורה, כאן ושם. ברבות הימים הפך ל"מגיד שיעור מבוקש" העסוק בהרבצת תורה יומם ולילה.
פעם אחת שמעתי אותו אומר: "כלום סבורים אתם שאני שונא את אלו שעשו לי את העוול הנורא? לא ולא! אדרבה, אני אומר להם 'תודה רבה'. בזכותם הפכתי למגיד שיעור. בזכותם חלקי הוא בין מזכי הרבים!"
אינני יודע לומר לכם, בוודאות, אם בעומק הלב שלו הוא גם חושב כך, אבל כלפי חוץ – זה מה שהוא אמר.
השאלה מתחזקת כשרואים את תגובתו של יוסף הצדיק כלפי אחיו, לאחר פטירתו של יעקב אבינו:
האחים מביעים פחד גדול, ואומרים (בראשית נ, טו): "לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ". ומהי תגובתו של יוסף? הוא מנחם אותם, ומדבר אל לבם: "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹקִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב". לאמור: לא זו בלבד שלא אעניש אתכם, אלא מגיע לכם 'תודה רבה'! בסופו של דבר התברר שמכל מה שעשיתם לי – נגרמה רק טובה.
מדוע, אפוא, ליהודה בן גרים לא מגיעה תודה רבה? והרי מכח מעשיו נגרמה לרשב"י, ולכלל ישראל, רק טובה, הן בתורת הנגלה והן בתורת הנסתר!
מעלתו של בית המדרש
התשובה לכך היא: אכן! רשב"י הרוויח רבות מישיבתו במערה, אבל הוא גם הפסיד!
הוא הפסיד שלוש עשרה שנה של ישיבה בתוך בית מדרש! שלוש עשרה שנה של ריתחא דאורייתא, של פלפול החברים!
את זה – לא היה לרשב"י במערה!
והראיה לכך היא, שהנה לאחר שרשב"י יצא מהמערה, והבין לאלו פסגות רוחניות הוא הגיע בזכות הישיבה בה – מדוע הוא לא שב ונכנס אליה, ללמוד בתוכה עוד שלוש עשרה שנים, אולי אפילו עוד עשרים ושש שנים, הרי אז יעפיל לדרגות עצומות ונוראות יותר?
אבל לא. רשב"י לא חזר למערה!
רשב"י העדיף לפתוח בית מדרש וללמד בו תלמידים!
כולם מכירים את הגמרא (ברכות כז ע"ב) המספרת על כך שהורידו את רבן גמליאל מגדולתו, על כך שציער מספר פעמים את רבי יהושע, ומינו תחתיו אדם צעיר, בן שמונה עשרה, לראשות הישיבה.
כל אדם מן השורה, במצב כזה היה מתכנס בתוך עצמו, יושב ולומד בבית, או ב"עזרת נשים", ולא מראה את פניו בתוך בית המדרש עצמו…
הן, ללא ספק, היתה זו שיחת היום: פיטוריו של רבן גמליאל ומינויו של מחליפו הצעיר, רבי אלעזר בן עזריה.
ומה עושה רבן גמליאל?
הגמרא (שם כח ע"א) מספרת: "ואף רבן גמליאל לא מנע את עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת". זאת ועוד: הוא ממשיך להתווכח, בעוז ובנחישות, עם רבי יהושע, בנוגע ליהודה, הגר העמוני, שהופיע באותו יום בבית המדרש, ושאל על כשרותו לבוא בקהל.
רבן גמליאל! מדוע אתה מתווכח עם רבי יהושע? הרי בעטיו סולקת מנשיאותך? איך מעז אתה להראות את פניך בבית המדרש, ולהתפלפל עם כולם, כמו אחרון התלמידים?
התשובה: רבן גמליאל לא היה מוכן לוותר, אפילו יום אחד, על תורה הנלמדת בבית מדרש!
רבן גמליאל לא היה מוכן לפספס, אפילו שעה אחת, תורה הבאה מתוך "פלפול החברים".
על ההפסד הזה, רשב"י לא סלח ליהודה בן גרים, ובעטיו העניש אותו: "נתן בו עיניו והפכו לגל של עצמות".
ומזה נלמד מוסר השכל עד כמה חשוב לא להפסיד יום אחד של לימוד בתוך בית מדרש.
כך קונים תורה! וכמו שמצינו בפרק קנין תורה (אבות ו, ה), שדקדוק חברים ופלפול התלמידים, הם מארבעים ושמונה הדברים שהתורה נקנית בהם.
**********
ידוע ומפורסם הדבר שאין לנו שמץ של הבנה בתנאים הקדושים, שרפי מעלה, אשר כל דבריהם כגחלי אש ולא מחשבותם מחשבותינו, ועל כן בבואנו לעסוק בעניין רבי עקיבא ותלמידיו יאחזנו רעד ותיפול עלינו חרדה גדולה, ובכל זאת לא נאמרו דרושים אלו על ידי חז"ל הקדושים אלא כדי שנעסוק בהם ונלמד מהם מוסר השכל.
מרן הגראי"ל שטינמן זצוק"ל הביא את קושית הרמ"ע מפאנו ששאל מדוע יש דין לשמוח בל"ג בעומר [שו"ע סימן תצ"ג ס"ק ב' ובדרכי משה שם] , והרי הסיבה שפסקה המיתה של תלמידי רבי עקיבא לא היתה מפני שהמגפה נעצרה בפתע פתאום, אלא מפני שמתו כל התלמידים וכבר לא היו עוד תלמידים שיכלו למות. וכי זו היא סיבה לשמוח? שמתו כולם ולא נותר עד אחד?
אלא אומר הרמ"ע מפאנו [מאמר "מעין גנים" דף מ"ב], שהיה ידוע במקמו שגם על רבן של התלמידים, הלא הוא רבי עקיבא בעצמו, נגזרה מיתה, והוא היה אמור למות בל"ג בעומר, אבל משמים ריחמו עליו ופסקה המגפה קודם, כך שרבי עקיבא עצמו נשאר חי, ועל כך השמחה הגדולה בל"ג בעומר.
אמר על כך מרן הגראי"ל, לכאורה יש להקשות מדוע נגזרה מיתה על רבי עקיבא, הרי הוא בוודאי נהג כבוד בתלמידיו ובחבריו, ולמה ייספה בעוונם? אלא משיב רבינו הגראי"ל, שרבי עקיבא היה צריך להיענש על כך שלא שם לבו לפגם שהיה בהנהגת תלמידיו, ולכן נתפס בעוונם.
ולמה באמת ניצל רבי עקיבא ולא נענש בעצמו? אומר הגראי"ל שאלו הם חשבונות שמים ואין אנו יכולים לרדת לחקר הדבר.
ואכן אנו רואים שבתחומים אחרים של מידות והנהגות, רבי עקיבא כן שם לב לדבר והדריך את תלמידיו בדרך הנכונה, אבל בעניין זה של 'לא נהגו כבוד זה בזה', לא שם לבו לדבר ועל כך נגזר עליו העונש האמור.
ואיפה ראינו שרבי עקיבא הדריך את תלמידיו? במסכת 'דרך ארץ' מובא המעשה הבא: "ומעשה בר"ע שעשה סעודה לתלמידיו, הביאו לפניהם שני תבשילין, אחד נא, ואחד מבושל. בתחילה הביאו לפניהם נא. הפיקח שבהן אחז את הקלח בידו אחת ותלשו בידו אחת, לא בא אחריו, משך ידו ממנו, ואכל פתו ריקם [פ' – כיוון שניסה לקחת את הקלח ולא הצליח, לא יצא מגדרו להשיג את התבשיל ואכל פיתו ריקם].
הטיפש שבהן אחז את הקלח בידו אחת ונשכו בשיניו, אמר לו רבי עקיבא, לא כך בני, אלא הנח עקבך עליו בתוך הקערה. [פירוש – הנח עקבך עליו – כלומר שכבר יצאת מדרך ארץ לאכול דרך רעבתנות ככלב … ].
ואחר כך הביא להן מבושל, אכלו ונסתפקו.
אחר כך אמר להם – בניי, ולא עשיתי לכם כל כך, אלא לבדוק אתכם, אם יש בידכם דרך ארץ אם לאו.
ומתוך דברים אלו נבין את האחריות על כל הורה ומחנך, שמעבר הדאגה שצריכה לחינוכו של כל תלמיד ותלמיד, כמה יש לחקור ולדרוש "ולשים לב" על כל פרט ופרט. ושלא פשוט הדבר שאדם יוכל לפטור עצמו בטענת "לא ידעתי".
***********
מעשה נורא שהתרחש בארה"ב בשנת תשע"ג: בתחילת השנה הושיבו השלטונות כמה וכמה יהודים יראים ושלמים בבית האסורים, מחמת איזה עניין שהוא. אחד מהאסורים היה יהודי שנהג לעלות מפעם לפעם במשך ימות השנה, וק"ו בל"ג בעומר, לאת"ק מירון. גם עתה משנתפס רצה לנסוע מיד לארה"ק למירון לבקש רחמים לביטול הגזירה, אך השלטון כבר עיכב בעדו מלצאת את גבולות ארצם, והוא שלח את בנו שימהר ליסע לאת"ק מירון, וכן עשה הבן.
על כולנה הצטער היהודי צער רב ולא פסיק פומיה מלהתאונן, שמעודו לא החסיר מלעלות להסתופף בצילא דרשב"י, ועתה בשנה זו הרי הוא נתון בכבלי בית האסורים ולא יוכל לנסוע למירון (כי הושיבוהו שם לזמן ארוך). נענה אחד הבנים ואמר לו דרך נחמה: אכן בשנה זו אינך יכול לנסוע לרשב"י, אך ברור לי שרשב"י בוא יבוא אליך… והיו דיבוריו נראים כחוכא ואיטלולא.
בהגיע שבת ערב ל"ג בעומר (שחל ביום א') ישב היהודי בכלאו ומירר בבכי מרוב השתוקקותו לשהות בצילו דרשב"י, וכפי שהגדיר זאת ה'יושב': כל קירות בית האסורים היו רטובים באותה שבת מדמעות. והנה, במוצאי מנוחה פרצה שריפה בבית האסורים… או אז – 'בקעה מצאו' היהודים ה'יושבים והחלו לרקוד סביב לשונות האש ושוררו 'בר יוחאי… תורתו מגן לנו… היא מאירת עינינו… הוא ימליץ טוב בעדינו אדוננו בר יוחאי'.
למחרת היום הודיעו להם מטעם השלטונות כי עקב השריפה הרי הם משוחררים לבתיהם! וראו הכל שלא זו בלבד שרבי שמעון הגיע אל תוככי בית האסורים והביא להם אבוקה לרקוד בשמחה, אלא אף גם זאת – הוציאם מהשביה.
*
יש מהצדיקים שנהגו להשליך אל אש היקוד את הכיפה שמעל לראשם, וכך נהג כ"ק אאדמו"ר זי"ע ואביו הרה"ק רבי משה מרדכי זי"ע. מעשה שהיה בירושלים עיה"ק בימי הרה"ק רבי דוד בידערמאן מלעלוב זי"ע: בחור מבני ירושלים שנטרפה דעתו עליו ל"ע, ואחד משגיונותיו היה, שללא הרף היה משליך את הכיפה מעל ראשו. נכנס אביו אצל ר' דוד'ל ותינה בפניו את מר מצבו של בנו.
ויהי בימים אחדים לאחר חג הפסח, בהגיע זמנו של ר' דוד'ל לצאת בשיירות בדרך הארוכה בואכה מירון, קרא לאביו של הבחור ואמר לו שיצטרף לשיירתו יחד עם בנו. במשך כל הדרך סבל האב מרורות בבושות נוראות מזה הבן, שבכל הפסקה שעשו על אם הדרך היה הבחור בורח ונעלם, והיו צריכים לחפש אחריו, וכהנה וכהנה. עד שבעזהשי"ת הגיעו בשעה טובה ומוצלחת למירון.
בעת ההדלקה על גג הציון, ניגש ר' דוד'ל אל הבחור והוריד מעל ראשו את כובעו ואת הכיפה, את הכובע השליך למטה, ואילו את הכיפה השליך אל תוככי לשונות האש. והנה, ברגע זה הניח הבחור את ידו על ראשו והתחיל לצעוק: "א קאפל! א קאפל!" (הבו לי כיפה לכסות ראשי). וישתוממו כל העם, בראותם כי הבחור נהפך לאיש אחר ודעתו חזרה אליו, כי זה עידן ועידנים שלא שמעו מפיו איזה דיבור כאחד מן הישוב, ולא עוד אלא שבו בדבר שקלקל – שזרק תמיד את הכיפה, בו בדבר תיקן – שזעק הבו לי את הכיפה.
ולנו יאמר, שלאו דווקא ב'שוטים' וחסרי דעה' מדובר כאן, אלא כל אחד ואחד ושגיונותיו שלו… אפשר לו לשורפם באשו של רשב"י, ומכאן ואילך יצליח דרכו.
*
בימים קדמונים היה הרה"ח ר' יונה לבל ז"ל מנהל את בית התבשיל במירון במשך כל השנה, וביותר ביום הגדול ל"ג בעומר, שהיה עומד כל היום ממש ומחלק מאכל ומשקה להעולים לציון הקדוש.
כל היום היה הגרא"ז מרגליות זי"ע עוקב אחר עבודתו של ר' יונה. אצל הגרא"ז היה יום ל"ג בעומר כיום הכיפורים ממש, מחצות הלילה עד אור הבוקר היה לומד את האידרא כשהוא עוטה בגדי לבן, לאחמ"כ התפלל עם ה'נץ', וממשיך בעבודת היום בריקודים וכו'. ולאידך, היה ר' יונה עוקב אחר עבודת הקודש של הגרא"ז, והיה לבו נחמץ בקרבו על שהוא עוסק כל היום בענייני מאכל ומשתה, ובטרדתו כי רבה אין בידו להתפלל אפילו תפילה אחת בכוונה ובמתינות.
לקראת הערב הרהיב ר' יונה עוז בנפשו, ניגש אל רא"ז ושפך בפניו את לבו באמרו: רבי קדוש, אתם זוכים במלא חפניים של 'ל"ג בעומר', ואילו אני משחיר את ידי כל היום, ועתה נותרו לי רק כעשר דקות לתפילת מנחה ועוד עשר דקות לומר מעט תהלים.
אמר לו רא"ז: אכן, לי יש 'ל"ג בעומר', אבל רוצה אני לעשות עמך 'עסק'. לפטור אותך מתפילת המנחה איני יכול, אבל במקום לומר תהלים במשך עשר דקות, המשך נא בחלוקת האוכל והשתיה, ותמורת עבודתך בעשר דקות הללו אתן לך את כל הל"ג בעומר שלי… (ספר שערי מירון).
**********
נגילה ונשמחה בך. וכי תזבחו זבח תודה לד' לרצנכם תזבחו, בדרך המוסר אם בן אדם מרגיש שקצת זובחים אותו לא מרגיש נעים בכל המצבים שלו "וכי תזבחו זבח" אתה מרגיש זבוח, אז "תודה לד'" תתן תודה לד', "לרצונכם תזבחו" תשחוט את הרצונות שלך תישאר רק עם הרצון של ד', כי כל מה שאתה מרגיש זבח זה בגלל שיש לך רצונות משלך אם תרצה רק רצון ד' אז תתן הודיה לד' כל הזמן.
וכמו שמסופר על אחד שנכנס לרבו ואמר הרב דיבר בענין אין דבר העומד בפני הרצון והנה אני מאוד רוצה מליונים ואני לא רוצה לעבוד רק להרוויח המון כסף, וזה לא בא ואני מאוד רוצה, אז הרב אמר לו כנראה כבודו לא רוצה באמת, אז הוא אמר לרב: אם הרב היה יודע כמה אני רוצה אני באמת מכל הלב רוצה עוד לא רציתי דבר אחר כמו שאני רוצה להיות מליונר שלא יחסר לי כלום. אמר לו הרב אם אתה רוצה באמת אז זה יהיה לך, אמר לו כבוד הרב אני מתכווין ברצינות אני מאוד רוצה אז הרב אמר לו קח רובה ותיכנס לבנק ותעשה שוד, ההוא היה בהלם איך הרב מדבר, אז הרב אומר לו מה הבעיה תעשה שוד, למה אתה לא מסכים כי אתה מפחד לשבת בכלא, כי אתה לא רוצה בושות ברחוב, אז אתה לא רוצה רק מליונים ולהיות גביר אתה רוצה לא לשבת בכלא אתה רוצה להיות משוחרר בלי חשדות ובושות, אז יש לך הרבה דברים שאתה רוצה בגלל זה אין לך את זה, אם היית רוצה רק את זה אז וודאי שזה היה מגיע לך.
ידוע מה שמובא בפרקי דרבי אליעזר (פרקי דרבי אליעזר א-ב, אבות דרבי נתן פרק ו) מובא מעשה ברבי אליעזר בן הורקנוס שהיה בן עשרים ושתיים שנה, ולא למד תורה, ואביו הורקנוס היה עשיר גדול, והיו לו שדות וכרמים, וחילק את שדותיו לכל בניו לחרוש ולזרוע אותם, כל אחד בחלק שלו, ובחלקו של רבי אליעזר נפלה שדה מלאה בסלעים. יום אחד בא הורקנוס לבקר בשדותיו, ומצא את אליעזר בנו יושב ובוכה, אמר לו אביו, מפני מה אתה בוכה, שמא מצטער אתה שהשדה שלך מלאה בסלעים, אתן לך שדה אחרת שאדמתה רכה יותר ותוכל לחרוש בה בקלות, נתן לו שדה אחרת טובה ממנה.
שוב בא הורקנוס בפעם אחרת, ומצאו בוכה, אמר לו עכשיו מפני מה אתה בוכה? אמר לו מפני שנפשי חשקה ללמוד תורה, אמר לו אביו, והלא בן עשרים ושתיים שנה אתה, ואיך תוכל עכשיו ללמוד תורה, אלא קח לך אשה ותוליד לך בנים, ותיקח אותם לבית הספר והם ילמדו תורה, נתן לו שדה אחרת בהר, בא לחרוש בה, נפלה פרתו ורגלה נשברה, אמר לטובתי נשברה רגל פרתי. נגלה לו אליהו הנביא ומצאו בוכה, אמר לו אליהו מפני מה אתה בוכה? אמר לו, מפני שאני מבקש ללמוד תורה, אמר לו, אם ברצונך ללמוד תורה, עלה לירושלים אצל רבן יוחנן בן זכאי ותלמד אצלו תורה, מיד ברח רבי אליעזר בן הורקנוס לירושלים. כשהגיע אצל רבן יוחנן בן זכאי, שאל אותו רבן יוחנן: מי אתה? ולא רצה להגיד לו.
שאל אותו: האם למדת מימיך קריאת שמע או תפילה או ברכת המזון? אמר לו: לאו, אמר לו רבן יוחנן: עמוד ואלמד אותך את שלשתם. לאחר זמן שוב ישב, והיה בוכה, אמר לו רבן יוחנן, בני, מפני מה אתה בוכה? אמר לו מפני שאני מבקש ללמוד תורה, רבן יוחנן היה מלמד אותו שתי הלכות בכל יום, והיה חוזר עליהם ומשננן. למד שם במשך שמונה ימים ולא טעם כלום, עד שעלה ריח מפיו לפני רבן יוחנן, והעמידו מלפניו, ישב והיה בוכה. אמר לו, מפני מה אתה בוכה? אמר לו, מפני שהעמדתני מלפניך כאדם שמעמיד מוכה שחין מלפניו, אמר לו: בני, אל תירא, כשם שעלה ריח פיך מלפני, כך יהיה ריח התורה עולה מפיך מסוף העולם ועד סופו.
שאל אותו, בן מי אתה? אמר לו, בן הורקנוס אני, אמר לו, והלא בן גדולי עולם אתה ולא היית מגיד לי, חייך היום אתה סועד אצלי, אמר לו: כבר סעדתי אצל רבי יהושע בן חנניה ורבי יוסי הכהן, שלח ושאל אותם, אמרו לו, לא סעד אליעזר אצלנו היום, ונודע שזה שמונה ימים שלא טעם כלום. אמרו לו בניו של הורקנוס לאביהם, ראית מה עשה אליעזר, הניח אותך לעת זקנותך וברח לירושלים, עלה לך לירושלים, ונדה אותו מנכסיך עלה לירושלים כדי לנדותו מנכסיו, בא לו אצל רבן יוחנן בן זכאי שהיה נשיא ישראל, ומצא אצלו כל גדולי ירושלים: נקדימון בן גוריון, ובן ציצית הכסת וכלבא שבוע, אמרו: הרי אביו של רבי אליעזר בא, אמר להם רבן יוחנן פנו לו מקום, והושיבוהו אצלו.
נתן עיניו רבן יוחנן בן זכאי ברבי אליעזר ואמר לו: בני, אמור לנו דבר אחד מן התורה, אמר לו רבי, משל לבור הזה שאינו יכול להוציא מים יותר ממה שנותנים לתוכו, אמר לו: לאו, אלא משל למעיין הזה שהוא נובע ומוציא מים חיים, ובכוחו להוציא מים יותר ממה שהוא מכניס כך אתה תוכל לומר דברי תורה יותר ממה ששמעת שנתקבל בסיני, ושמא ממני אתה מתבייש, הריני עומד מכאן.
עמד רבן יוחנן בן זכאי והלך לו והיה מסתתר מאחורי הפרגוד והיה רבי אליעזר דורש, ופניו מאירות כאור החמה והיו דבריו מאירים כנתינתם מסיני, בא רבן יוחנן בן זכאי מאחוריו ונשקו על ראשו, ואמר אשריכם אברהם יצחק ויעקב שרבי אליעזר יצא מחלציכם. אמר הורקנוס: למי אמר כך? אמרו לו לאליעזר בנך, אמר להם: לא כך היה לו לומר אלא אשרי אני שיצא זה מחלצי, כשהגיעו לצאת עמד הורקנוס על רגליו ואמר: רבותי! אני באתי לכאן רק כדי להדיר את רבי אליעזר בני מכל נכסי, עכשיו שעיני רואות בחכמתו ובתורתו, כל נכסי נתונים במתנה לאליעזר בני, וכל אחיו אין להם בהם ולא כלום. אמר לו רבי אליעזר לאביו: אבא, אילו קרקעות, כסף וזהב ביקשתי, לא הייתי מבקש אותם אלא מאת הקדוש ברוך הוא, והיה נותן לי, שנאמר: "לה' הארץ ומלואה" (תהלים כד, א) ונאמר: "לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צבאות" (חגי ב, ח). אני לא ביקשתי אלא תורה בלבד, כמו שנאמר (תהלים קיט, עב): "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף".
והנה אם זה היה הרצון של רבי אליעזר כל הזמן הוא עונה אותו תירוץ למה בוכה "מפני שאני מבקש ללמוד תורה" זוהי המשאלה היחידה ואם זה הדבר הרצון היחידי אז דבר העומד בפני הרצון, וכמו שר'ש שלום שבדרון היה אומר בציק כותבים בסוף של הכסף המילה בלבד למה שלא יוציאו או יגנבו וזה המילה בלבד מכריח את הפקיד לא להוציא יותר ככה צריך להיות הרצון שלנו בלבד.
והנה סיפור בזוג חסידי סאטמר מארה"ב, אשר במשך שנים ארוכות לא זכו לילדים, ביקשו להתחיל תהליך של אימוץ. כחלק מכך הם נדרשו לעבור שאלונים מתקילים והרבה מאוד ועדות. בין היתר הוזמנו השנים לשבת עם עובדת סוציאלית שתיארה להם מצבים שונים.
העובדת סוציאלית פתחה את המפגש בשאלה לבעל: "קח דף ותכתוב עליו את הדבר שאתה הכי אוהב". והוא, מבלי לחשוב פעמים כתב "דער אייברשטער" (ריבונו של עולם). לאחר מכן היא ביקשה מהאישה בקשה זהה, והאישה נטלה את העט ורשמה את מה שאהוב עליה ביותר בעולם: אבא שבשמים.
העובדת סוציאלית המשיכה למלא את תפקידה נאמנה. "ועכשיו" היא אמרה לבני הזוג, "אם אתן לכם ילד לאימוץ, האם תאהבו אותו יותר מאת מי שתכתבם על הדף. "ודאי שלא" השיב הבעל. אין שום סיכוי ענתה האישה.
"היזהרו" התריעה העובדת סוציאלית, יתכן שהתגובות האלה יהיו לרעתכם. אך השנים לא שינו את דעתם. לאחר תקופה ממש קצרה בני הזוג התבשרו ונולדו להם תאומים.
ואותו דבר נתקשר לתנא האלוקי רשב"י עם הסיפור הידוע שמובא בפסיקתא דרב כהנא (פרשה כב ד"ה, וכן הוא במדרש שיר השירים רבה פרשה א ד"ה ב): ד"א נגילה ונשמחה בך, תמן תנינן נשא אדם אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל, אמר רבי אידי מעשה באשה אחת בצידן ששהתה עשר שנים עם בעלה ולא ילדה, אתון גבי ר' שמעון בן יוחאי בעיין למשתבקא דין מדין אמר להון חייכון כשם שנזדווגתם זה לזה במאכל ובמשתה כך אין אתם מתפרשים אלא מתוך מאכל ומשתה, הלכו בדרכיו ועשו לעצמן יום טוב ועשו סעודה גדולה ושכרתו יותר מדאי, כיון שנתיישבה דעתו עליו אמר לה בתי ראי כל חפץ טוב שיש לי בבית וטלי אותו ולכי לבית אביך, מה עשתה היא לאחר שישן רמזה לעבדיה ולשפחותיה ואמרה להם שאוהו במטה וקחו אותו והוליכוהו לבית אבא.
בחצי הלילה ננער משנתיה כיון דפג חמריה אמר לה בתי היכן אני נתון אמרה ליה בבית אבא אמר לה מה לי לבית אביך, אמרה ליה ולא כך אמרת לי בערב כל חפץ טוב שיש בביתי טלי אותו ולכי לבית אביך אין חפץ טוב לי בעולם יותר ממך, הלכו להם אצל רבי שמעון בן יוחאי ועמד והתפלל עליהם ונפקדו ללמדך מה הקדוש ברוך הוא פוקד עקרות אף צדיקים פוקדים עקרות, והרי דברים קל וחומר ומה אם בשר ודם על שאמר לבשר ודם שכמותו אין לי חפץ בעולם טוב ממך נפקדו, ישראל המחכים לישועת הקב"ה בכל יום ואומרים אין לנו חפץ טוב בעולם אלא אתה על אחת כמה וכמה, הוי נגילה ונשמחה בך.
אם באמת אין לי חפץ אלא אתה. ונצעק אבינו מלכינו אין לנו מלך אלא אתה ואין לי חפץ אלא בך, בוודאי נזכה לכל הישועות.
**************
יש להבין, מדוע נוהגים שמחה ביום הילולא דרשב"י? אין אומרים תחנון, ביום זה הותרו איסורי הספידה וכו'. יש אומרים שרשב"י עצמו ביקש זאת – אך מדוע ביקש?!
אלא שביום זה גילה הרבה רזים וסודות התורה, ועל ידי זה נעשו תיקונים גדולים בכל העולמות, ועל כך היא שמחתנו ביום הזה, ובאמת, בספרים הק' מובא שיום זה הוא כמו "יום מתן תורה" לחכמת הנסתר…
חשוב מאוד שנשתדל לנצל כל רגע ורגע מיום זה, להתקרבות אל השי"ת, בלימוד התורה הק', בתפילה, משום שבל"ג בעומר אפשר לזכות באופן מיוחד להתקרבות להשי"ת, להשיג בו מעלות התורה וחיזוק עבודת השם וכן מסוגל לתפילה, במיוחד אפשר להתפלל ביום זה שנזכה לכל חלקנו בתורה, ואפשר להוסיף ולבקש שנזכה לדעת גם את סודות התורה.
ומובא ב'יערות דבש' לגאון ישראל רבי יונתן אייבשיץ זצוק"ל, שיום זה הוא יום של רצון, ואחד הצדיקים אמר שביום זה קל יותר לשוב בתשובה, על-כן חשוב מאוד שלא נפסיד את האפשרויות הטמונות ביום ל"ג בעומר!
*
כאשר אנחנו לומדים סוגיא ואחר – כך שומעים עליה שיעור, אנו מבחינים שיש בסוגיה הרבה יותר עומק ממה שראינו בתחילה, כך הוא גם בכל התורה הק', וכמובא בזוהר הק' כשם שלאדם יש גוף ונשמה, כך גם לתורה יש גוף ונשמה. נשמת התורה היא התוכן הפנימי, ובזכות שאנו עוסקים בלבוש התורה בעולם הזה, נזכה לעתיד לבוא להבין גם את נשמת התורה!
ובאמת עלינו לרצות ולשאוף לדעת במשך הזמן גם את נשמת התורה, כי התפקיד שלנו זה לא רק לדעת את כל התורה הנגלית, אלא גם את תורת הנסתר, וההבדל בין מי שיודע סתרי – תורה למי שאינו יודע, הוא כשני אנשים שונים. רק כמובן השאלה היא "מתי". לכל זמן ועת – ובתחילה ישנים דברים הקודמים לכך
בן ישיבה מיוחד במינו, מתמיד גדול, למדן נפלא, ירא שמים ובעל מידות תרומיות, עדין ואציל הנפש, באמת כליל המעלות, למד בישיבת 'כנסת יחזקאל' באלעד, השוכנת מול ביתי. באמצע השבוע שלפני ל"ג בעומר רכש הוא כרטיס נסיעה למירון, להילולת הרשב"י. כעבור יום נמלך בדעתו ומכר את הכרטיס. למרות שהוא תושב צפת ונוסע הרבה לרבי שמעון, היה חבל לו לעזוב את הגמרא הקדושה ולנסוע גם השנה מאלעד ועד מירון.
חלף יום נוסף, הכמיהה לציון הרשב"י שוב קיננה בו והוא שב ורכש כרטיס למירון במתנ"ס העירוני. כעבור כמה שעות החליט שלא, הוא נשאר ללמוד. מכר שוב את הכרטיס וקבע חברותא ללימוד מעמיק, כדרכו בקודש, לליל ל"ג בעומר.
התיישבו השניים ללמוד. הם למדו ולמדו ולפתע סגר הבחור את הגמרא ואמר: "אני מרגיש שאני חייב לנסוע לר' שמעון"….
אירגן בחופזה כרטיס נסיעה לעצמו, עלה על האוטובוס מירונה, התפלל ברגשה בציון הקדוש ושמח בשמחתו של רשב"י זיע"א בהדלקה של 'תולדות אהרן'. שם הוא מצא את מותו, עלה בסערה השמיימה.
זהו סיפורו של בן העליה שלמה זלמן ליבוביץ זצ"ל. בן עליה צעיר, מופלג באמת בכל מ"ח קנייני תורה, מתמיד, מוכשר, למדן, צדיק ובעל מידות נאצלות. הקב"ה ית"ש, אבינו האב הרחמן, נטלו בציצית ראשו, כמעט בכח, היישר אל מקום פטירתו. בדיוק נמרץ כפי שכולם מצטטים בשבוע נורא זה את דברי רבי ירוחם זצוק"ל, כשבנהר הסמוך למיר שבאירופה, נפלה עגלת נוסעים מהגשר אל תוך הנהר וכל נוסעיו טבעו למוות. המשגיח רבי ירוחם אמר בשיחתו לתלמידי הישיבה כי במבט של אמונה לא אומרים שכל מי שהיה בעגלה טבע, אלא שאסף הקב"ה שבעה אנשים שנגזר עליהם למות בטביעה והביאם לעגלת נוסעים אחת, הכל בגזירת עליון מחושבת ומדוקדקת, ברחמים וחסדים גדולים העטופים בהנהגת דין, אימה וכאב אין אונים.
זהו לא מדור אישי, כמובן. אך כפי שאני הכרתי את הבחור הנדיר, פנינה שאין כמותה, שלמה זלמן ליבוביץ ז"ל, ואת בן העליה המיוחד יעקב סטרקובסקי ז"ל, שלמד בשעתו בכיתתו של בני יבלחט"א, כך בוודאי כולנו קרובים וכואבים, גם על עשרות ההרוגים באופן כללי, ובפרט, מטבע רגשות האדם, על כל אותם אלו שהכרנו בהיכרות אישית מתוך החללים.
הבה"ח יעקב סטרקובסקי ז"ל עבר מסכת חיים לא פשוטה בכלל, וכבר בגיל כה צעיר רשם לעצמו בפנקסו האישי, ששומה עליו להתמקד בדבר אחד, ב"שיויתי ה' לנגדי תמיד". למרות כל מכסת הייסורים שעבר, בנה את עולמו כבן עליה נפלא, והנה בשעה שחבריו לכתה באים בקשרי אירוסין בזה אחר זה. האם מישהו יכול להכיל כאב ואובדן שכזה?
***
הקב"ה ברא אותנו בני אדם, ברי דעת. עצם יצירת האדם, בצלם אלוקים, מביאה אותנו לחשוב, לנסות להבין כל דבר. מעצם היותינו בני אדם אנו תוהים: מדוע? על מה עשה השי"ת ככה? מדוע דווקא הם ולא אחרים נבחרו כדי לעורר אותנו?
לחשוב ולהתבונן- זה דבר טוב. אך מגיע הרגע בו אנו צריכים לעצור.
"אדם ובהמה תושיע ה': אלו בני אדם שערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה" (חולין ה, ב). — "אף על פי שאדם אנחנו נמשכנו אחריך כבהמה" (ויק"ר כז א).
נכון, כולנו 'ערומים בדעת'. מוטל עלינו לחקור ולדרוש, לנסות ולהבין. אך כשאנו לא מבינים חשבונות שמים, אנו מיישרים מבט ו'משימים עצמנו כבהמה'. זהו רצון ה' יתברך, זהו!! אנו מאמינים באמונה שלמה ש'דרך הטוב להטיב'. אנו יודעים שכל מה שהשם עושה- הכל לטובה. אנחנו לא מרגישים את מתיקות הטוב? עוד נרגיש, עוד נכיר, ובינתיים נקבל דין שמים באהבה גמורה.
"וראית את אחורי ופני לא יראו". מסבירים המפרשים בדרך רמז: "וראית את אחורי" רק לאחר מעשה, כשתתבונן אחורה, במבט מפוכח בזמן בו הקב"ה יראה לפנינו את התמונה הכוללת, תראה את הטובה בהנהגת השי"ת איתך, אבל "ופני לא יראו", כשהינך עדיין עומד לפני, לפני השלמת התמונה המושלמת, לא תראה את ההטבה שבדבר, כי יראה לך רק רע, ולא תבין עדיין את הטובה שתצמח לך בזה.
הגרב"צ פלמן זצ"ל אמר כי הנהגת ה' בעולם דומה היא לפעמים לעבודת גובלן יפיפיה, ריקמה צפופה ומיוחדת. מצדה האחד אנו רואים תמונה מרהיבה עם נוף יפה, דשא ופרחים, בתים ובעלי חיים, אך אם נהפוך את הגובלן היפה, נגלה מערבולת של חוטים סבוכים, קשרים עבותים וסבוכים, מבולבלים.
כולנו מבינים שלולי הקשרים ומערבולת החוטים המסובכים הללו, לא הייתה תמונת הרקמה יוצאת כה יפה ומשובבת לב בצידה העליון.
אילולי הנסיונות והקשיים שיש לכל אחד באשר הוא, לולי הקשרים והקשיים, לא היינו מגיעים לתוצר הסופי, לתמונה היפה והמושלמת. כך עלינו להסתכל על החיים בצורה הנכונה ולדעת שהכל לטובה, גם אם עכשיו לעת עתה לא נראה הדבר כך בעינינו, עלינו להמתין בסבלנות לרגע המיוחל, בו התמונה כבר תושלם ותתבהר.
רק אז נבין ונרגיש ונבין מה תפקידו של כל 'קשר סבוך' בחיינו, מדוע הוצרכנו להתפתל, לסבול, לכאוב, לחוות אובדן. או אז נראה את התמונה הכוללת, כיצד לכל חוט ומאורע ישנו תפקיד משמעותי. איך הכל נארג באריגת מופת, מה הוביל למה ומדוע. אך לשם כך נמשיך לארוג ולרקום את יצירת המופת הפרטית שלנו, לשמה הגענו לעולם. נתבונן מצד אחד כ'ערומים בדעת', אך כשצריך, 'נשים עצמנו כבהמה'. נבין, באמת ובתמים, שמפקח הבנייה הגדול מכולם יודע אל נכון מה תפקידו של כל בורג, חתיכת עץ או אריח, בכל מערכת הבנייה האדירה הזאת. אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה.
***
עולם שלם עסוק בכל נימי נפשו בשאלת המחדל והכשל, מי אשם וכמה, את מי ניתן להאשים, מי מואיל בטובו לקחת אחריות ומי התחמק (באלגנטיות או בגסות- רוח) מלקיחת אחריות.
עולם שלם טרוד בימים טרופים אלה בשאלה איזו ועדת בדיקה תוקם לחקר מאורעות האימה, שליוו אותנו, ועוד ילוו אותנו, החל מליל ל"ג בעומר. האם ועדת בדיקה או ועדת חקירה, ועדה ממלכתית או ועדה משטרתית, בדיקה פנימית של מח"ש או בדיקה חיצונית.
עולם שלם מחפש אשמים, ואילו אנחנו -למרות שגם אנו רוצים ודורשים בכל לב שכל הליקויים החמורים יתוקנו והמחדלים לא ישובו על עצמם חלילה- עסוקים בדברים אחרים.
— אנו עסוקים בחשבון נפשנו.
אי אפשר שלא לחוש את ההבדל התהומי הפעור בינינו.
דווקא הציבור שלנו, הציבור שנפגע מהמחדלים והקיז דם, כפשוטו, טרוד כעת ראשו ורובו בתיקון המעשים והמידות והרבה פחות בשאלות של 'מי אשם'. ברור שצריך לתקן את הטעון תיקון. אין ספק שמה שהיה- הוא לא מה שאמור להיות. אך אנחנו הרי יודעים ש"לא הנחש ממית אלא החטא ממית". הקב"ה, לא השוטרים שחסמו את יציאת ה'ההדלקה', דיבר אלינו. הקב"ה, אבינו האב הרחמן, קורא אלינו, זועק, דופק בחוזקה ומעורר אותנו: שובו בנים שובבים.
במה להתחזק?
לב יודע מרת נפשו. אך כולנו יודעים שביום זה פסקה המגפה מתלמידי רבי עקיבא, שנפטרו על "שלא נהגו כבוד זה בזה", ובחז"ל ישנה גירסא נוספת (ראו מגן אבות להרשב"ץ אבות פ"א, ועוד): "וכולם מתו מפני שהיתה עינם צרה זה לזה".
לכבד. לפרגן. לא להרגיש שצר ודחוק לנו כשלשני טוב. לא לרמוס איש את רעהו. כי מהשמים הראו לנו כמה עצוב יכול להיות כשרומסים אחד את השני.
בואו ננסה לדמיין את הכותרות של העיתונים החרדיים יום אחרי ל"ג בעומר של שנת תש"פ או תשע"ט, לפני שנתיים ושלוש שנים…
נניח שהיתה ח"ו מתפרסמת כותרת על שלושה יהודים חרדים שנהרגו במהלך הילולא… ה' ישמור ויציל. שלושה הרוגים באירוע השמחה הגדול. נורא ואיום. איזה צער גדול היה ממלא אותנו. הכותרות הללו בוודאי היו תופסות את כל רחבו של העמוד הראשון בכל אחד מהעיתונים, בצבע אדום זועק עם מסגרת שחורה קודרת, תמונות של בחורי החמד או תינוקות של בית רבן שהלכו לעולמם באסון הנורא.
ואם היינו מקבלים דיווח על חמישה הרוגים? אויה! צרה צרורה!!! האסון היה מקבל ממדים של אסון לאומי…
זה מאורע שייזכר לדורות. לא ישכחו אותו לעולם. חמישה אנשים נהרגו בהילולת הרשב"י נורא!!!
ומה אם מספר ההרוגים היה מגיע לעשרה? אפשר לדמיין את עוצמת האבל שהיתה פוקדת אותנו?
15 הרוגים כבר היו מרעידים את כל אמות הספים.
הרי באסון הידוע שהתחולל בשנת תרע"א, נהרגו תשעה אנשים לכל הפחות (לפי חלק מעדי הראיה מספר ההרוגים היה גבוה הרבה יותר, אבל בעיתונים הוזכרו שמותיהם של תשעה הרוגים בלבד בהם שבעה שנהרגו במעמד עצמו ועוד שניים שנפטרו מפצעיהם כעבור שבועיים וחצי), ואת האירוע אנחנו זוכרים עד היום, אחרי שחלפו כבר יותר ממאה שנה!
רבותי! נתאר לעצמנו מה היו התגובות שלנו לאירוע בו נהרגו רחמנא ליצלן 20 או 30 יהודים חרדים. אפילו אם זה לא היה קורה במירון, אלא סתם טיל שנפל על בניין או כל אסון אחר חלילה וחלילה, היה לא תהיה.
זעזוע נורא! אבל כבד! חשבון נפש ציבורי מעמיק! אירוע משנה חיים עבור כל מי שרק שמע עליו ובוודאי מי שהיה נוכח וראה אותו או שמע את יללות האמבולנסים שהגיעו ולא פסקו מליילל במשך שעות ארוכות.
אבל אנחנו לא בשנת תשע"ט, ולא בשנת תש"פ.
אנחנו היום בשנת תשפ"ב, אחרי שבשנת תשפ"א אירע אסון בקנה מידה גדול הרבה יותר! 45 הרוגים!!!
45 חיים שנגדעו!!!
ועוד בחור צעיר שנפצע באורח קשה מאוד, ושוכב עד היום כשהוא מחוסר הכרה, בבית חולים שיקומי.
אחים יקרים…
אנחנו אפילו לא קולטים את עוצמת האסון, את היקף האירוע. אתם יודעים כמה אלמנות מתמודדות עם האבל יום יום? כמה יתומים מתגעגעים לאבא שלהם כבר שנה שלמה ולא יזכו לראותו עד תחיית המתים? אתם יודעים כמה תינוקות ופעוטות רכים לא יזכרו לעולם את קולו של אבא, ולא יזכו להרגיש בחמימות ידו המלטפת והמחבקת?
האם אנחנו מסוגלים להבין בכלל את הכאב החד והצורב בלבה של אם שאיבדה את בנה? את הכמיהה העזה של אב לפגוש את בנו יקירו ולו לרגע אחד נוסף, אבל הילד הלך ואיננו?
האם אנחנו מסוגלים בכלל להבין את אפס קצה קצהו של הכאב שכואבים הורים שאיבדו שני ילדים באותו לילה שחור משחור? שני ילדים תמימים וטהורים הטמונים זה לצד זה, מכוסים מצבת שיש קרה ומנוכרת. אפשר בכלל להכיל עוצמה כזאת של כאב?
האסון הזה היה אמור להכות את כולנו בהלם עצום. זה משהו שלא היינו אמורים להתאושש ממנו בכלל בדרך הטבע. לא משפחות ההרוגים ולא כל עם ישראל, בוודאי הציבור החרדי. הרי כל אחד מאתנו מכיר מישהו שאיבד אח או בן או אבא.
זה אסון בקנה מידה היסטורי, הוא היה אמור להשאיר איזשהו רושם בלב שלנו.
אבל האמת היא שזה לא קרה, לפחות לא אצלי ואצל כמה אנשים נוספים שדיברתי איתם על כך.
אולי, והלוואי שישנם אנשים רגישים מספיק כדי לזכור ולא לשכוח, להפנים ולא לברוח מהמוסר השכל שאנחנו צריכים וחייבים להפיק מאירועים כאלו המתחוללים בסביבתנו.
הרי לא מזמן למדנו ב'דף היומי' שאין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל.
אם היו נהרגים 45 סינים או הודים זה גם היה אמור ללמד אותנו מוסר השכל.
אם היו נהרגים 45 אמריקאים או בריטים הקרובים אלינו יותר בתרבותם, על אחת כמה וכמה.
אם היו נהרגים 45 אזרחים ישראלים, בוודאי ובוודאי שהיינו צריכים ללמוד לקח…
אבל הם לא סינים, לא הודים, לא אמריקאים ולא בריטים. מדבור באחי שלנו, אחינו ובשירנו, 45 יהודים שומרי תורה ומצוות, חרדים לדבר ה', דוברי אידיש ולשון הקודש, אשכנזים וספרדים, חסידים וליטאים, כל המגוון הרחב של קהילות שומרי התורה והמצוות.
על אחת כמה וכמה! אין פורענות באה ליהודים שומרי תורה ומצוות אלא בשביל יהודים שומרי תורה מצוות. בוודאי שזה היה אמור לשנות אותנו, להשפיע עלינו, לגרום לנו לשפר את דרכינו ולחקור את מעשינו.
ואם זה לא קרה, זה אומר דרשני. למה? למה אנחנו לא יכולים ללמוד מוסר מאירוע כזה עוצמתי.
התשובה היא שהחושים שלנו התקהו, אנחנו לא נותנים לב לאירועים החשובים בחיים. אנחנו עסוקים במרוץ החיים השוטף, שוכחים מהר מאוד את מה שקרה, ולא עוצרים מספיק כדי להתבונן ולקחת מוסר.
אם אנחנו רוצים להיות אנשים טובים יותר, אם אנחנו רוצים להיות יהודים הנאמנים באמת לה' ולתורתו, יהודים שבאמת מקבלים ומאמינים שכל מה שהקב"ה עשה בעולם, לא עשה אלא בגללנו ובשבילנו, אנחנו חייבים להתבונן יותר. היארצייט הראשון לאותם 45 קרבנות ציבור, הוא בהחלט הזדמנות ראויה לכך.
כבר לפני שלושה חודשים הוא חייג אליי, ונימה עצומה של חשיבות נמזגה בקולו. בשורה גדולה בפיו. "סידרתי לך", ירה בטון שמזכיר את הגברת ממפעל הפיס, "כרטיס וי-איי-פי למירון בל"ג בעומר!" באותה שעה נעשה בשרי חידודין חידודין. כרטיס וי-איי-פי, של אנשים חשובים מאד, נפל בחלקי. אישור נפלא למה שחשדתי בעצמי זה מכבר: אני איש חשוב. הרי מה ממלא אותך בהערכה עצמית מזן אל זן יותר מאשר גושפנקה רשמית מטעם מנהליהם של הארגונים במירון על היותך איש חשוב הזכאי לשאת כרטיס שמאשש את דמיונותיך העצמיות העצומות. חשתי כאחד הגדולים אשר בארץ.
"אשרי חלקי" אמרתי לו, עצור נשימה כולי, אסיר תודה עד עצם הנשמה, מנסה להעמיד פנים של מי שמרוגש בכל נימי נפשו. הן לאו מילתא זוטרתא היא, להיות איש חשוב. "מעתה אוכל לומר לכולם שיש את החיים שלי לפני כרטיס הוי-איי-פי למירון, ויש את החיים שלי אחרי. איפה אוספים את הכרטיס? אני מתניע עכשיו!" הלה, כמה לא מפתיע, לא חשד לרגע שאני חומד לצון.
בטרם תתמלאו קנאה גדולה, אבהיר בפניכם. כי אין מדובר בעסקי חשיבע'ס אמיתיים, אלא בתעלול יחסי ציבור גרידא של עוד אחד מהארגונים המתפרנסים על ההר, שהרי כידוע – כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק. ואין לך שעת הדחק גדולה יותר מיהודי הצריך להשיא את צאצאיו ורבי שמעון מסדר פרנסה לו ולבניו ולאנשי שלומו עד סוף כל הדורות. אשרינו שזכינו. מדובר, אם כן, בכרטיס מצ'וקמק לארוחת שניצל עם פתיתים שנטחנו אחרי הפסח, אשר יוגשו בצלחת חד פעמית מקל קר, פריבילגיה של אנשים חשובים, במקום בצלחת חד-פעמית מפלסטיק, אותה יקבלו אנשים פשוטים.
שיחת טלפון זו, כמו תעשיית האחמי"ם המתגלגלת מפסגת ציון הרשב"י ועד למורדות הרי הגליל, גרמה לי להעביר את הימים שלפני ל"ג בעומר במחשבות על הכבוד המדומה שבריות כמו חשובות רוחשות לעצמן, בחושבן שיש מי שמעריך אנשים על פי מידת קשריהם ויכולתם להשיג כרטיס אח"מים ל'דרך בורמה', ושאר תעתועי דמיון שנותרים בנחלת החשובים בעיני עצמם בלבד. תעתועים שלעולם אינם גולשים אל תודעת העם שבשדות – החשוב באמת, גם אם אינו מצויד בכרטיסים מדומיינים ושאר דברי הבאי ומדוחי כבוד.
עודי עומד בימי ספירת הוד ומהרהר על עליבותה של תעשיית האח"מים המזינה את עצמה וניזונית מעצמה – ולנגד עיניי עולה תיאורם של חז"ל על רבי שמעון ובנו שיצאו מהמערה בפקיעין לאחר י"ג שנות הסתתרות. בדרכם פגשו יהודי זקן, עם שתי אגודות הדסים בידו, לכבוד שבת קודש. "אה", התמוגגו התנא האלוקי ובנו, "מי כעמך ישראל". בכך, בזכותו של הזקן עם הבשמים, פטרו רבי שמעון ורבי אלעזר את העולם כולו מן הדין.
אני מנסה לדמיין את היהודי הזקן הזה בעיני רוחי, והדמות האוטנטית ביותר שעולה בעיניי, הקרובה באורח נאמן אל התיאור התלמודי המזוקק, הוא של אחד הזקנים שיושבים בימינו בפתחו של בית הכנסת 'מוסאיוף' בירושלים. כוס תה בידו האחת, אגודת עלי נענע בידו האחרת. הוא הקדים לסגור את חנותו, ועתה הוא כאן, קורא 'שיר השירים' 'ופתח אליהו', ואגב כך מכבד את הנכנסים בברכת 'בורא עשבי בשמים', ובכוס תה חם, היישר מהתרמוס.
הוא אינו עטוף בבגדי שיראין. לא יודע עניבה מהי. הכובע שלו, אם יש לו כזה, הוא צר תיתורה ישן ומיושן. ברשימת אנשי הקשר בטלפון העתיק שלו יש לו את רעייתו תמימת הדרך ואת ילדיו בלבד. אין לו 'קשרים'. הוא אפילו לא נודע כתלמיד חכם גדול. גדודי שמשים אינם מזדנבים בעקבותיו, ודיווחי "תחת אבטחה חסרת תקדים ביקר אח"מ פלוני בבירה פלמונית לאחר שנענה להפצרותיהם ותחנוניהם של אנשי המקום" – אינם נכרכים בשמו. מה כן? הוא יהודי טוב, יהודי פשוט. יודע לומר 'פתח אליהו' ולקרוא 'שיר השירים' בערבות ומתיקות. והוא מכבד את השבת ככל יכולתו, על פי השגותיו, כולל שתי אגודות הדסים שהוא מתאמץ להשיג בערב שבת. לא אח"מ – אפ"ש: איש פשוט מאד.
דוקא אחד כמותו, לא הגדולים אשר בארץ, לא המקושרים מדרך בורמה – זכה מכל באי עולם להאיר את עיניהם וליבם של רבי שמעון ורבי אלעזר ברגע הכי נשגב בחייהם הנאדרים בקודש, רגע לאחר שיצאו מן המערה מקץ שלוש עשרה שנים של ניתוק מוחלט מן העולם, שלוש עשרה שנים של עיסוק רצוף בכבשונותיו של עולם. איש פשוט מ'מוסאיוף' שמכבד את השבת עם חבילת הדסים. הרי משמים יכולים היו להזמין בפני רבי שמעון את אחד מרעיהם התנאים, מעניקי חמה בקומתם, גדולי עולם ועצומי רוח, אשר היו גורמים להם לזכות את העולם בגודל צדקותם ועוצמת תורתם. אולם לא. העונג העילאי של רשב"י ורבי אלעזר היה דווקא ממראהו של היהודי הפשוט. היהודי התמים עם חבילת הבשמים.
אני ממשיך להפליג בדמיוני, ונזכר בסיפורי הזוהר הקדוש על האור הרוחני הגדול ששרה במחיצת רבי שמעון וחברות האידרא קדישא בעת שרבי שמעון פתח את פיו והשמיע סודות שלא שמעתם אוזן מעולם. אני לומד על האש הקדושה שליהטה סביבות מיטתו של רבי שמעון בשעה שיצא מן העולם ופיו לא פסק מלרחש את סודותיה של תורה. הכל טהור כל כך, רוחני כל כך, רחוק מרחק שנות אור מהבלי העולם והנחותיו המדומות. מה לזה ולתעשיית האח"מים מדומייני הכבוד. מה לזה ולעסקי בורמה ולכרטיסי וי-איי-פי. מה זה ולתיאורי האבטחה הכבדה שליוותה את האישיות האח"מית בדרכה ההרה, מלווה גדודי עוזרים שדוחקים את פשוטי העם הצידה.
רבי שמעון, התנא האלוקי שדרש כל תעלומות וידע כל הנסתרות – היה הרב'ה של האנשים הפשוטים. הרבי של הזוג עמוס התלאות שלאחר עשר שנות נישואין אשר בהן לא זכו בפרי בטן, הגיעו לרשב"י כדי שיסדר להם גט, ורבי שמעון אמר להם שיתגרשו מתוך סעודה כפי שנישאו מתוך סעודה, ולאחר מכן הומשכה להם ישועה והם נושעו בפרי בטן. הזוג האומלל הזה, בוודאי לא היה מקושר. רשב"י שטרח לרכון ארצה בשבילי העיר טבריה, כשהוא מחפש ותר אחר שרידי קברים כדי לטהר את העיר עבור כהנים, לבל ייאלצו להקיף את העיר סחור סחור. רשב"י שהיה אומר 'יכולני לפטור את העולם כולו מן הדין' והרי מי זקוק להיפטר מן הדין אם לא פשוטי הפשוטים, שאינם מקשורים ואין ידם משגת, אין להם עורכי דין ואין לפניהם גדודי פרקליטים. הכל ראויים לישועה, אולם יש לי תחושה שרבי שמעון נהנה יותר מהאנשים הפשוטים. אלו שאין להם כרטיס אח"מים. אלו שאינם מתמרפקים.
מה הקדוש ברוך הוא לכל, אף רבי שמעון לכל. ראיתי שאחד מאדמו"רי קרלין אמר על כך" 'לכל' – אפילו לחייבים. כיום, שמא יש לשנות ממטבע הלשון הזה ולומר: 'לכל' – אפילו לחשובים. גם הם ראויים. גם הם, שאת הסיפוק הנפשי שלהם הם מקבלים מהתחושה שהם חשובים יותר מהאחרים, בבחינת 'סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו וכרטיס לבורמה ליכנס בה' – גם הם זוכים לקבל שפע של ישועות וברכות בזכותו של בר יוחאי.
האנשים הפשוטים? הם בוודאי הראשונים בתור.
האנשים הפשוטים הללו, עלו הנה באוטובוס חורקני ומייגע. הם עמדו שעות בפקקים, נאלצו להתמודד עם רטינות הנהג שבדיוק צם את צום הרמדאן שלו. הם עצרו למנוחה באחד משדות הצפון המהבילים, שם חיכו להם מתנדבים צדיקים עם חלעטלעך מחצור, עם כוסות פטל ועוגיות יבשות. אחר כך עלו שוב לאוטובוס, שהחל לזחול במעלה הרי הגליל.
סוף סוף הם הגיעו, ואז נזרקו באחד מהחניונים המרוחקים. הם מדדים אל ההר עם ילד החלאק'ה העייף והמיוזע שבדיוק אין לו כוח ללכת על רגליו. עלו ההרה במסירות, ניגבו שוב ושוב גלונים של זיעת-מצווה שנצברו על מצחם בחסות טמפרטורות הארבעים מעלות שחזויה השנה. בדרך, הם פגשו יהודים טובים, התחככו עם עם ישראל הפשוט. זה תחב בידיהם כוסות ח"י רוטל, משנהו הבטיח להם ברכה פלוס יין מבורך בבאסטת הישועות. פה שלשלו חתיכת קוגל ושקית שוקו מידיהם של יהודים צדיקים. המשיכו במעלה דרך המהדרין, והנה פגשו יהודי שלא ראו זה עידן ועידנים. שלום עליכם, אמרו האחד לרעהו, החליפו חוויות, ואיחלו זה לזה במאור פנים שיזכו לפעול את כל הטובות והישועות בזכותא דבר יוחאי.
בבואם אל חצר המערה, נדחקו אל אחד ממעגלי הרוקדים, תוך שהם מחלקים מטבעות של חצי שקל ליהודים שפושטים את ידם ומזכים את המתפללים במצות צדקה בחצרו של רשב"י. זה צריך להשיא את ילדיו וזה טרוד בעסקי רפואה. כאן אצל רשב"י, זוכים לתמוך בהכנסת כלה וביקור חולים והבאת שלום בין אדם לחברו ותלמוד תורה כנגד כולם.
עמוסה חצרו של רשב"י, עמוסה עד להתפקע, התזמורת העייפה מרעימה בקולה, הקלרינטים ממיסים להם את הלבבות, והבעל מנגן הצרוד מירושלים מקפיץ את ההמון בשירת 'אשריכם, אשריכם אשריכם ישראל'. הם מקפצים בעוז, מזמרים בתעצומות, נדחקים במהירות ממעגל למעגל, מדבוקה אנושית אחת לזו שצמודה אליה מתחככת בה, שהרי בחצר הרשב"י אין מקום לתחוב סיכה אבל יש מקום לכל יהודי.
דמעות נקוות בעיניהם. החום האנושי והאור הרוחני ממיסים את הנשמה. זיעה מלוחה ניגרת אל העין וצורבת בו. איזו זכות, יחשבו לעצמם, להיות כן ביום הזה, יום החתונה של רשב"י. איזה התעלות. איזו היטהרות. הכובע מאיים לנפול ארצה בפעם השביעית. שלושה כפתורים נעקרו כבר מהחליפה והרביעי תלוי על בלימה. המשקפיים התעקמו. הנעליים בוציות מזיעת הציבור – אבל הנפש, הוי הנפש. כל כך מרוממת היא. כל כך מרוצה. כל כך שמחה. כמו לטבול בנהר דינור ולצאת זך ומזוכך מלגו ומלבר.
ואז במעיין סוחף אנושי אדיר, הם מוצאים עצמם בפנים המערה. התזמורת לא נשמעת עוד. עתה נשמעים קולות זעקה ותפילה. יום כיפור שבא לאחר שמחת תורה. בין קריאת 'הצולה' היסטרית למשנה, הם חוטפים עוד פרק תהילים. עוד תחינה זכה ממעמקי לב ונפש לרפואתו של החבר המתמודד עם המחלה הנוראה, לרפואתה של הסבתא שזקוקה לישועה, לישועתו של האח או בן הדוד שכבר שנים מחכה לזיווגו, ואוי כמה שהוא סובל. כמה רחמנות. התחושה נפלאה. השמים פתוחים. עת רצון שמשלב עולם ושנה ונפש. רבי שמעון עומד על קברו הקדוש ביום שמחתו ומחלק ישועות בשפע. מילא יפתח את הלב ואת הידיים ויחטוף מלוא החופן.
הדוחק נורא. יד אחת מונפת אל על מחוסר מקום, רגל אחת מתוחה לאחור מגדול הצפיפות. הבטן מכווצת מדוחק, אבל הנשמה מתחברת לעצם מקורה. כדאי הוא רבי שמעון. אשרינו. מה טוב חלקנו.
תורתו מגן לנו. היא מאירת עינינו. ימליץ טוב בעדנו.
