אנחנו נמצאים בערב כיפור- יום אדיר מדי שנה, היום הכי קדוש בשנה.
אנחנו מבקשים יום יום בתפילה "וְהַחֲזִירֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ".
השאלה היא מהי תשובה שלמה? השנה יום כיפור חל גם בערב שבת שזה חיבור מאוד מאוד קדוש וחשוב, וכדאי מאוד לנצל את היום הזה. עיקר מצוות היום היא 'תשובה' והיא נעשית על ידי שליחם של עם ישראל– הכהן הגדול.
מעניין שכל השנה הכהן הגדול לבוש בגדי זהב, וביום כיפור כשנכנס לקודש הקודשים החליף לבגדי לבן. הוא לא היה נכנס עם בגדי הכהונה אלא רק עם בגדי לבן, וכשיצא מקודש הקודשים ועבד מחוצה לו- הוא חזר ולבש בגדי זהב.
מהי תחלופת הבגדים הזאת?
יתרה מכך, לבגדיו של הכהן הגדול היו פעמונים- "פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב. וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ"- כשהכהן הגדול היה נכנס, הפעמונים התנועעו וכך כולם שמעו שהכהן הגדול מגיע… ביום הכיפורים כשהכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים הוא נכנס ללא הפעמונים. למה? איפה "וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ"? לבגדי הלבן של הכהן הגדול לא היו פעמונים…
"שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹקֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲו‍ֹנֶךָ"- הנביא הושע בהפטרה של השבת אומר לעם ישראל לשוב בתשובה עד ה' אלוקיו.
למה הוא טוען "כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲו‍ֹנֶךָ"? "כָשַׁלְתָּ" זה בשוגג, "עֲו‍ֹנֶךָ" זה במזיד, איך מסתדר השילוב בין שוגג ומזיד? "כָשַׁלְתָּ" ומצד שני "בַּעֲו‍ֹנֶךָ"?
שאלה נוספת, כתוב בתורה "וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּפָשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַבָּד אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהִנִּיחָם שָׁם"- ואומרת הגמרא מלמד שהכהן הגדול נכנס עם בגדיו הלבנים לקודש הקודשים והם היו טעונים גניזה במקומם. כשהסתיים יום הכיפורים לקחו את בגדיו הלבנים של הכהן הגדול וגנזו אותם, בשנה הבאה אסור להשתמש עם בגדי הכהונה של שנה שעברה, צריך בגדי כהונה חדשים… זה פלא, הרי כל השנה הבגדים הללו סופגים קדושה, אז למה לא להשתמש בהם? הרי הם ספגו קדושה לתוכם ואיתם הוא יכול לבוא ליום כיפור הבא. לא! אסור בשום פנים ואופן "וְהִנִּיחָם שָׁם"- מלמד שטעונים גניזה…
מה המסר עבורנו? מה התורה רוצה ללמד אותנו בהלכה זו שבגדי הכהן הלבנים טעונים גניזה?
שאלה נוספת, "בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה, עַל דַּעַת הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא וְעַל דַּעַת הַקָּהָל הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה, אֲנַחְנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל אֶת הָעֲבַרְיָנִין"- כך פותחים את יום כיפור. איזו פתיחה רשמית! "בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה…"- רק אתה שומע את המילים הללו אתה נכנס לאווירה של בית דין. "אֲנַחְנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל אֶת הָעֲבַרְיָנִין"- זה פלא עצום! אם אדם שלא שומר שבת רוצה לבוא לבית הכנסת, הוא צריך היתר של בית דין של מעלה ובית דין של מטה?
ואדרבא, הגמרא אומרת שכל תענית וכל צום שאין בה מפושעי ישראל- אינה תענית. חייב להיות שפושעי ישראל יהיו בתענית. אז למה ביום כיפור צריך היתר מיוחד להתפלל עם עבריינים?
המילה "ציבור" מורכבת מ- צדיקים, בינוניים ורשעים. בלי רשעים זה לא ציבור, אז למה צריך היתר מיוחד לעבריינים שיוכלו להתפלל איתנו ביום כיפור? זה פלא עצום!
את היסוד של היום אומר ה"שפת אמת" בשנת תרל"ה: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹקִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם".
התורה מספרת מה היה לפני שה' ברא את האור, לפני כן הארץ הייתה "תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם…", שואל ה"שפת אמת" לשם מה צריך לספר לנו מה היה לפני שה' ברא את האור? מה אכפת לנו מההיסטוריה של הבריאה?
אומר ה"שפת אמת" דבר מאוד יסודי- לא שייך להגיע אל האור אם לא עברת וגילית לפני כן את ה-"תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" שלך.
כולנו יודעים שתשובה מורכבת מחרטה על העבר וקבלה לעתיד. אם נתבונן נראה שחרטה היא בלתי אפשרית… איך יכול להיות שבן אדם יביע חרטה על מעשיו? הרי אם אדם יעשה חשבון נפש עם עצמו ויהיה אמיתי עם עצמו הוא יראה שהוא בכלל לא מתחרט, אפילו אם בפה אני אומר "אני מתחרט…"
בתוך הלב שלי בפנים אני מתכנן להמשיך ללכת באותה הדרך שהלכתי בה עד היום. הפה הוא מערכת אחרת ממערכת הלב, הפה שלי הוא צדיק גדול, אבל לבי ממאן לקבל את הדברים…
הקב"ה בא לאדם הראשון ואמר לו: "הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ". ענה לו אדם הראשון: "וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִיא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל".
מה זה "וָאֹכֵל"? אומרים חז"ל במדרש "אכלתי וָאוֹכַל"- אני אכלתי ואני אמשיך לאכול… איך אתה עונה כך לקב"ה? הוא שאל אותך "האם אכלת מהעץ?" ואתה עונה לו "כן, אכלתי ואמשיך לאכול…" לפחות שמוכיחים אותך תבקש סליחה, תבטיח שלא תעשה את זה יותר…
אומר ר' אשר שהאדם הראשון אמר לקב"ה: "ריבונו של עולם, אם פעם אחת נפלתי סימן שזו המציאות שלי, ואם זו המציאות שלי- אני אמשיך איתה כי לי אין יכולת להפסיק בלעדייך! אם לא תעזור לי לא אוכל להפסיק לעשות את מה שעשיתי…"- "אכלתי וָאוֹכַל".
למשל, בן אדם כועס על אישתו וילדיו כי הם משגעים אותו, מוציאים אותו מדעתו… והוא יתפלל ביום כיפור: "ריבונו של עולם, באמת לא הייתי בסדר השנה, כעסתי…", למה אתה מתכוון שאתה אומר שכעסת? אתה רוצה לומר לי שביום ראשון אחרי כיפור ירגיזו אותך ולא תתרגז? זהו, כבר לא תכעס יותר בשנה הבאה? שטויות! אם כעסתי פעם, אני אמשיך
לכעוס כי זו המציאות שלי, אני לא יכול לעצור את עצמי! אין לי כוח מצד עצמי- "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים".
בסליחות אנחנו אומרים כך: "צָעַקְנוּ בְּפִינוּ חָטָאנוּ, פְּתַלְתֹּל וְעִקֵּשׁ לִבֵּנוּ"– בפה אני צועק "חָטָאנוּ", אבל הלב "פְּתַלְתֹּל וְעִקֵּשׁ"- ליבנו פְּתַלְתֹּל כמו נחש, סיבובים סיבובים… הלב שלנו אומר: "תמשיך לצעוק בפה, יש לך קול יפה השנה… חכה, אני אסובב אותך, אחזיר אותך בדיוק להיכן שהיית…"
הלב מסובב אותנו, הוא עיקש, עקשן- "מה שעשיתי עד היום אני אמשיך לעשות!" אז איך בכל זאת מתחרטים? כיצד יהודי יכול להתחרט? האם איננו יכולים לעבור את יום כיפור ללא חרטה? הרי החרטה היא יסוד התשובה…
אומר ה"שפת אמת" שתשובה פירושה לקחת את כל הכישלונות והמעידות שהיו לנו השנה ולסכם אותם…
במחזור התפילה מופיע בסוף כל וידוי נוסח תפילה אחיד: "אֱלקַי, עַד שֶׁלּא נוצַרְתִּי אֵינִי כְדַאי, וְעַכְשָׁו שֶׁנּוצַרְתִּי כְּאִלּוּ לא נוצַרְתִּי. עָפָר אֲנִי בְחַיָּי, קַל וָחמֶר בְּמִיתָתִי". מי לימד אותי שאני עפר? מי גילה לי את הסוד הכמוס הזה? הרשימה שעכשיו קראתי: "אָשַׁמְנוּ, בָּגַדְנוּ…"- כל הרשימה הזו שקראתי מקודם מלמדת אותי שאני עפר: "הֲרֵי אֲנִי לְפָנֶיךָ ה' אֱלקַי וֵאלקֵי אֲבותַי, כִּכְלִי מָלֵא בּוּשָׁה וּכְלִמָּה"- "אבא, כל הפגמים האלו מלמדים אותי שאני מצד עצמי כלי מלא בושה וכלימה…"- כך עושים תשובה!
אומר ה"שפת אמת" שבתוך המילה 'תשובה' יש את המילה "תהו", "בהו" ואת האות ש' שמבטאת את החושך. תשובה היא בעצם להודות ולהכיר שאתה מציאות של "תֹהוּ וָבֹהוּ" וחושך. "תֹהוּ וָבֹהוּ" זה ריקנות, שיממון: "אבא, אין בי כלום". חושך פירושו "גם אין לי בלמים…", כשאדם בחושך הוא לא יודע מתי עוצרים ומתי ממשיכים, היכן יש בור, היכן יש נחש או עקרב, עצים או קיר… לא רואה כלום! יכול ליפול כל רגע… זה 'חושך'- אנחנו "תֹהוּ וָבֹהוּ" ביחד עם חושך…
אומר ה"קדושת לוי": כשאדם פונה לקב"ה, מוריד את הראש ואומר: "אבא, אני מציאות של כְלִי מָלֵא בּוּשָׁה וּכְלִמָּה…"- שרק כך מתכפר לו העוון.
זה בדיוק מה שהכהן הגדול עשה ביום כיפור, כשהכהן הגדול הזכיר את השם המפורש לפני הקב"ה, אומר ה"קדושת לוי" שהכניעה בהשתחוויה של הכהן הייתה: "אבא, אני מתאים לעפר! אני כלום! אני מציאות עפר וכל הטוב שיש בי אלו רחמיך…", כי אם אני "כְלִי מָלֵא בּוּשָׁה וּכְלִמָּה" אז איך יש לי בית? "כְלִי מָלֵא בּוּשָׁה וּכְלִמָּה" יכול להיות נשוי עם ילדים? אם אני "כְלִי מָלֵא בּוּשָׁה וּכְלִמָּה" איך הנחתי תפילין, איך שמרתי שבת? סימן שזה לא שלי! אלא אנחנו כורעים ומשתחווים לפני מלך מלכי המלכים, הקב"ה…
ה-"כְלִמָּה" שלי מְגַלָּה לי שהטוב שיש לי, שהטוב שנעשה דרכי הוא לא ממני: "אבא, זה שלך"- ואז נמחלים העוונות, זאת נקראת תשובה שלמה…
תשובה שלמה היא לא להחליט מעכשיו לשמור שבת או להניח תפילין, כי כשהנחת תפילין אתה אוחז מעצמך שאתה 'משהו'. תשובה שלמה היא כשאתה מניח תפילין ומגלה שזה לא אתה, אלא ה' מזכה לך, ולזה מגיעים ביום כיפור כששמים לב לכישלונות, הכישלונות מגלים לי שאני חסר אונים, אלו הבגדי לבן…
כשהכהן הגדול רצה להיכנס לקודש הקודשים, אמרו לו: "תוריד את כל הבגדים היפהפיים שלך, אתה לא שונה מאף אחד, אתה תלבש בגדי לבן כמו כל הכהנים…", כהן הדיוט לבש בגדי לבן. כשהכן הגדול נכנס לקודש הקודשים, עליו להבין שהוא כמו כל אחד, הוא כמו כל הכהנים הפשוטים…
להיכנס לקדושה זה לבוא עם בגדי לבן- "אני כמו כולם! אני לא יותר טוב מאף אחד…", מדוע שנה אחרי כן הוא צריך להחליף בגדים? כי הבגדים הלבנים מסמלים את הענווה והשפלות של השנה, הענווה והשפלות לא מספיקים לשנה הבאה, בשנה הבאה אנחנו רוצים לראות אותך עוד יותר שפל, אנחנו רוצים לראות שאתה מתקדם. השפלות שהגעת אליה שנה שעברה לא מספיקה השנה, תיכנס יותר פנימה, יותר לעומק, תהיה יותר נמוך משנה שעברה- רוצים התקדמות…
בואו ותשמעו סיפור מיוחד: למגיד ממזריטש שהיה ממשיך דרכו של "הבעל שם טוב" היה תלמיד שקראו לו וולפה. תפקידו היה לחזור על השיעורים של המגיד ממזריטש… המגיד מסר שיעורים ותלמידו וולפה העביר אותם לתלמידים, הוא היה בדרגה גבוהה מאוד. רק שתבינו, התלמידים היו "פרי הארץ", "הקדושת לוי", "בעל התניא"- כל בני החבורה הרציניים של המגיד ממזריטש, ומי היה חוזר להם על השיעורים? וולפה…
לימים, וולפה התקלקל, עזב את הדת, נהיה שיכור והיה נע ונד. הסתובב בערים, לא נורמלי, לא דתי… פעם אחת הוא הגיע לבעל התניא אבל לא הזדהה, וכשהוא יצא בעל התניא אמר לתלמידיו: "זה שהיה פה היום קוראים לו וולפה, והוא היה ה'חוזר' של השיעורים…", אנשים לא הבינו איך הוא נפל והידרדר… הכי טוב נפל?
הרב שלמה מקרלין אמר והסביר: "אסביר לכם איך זה קרה לוולפה, כשרוצים להתקרב לה'- יש שערים, כמו שכתוב 'פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק אָבֹא בָם אוֹדֶה יָהּ'. ככל שאתה יותר ויותר מתקרב אל ה'- השער נהיה נמוך יותר ויותר. השער האחרון לפני שמגיעים אל ה' הוא השער הכי נמוך, כשוולפה הגיע לשער האחרון- שהיה הכי נמוך- הוא לא הסכים להתכופף…"
מדהים!!!
החוזה מלובלין אמר שוולפה בסוף ימיו חזר בתשובה…
רואים מכאן: השערים שנכנסים בהם אל ה' הולכים והופכים יותר ויותר נמוכים.
ככל שאתה מתקרב יותר אל ה'- אתה צריך ללמוד
יותר ויותר להתכופף.
כשהיו באים אנשים לר' אשר הוא היה יוצא החוצה וצועק: "מה אתם באים אליי? אני סתם זקן תרח. מה אתם רוצים ממני? אל תהללו אותי! מי אני בכלל?!" ובגלל שהוא היה כזה אמיתי- אנשים הריחו את האמת שלו ואז עוד יותר אנשים באו… קלטו שיש פה נקודת אמת, נקודת שפלות, כשאתה אמיתי ונמוך- קל להיכנס לשער נוסף, עד שתגיע אל ה'.
כמה שזה מתוק ונפלא, עכשיו תבינו למה בן אדם חוטא? למה אנחנו כל השנה נופלים? מה קורה לנו? אומרת הגמרא "אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסת בו רוח שטות". מהי רוח שטות? אומר ר' אשר הגאווה…
בן אדם מסתובב בבית ואישתו שואלת אותו: "תרצה לשתות משהו חם?"
-"כן, תודה. למה לא? יפה מצידך…"
-"ואם אביא לך גם עוגה זה יפריע?"
-"לא, בכלל לא. לא אכפת לי לקבל גם שתי פרוסות…"
היא מגישה לו הכל כמו שצריך והוא מרגיש טוב, ותוך כדי שהוא שותה את הקפה, הוא שואל את עצמו: "מה קרה לה שהיא מגישה לי ככה קפה? כנראה שהיא קלטה שאני בעל חיובי. זה לא סתם, יש דברים בגו… היא יודעת שאני שווה את ההשקעה של הקפה…", זו נקראת רוח שטות, הוא התבלבל לגמרי- הכינו לו קפה והבן אדם נפל… היא הגישה לך קפה כדי שלא תתעלף, לא בגלל שאתה שווה משהו… ואז הקב"ה אומר לו: "אה… אתה חיובי? אתה איכותי? אז אם אתה כזה גדול נשמה שלי, להתראות… אני רואה שאתה באמת איכותי ורציני, אז תסתדר לבד, אתה לא צריך אותי…"- ואז ה' עוזב את הבן אדם.
בא ילד קטן ומוזג לעצמו פטל- חצי על השטיח, רבע בכוס ורבע על האבא… האבא תוך כדי שהוא שותה את הקפה מרגיש שהרגליים שלו נהיו קרות משום מה, הוא מסתכל ומגלה שהבן שלו שפך עליו פטל: "אתה מוציא אותי משלוותי! תגיד לי איך אתה שותה?" האמא שומעת את הצעקות ואומרת "מה אתה צועק על הילד? מסכן, אתה מוריד לו את הביטחון…" ואז מתחיל להיות בלאגן…
"מה את מתערבת לי בחינוך? את לא יודעת שאסור להעיר לבעל ליד הילדים? בגלל זה אין לי מילה בבית הזה, מי צריך את הקפה שלך בכלל…" ואז נהיה בלאגן וצרות. איך זה קרה? נכנסה בו רוח שטות…
"שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹקֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲו‍ֹנֶךָ"- אומר ה"שפת אמת" נכנסה בך רוח שטות, זה "כָשַׁלְתָּ"- עבירה בשוגג, אבל אחר כך "בַּעֲו‍ֹנֶךָ"- אתה מתחיל לעשות עבירות במזיד… מה התיקון של הבן אדם? תמיד תשתדל להיות נמוך. תמיד תהיה קטנצ'יק, כמה שיותר נמוך- יותר טוב לך, פחות בושות, כאבים וצרות, וזו מטרה של יום כיפור…
אנחנו מבקשים מהקב"ה בתפילות הימים הקדושים: "זָכְרֵנוּ לְחַיִּים, מֶלֶךְ חָפֵץ בַּחַיִּים, כָּתְבֵנוּ בְּסֵפֶר חַיִּים, לְמַעֲנָךְ אֱלקִים חַיִּים". למה אומרים "לְמַעֲנָךְ"?
"ה', תכתוב אותי בספר החיים"- מהו ספר החיים? זהו ספר שאדם חי עם ה'- "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים"- אנחנו מבקשים "בכזה ספר אני רוצה שתכתוב אותי, ספר של אנשים שחיים עם ה'…"
השבוע נסעתי במונית שירות לישיבה, עלה ערבי למונית עם תיק גדול והסירחון שלו התנדף בכל המונית… אנשים התחילו לשאול את הנהג: "נהג, אפשר לרדת?" אנשים ברחו ממנו והוא דווקא התיישב לידי… כל המונית ריקה ויש לו עוד הרבה מקומות, אבל הוא נשאר צמוד אליי, אם ארד בדרך אאחר לתפילה בישיבה והתלמידים מחכים לי. אין לך ברירה, אתה חייב עכשיו את אבא! אתה חייב את ה'- "ה', תזכה אותי ללמוד מהפחד שיש לי מהערבי והמזוודה שלו שככה אזכה לפחד ממך…", למי תפנה? למי תצעק? לנהג? הוא בעצמו מסכן, הוא בעצמו מפחד, וכך היה עד שהגעתי לישיבה…
זה נקרא "כָּתְבֵנוּ בְּסֵפֶר חַיִּים, לְמַעֲנָךְ"– שבכל דבר שאני אעבור בחיים- אראה אותך בפנים, זה אתה. אתה בתוך הפחדים שלי, אתה בתוך התאוות שלי, אתה בתוך הכאב שלי. אנשים לא יודעים איזו מתיקות יש בזה…
לאחד החברים נולד השבוע בן, הלידה הייתה לא קלה בכלל, הבעל התקשר ואמר לי: "כבוד הרב, מגיע לנו מזל טוב, נולד לנו בן. ודבר שני תודה רבה על הדרך הנפלאה שליוותה אותנו כל הדרך בלידה, לכל אורך הלידה היינו עם ר' אשר, 'הבעל שם טוב' וצער גלות השכינה… לא היה צדיק אחד שלא הכנסנו אותו, כולם באו…"- זו לידה אחרת, אתה מקבל משמעות…
האשכנזים והספרדים שרים בפיוט 'אדון הסליחות': "חטאנו לפניך רחם עלינו", אצל התימנים בוכים… אתה אומר "חטאנו לפניך" ואתה שר? אצלי בישיבה התלמידים שרים ומתופפים על השולחנות ואני אומר "הלו תרגעו! אלו סליחות…", אבל באמת שיש בזה סוד ענק, כי בזכות החטאים האלו אני קולט שהכל מאיתו יתברך. החטא מגלה לי את האפסיות של האדם, ואז אני מגלה שכל הטוב שלי זה ממנו יתברך…
בפנימיות של החטא יש אור- זה נקרא "זדונות נעשות לו כזכויות"- כי זה מלמד אותך להגיע אל ה',
ולכן תראה אנשים שרים בסליחות…
השאלה היא עם מה אנחנו יוצאים כשנגמר כיפור? יש אנשים שיגידו לך "תשמע, התעליתי, התקדמתי, נהייתי רוחני…",
אבל זה לא מה שצריך לצאת מיום כיפור!
אתה אמור לצאת נמוך, קטן…
"הֲרֵי אֲנִי לְפָנֶיךָ ה' אֱלקַי וֵאלקֵי אֲבותַי, כִּכְלִי מָלֵא בּוּשָׁה וּכְלִמָּה"– כל הטוב שיש לי זה ממך, אלו הרחמים שלך. כשאתה חוזר הביתה במוצאי כיפור אחרי ברכת הלבנה, אתה רואה שכולם כבר שתו נס קפה ואכלו לך את העוגות גבינה, ואמרו לך שאתה יכול רק לגרד את מה שנשאר… מה אתה עושה עכשיו? איך תנהל את העסק? זה המבחן שלך! יצאת נמוך או יצאת גדול? עם מה יצאת מיום כיפור? רבותיי, אלו לא סתם מילים, זה מבחן אם אנחנו רוצים לחזור בתשובה, תשובה זה איפוק. כשאתה חוזר הביתה והאישה חוזרת אחרי שיעור, במקום לעודד ולפרגן לה: "איזה יופי, זכית. היית בשיעור תורה בדרך של 'הבעל שם טוב'…", הוא עוקץ אותה: "עד מתי נראה לך שאמשיך להיות הבייביסיטר שלך? נגמרו החגיגות!" פה המבחן! האם היא תפתח עליו את הפה או שזה יהיה "וְלִמְקַלְלַי נַפְשִׁי תִדֹּם וְנַפְשִׁי כֶּעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה"?
"אבא, תזכה אותי להבין שזה לא הוא, זה אתה קורא לי…", באותה שעה שהיא שותקת כל העבירות נמחלים. זו קרבת אלוקים הכי גדולה, היא ממליכה את ה' בתוך הבית שלה…
אנשים מדברים על דוגמה אישית. אין לך דוגמה אישית יותר מאשר שהילדים רואים בבית כזה דבר- "אמא, חבל על הזמן, ראינו מה זה לחיות אמונה. אלו לא סתם דיבורים אצלך!"
אספר לכם מה שהיה איתי בראש השנה, הייתי אמור להיות במקום מסויים ולמסור שיחה בשעה 16:00. עליתי לנוח אבל 'הרב' נרדם… כשהתעוררתי סיפרו לי שהיו דפיקות בדלת אבל לא היה עם מי לדבר… הקב"ה הראה לי מה אני שווה בלעדיו "תמשיך לישון זה מה שאתה יודע לעשות…", הקב"ה ידע שאם אעביר את השיעור, הגאווה תפעל בלי סוף- "לך לישון, עדיף שתישן מאשר שתמסור שיחה…"
זוג שרצו לשמוע את השיחה החליטו לבוא אליי הביתה. הם דפקו בדלת עד שהתעוררתי. שאלתי: "מי זה?" והם עונים: "שכנים". התארגנתי וניגשתי לפתוח. הם היו זוג שנהגו להגיע לשיעורים, אמרו לי: "רצינו לבקר אותך בראש השנה…"
-"כנסו, תשבו. כן, מה אתם מספרים?"
והבעל התחיל לדבר: "אנחנו ארבעה בנים בבית, אני הקטן שבהם. תמיד כשההורים שלי צריכים משהו הם פונים אליי. אחיי הגדולים עסוקים…", הוא תמיד צריך לעזור כי הוא הקטן וכולם עסוקים.
יום אחד, אבא שלו מתקשר אליו ואומר: "בני יקירי, היית במקרה רוצה לקנות את הרכב שלנו? הוא עולה 40 אלף שקל, אבל אנחנו נבוא לקראתך ותקבל אותו ב- 30 אלף…"
הוא ענה לו: "אבא, יפה מצידך, אתייעץ עם אישתי ואחזיר לך תשובה…"
הוא סיפר לאישתו והיא אמרה לו: "כאלו הורים לא מוצאים בשום מקום! תלך על זה!"
הוא הודיע להורים שהוא רוצה לקנות את הרכב תמורת 30 אלף שקל.
הוא קנה את הרכב ולפני ראש השנה הם ביקשו ממנו שיעזור להם בקניות, הוא מספר: "הגעתי עם הרכב אליהם הביתה ואני רואה ליד הבית את אותו הרכב, רכב שנראה בדיוק אותו דבר…", הוא התפלא מה זה הרכב הזה…
הוא נכנס להוריו ואמר: "אמא, מה זה הרכב בחוץ?"
אבא שלו שמע את השאלה ואמר לו: "החלטנו להביא לאחיך הגדול מתנה…" אותו רכב שהוא קנה ב- 30 אלף שקל, ההורים שלו החליטו להביא אחד כזה לאח שלו מתנה, בלי כסף…
הוא מספר לי: "באותו רגע הרגשתי שראשי מסתחרר. כל הזמן ההורים שלי מנגנים: 'בבית אצלנו אין אֵיפָה וְאֵיפָה, אצלנו כל הילדים אותו הדבר', ואני רואה שאחי הגדול, שתמיד עסוק, מקבל רכב מתנה?! הרגשתי שאני בוער כולי מהרגליים ועד הראש. לא הייתה לי ברירה, סיימתי איתם את הקניות מהר ורצתי הביתה לספר לאישתי…"
אישתו החלה לבעור גם היא, שניהם בוערים… "מה? 30 אלף שקל אנחנו משלמים והוא קיבל מתנה? זו התודה רבה שהם מחזירים לך על העזרה שלך?"
הוא ממשיך ואומר לי: "באופן נורמלי זה מביא קרע במשפחה, אני יכול להרים טלפונים לכל בני המשפחה ולומר: 'מה השקרים האלו? מה זו האפליה הזאת?' ואז נזכרתי בדיבורים של 'הבעל שם טוב'- 'ריבונו של עולם, תזכה אותי להבין שזה לא אבא שלי, זה אתה קורא לי… ה', תזכה אותי ללמוד מהקנאה שיש לי, שאלמד מזה את קנאת ה'…" שניהם ביחד הבעל והאישה עבדו על עצמם והלכו לישון.
הבעל אומר לי: "הרב, קמתי חדש, בלי שום כאב או קנאה. הכל נרגע… בערב ראש השנה הרמתי טלפון לאבא ואמא ואמרתי: 'אבא, שתהיה לך שנה טובה. אמא, אני אוהב אותך. תודה רבה לכם על כל העזרה שלכם במשך השנה', ומילה אחת לא אמרתי על הרכב, הייתי נקי. אם לא הייתה לי את הדרך הזאת הייתי מבעיר את המשפחה…"
זאת המשמעות של "כָּתְבֵנוּ בְּסֵפֶר חַיִּים, לְמַעֲנָךְ"- שנמצא את ה' בקנאה, בתאוות, בפחדים, בצער. בכל דבר נכניס את אבא…

בינונים תלויים ועומדים…”

העבודה שלנו עכשיו היא עבודה קשה, עבודה של תשובה, הגמרא אומרת שבימים אלו זה זמן של החזרה בתשובה של הבינוניים, כי מי שזכויותיו מרובים כבר נגזר עליו בראש השנה לחיים, ומי שחובותיו מרובים כבר נגזר עליו מיתה. אך בינוניים אלה שמחציתם זכויות ומחציתם חובות הם עכשיו תלויים ועומדים עד יום הכיפורים אם למיתה או לחיים.

הקשה ר’ איצל’ה בלאזר: ומה הבעיה בכך? אם חסר לו רק כדי שיהיה לו רוב זכויות ובשביל זה עד יום הכיפורים תולה לו? אם כן, שיעשה עוד מצווה אחת ויטה את המאזניים לצד הזכות, מדוע עליו להיות תלוי ועומד עד לאחר יום הכיפורים?

התירוץ לכך הוא: כי הרעיון מוטעה ביסודו. ראש השנה כבר חלף לו, אנו עומדים בשנה חדשה ובשנה חדשה החשבון של היום לא יוכל להשלים את החשבון של השנה הקודמת. על המצוות והעברות שעשיתי אני כעת לא יכול להוסיף, אני יכול להתחיל עם מצוות חדשות. הדבר היחידי שאני כן יכול לעשות עכשיו, היא תשובה. לתשובה יש כוח אדיר יותר ממצוות. איננו מבינים כיצד זה פועל, אבל תשובה יש בכוחה להכריע את כל החמישים אחוז עברות שהיו לאדם, זוהי המתנה שהקב׳׳ה נתן לנו.

מהי תשובה? זוהי בעצם הבעיה שעומדת לפנינו. הרי מצוה עלינו לעשות תשובה בכל עת ובכל שעה, מה מיוחד ביום הכיפורים שאז צריכים לחזור בתשובה? באופן כללי ההבדל בין יום הכיפורים לשאר השנה, שביום הכיפורים יש מצווה “לטהר אתכם מכל חטאתכם לפני ה’ תטהרו” המצווה היא ביום הכיפורים להיות טהורים בעצם ולא רק שיתכפר העוון ומה הפשט בזה, מה זה נקרא להיות טהור, ומה נקרא שרק התכפר העוון? הגר”א לופיאן באחד משיחותיו הביא את דברי ר’ איצל’ה בלאזר על עניין הפטרת יונה שקוראים במנחה של יום הכיפורים: שכתוב שם שיונה הנביא ברח תרשישה מפני שלא רצה להיות נביא על נינווה, כתוב בחז”ל שלא רצה שתהיה קטגוריה על ישראל כיון שהגויים קרובים לתשובה יותר מהיהודים. חשש שכשיבוא ויוכיחם יחזרו בתשובה, ואז יהיה קטרוג על ישראל. ישנה דעה שאף חשב להתאבד, וניסה לברוח לחוץ לארץ שם השכינה אינה שורה, אך היתה לו טעות אחת, בחוץ לארץ לא מתחילים להתנבא, אך כיון שהתחיל להתנבא בארץ, הנבואה ממשיכה גם בחו”ל.

תמה על כך ר’ איצל’ה בלאזר, הייתכן לומר כדבר הזה, שהגוי קרוב לתשובה יותר מהיהודי? הבהמות הללו, חסרי הדעת והחומרניים, הם קרובים לתשובה יותר ממנו, היהודים המתפללים שלוש פעמים ביום, ולומדים תורה? אנו רוחניים ועושי מצוות אנו קרובים פחות לתשובה? כיצד ייתכן הדבר?

התשובה לכך היא שישנו הבדל תהומי בין הגוי ליהודי: הגוי כשעושה תשובה הוא רק מסיר את העונש שהקב׳׳ה היה אמור לתת לו, אבל לא נסתם החור ולא נמחק הכתם, העוון נשאר עוון, הם נשארים מלוכלכים, בנינווה החזירו את הכסף וה’ לא הענישם, אך לעומת זאת היהודי שונה בתשובתו לחלוטין, אנו זכינו שמכח התשובה ביכולתינו להיות מטוהרים לגמרי.

מספר ר”א לופיאן שבלונדון היה בית חולים שכל מי שנכנס לשם בריא יצא חולה, חקרו זאת והתברר שבית החולים היה ישן כל כך עד שהקירות ספגו את החיידקים והמחלות של כולם, כששמע סיפור זה הזדעזע ואמר כי אם בחומריות כך, בדבר כלה ונפסד ונעלם מן העולם, על אחת כמה וכמה בדבר רוחני שהוא אינו כלה ונעלם, הוא קיים ונשאר לעדי עד כמה זה מסוכן.

את החשיבות של החרטה מתאר המגיד מדובנא במשל נפלא:

רועה צאן אחד רעה את צאנו בכר המרעה, משהרגיש בעייפותו הניח את ראשו על מצע דשא ונרדם. הכבשים ניצלו את השעה הזו, פנו אנה ואנה עד שמצאו פרצה בגדר ונכנסו אל השדה הסמוכה, שם היה מרעה דשן וטוב יותר, ואכלו לתאבון, אך דא עקא היו אלה שדותיו של שר העיר, וכאשר ראו עבדיו כבשים זרות רועות בשדותיו – החרימו אותן והניחו אותן בין עדרי השר.

משהתעורר הרועה משנתו גילה לתדהמתו כי הכבשים נעלמו…. שאל וחקר את אשר ארע. וישב וחשב מה לעשות כדי לרצות את השר. שמע אותו רועה שכבר קרה מקרה כזה בעבר, ובעל הכבשים הגיש לשר שק סוכר והשר התרצה לו.

שמח אותו רועה והזדרז אף הוא להביא לשר שק סוכר. כשהגיע לבית השר, אמרו לו כי השר נסע ויחזור רק מחר. בלית ברירה, הניח את שק הסוכר בחדרו של השר על השולחן, לקח את כבשיו ויצא לו.

כשחזר השר ושמע את כל אשר קרה התרגז מאוד וחמתו בערה בו וביקש להביא את הרועה אליו מיד. הרועה הגיע כשהוא רועד כולו. מיד פתח השר בדבריו ושאלו: ”כיצד העזת להיכנס לביתי ולקחת הכבשים?“

”עשיתי כקודמי!“ ענה הרועה. ”שוטה שכמותך, וכי שק סוכר הנני צריך?! העיקר הם הבקשות והתחנונים שביקש קודמך, כששמעתי את תחנוניו וראיתי כיצד מתחרט הוא באמת, כי אז סלחתי לו.

כך הוא הנמשל: גם אנו, כשאנו שבים בתשובה ומכים על הלב כפי שעשו קודמינו, זו לא הדרך הנכונה, עלינו להתחנן ולבקש על נפשנו בלב שבור ונדכא, כי אז ימחל לנו ה‘ על חטאינו ויקבל את סליחתנו.

מקובל על הרה”צ רבי יעקב אביו של הרה”ק רבי אהרן הגדול מקארלין זי”ע, ששנים רבות היה חשוך בנים רח”ל, וזכה בבן כזה שהאיר את עיני העולם על ידי מעשה שהיה, במשך שנים רבות שימש רבי יעקב כשליח ציבור בביהמ”ד בימים הנוראים, שנה אחת בליל יום הקדוש ניגש כדרכו לתפילת ‘כל נדרי’ לפני התיבה, והאריך בתפילת הלחש של מעריב מעט יותר מהרגלו, דבר זה גרם לעורר כעסו של אחד העשירים שהיה מנכבדי הקהילה שנאלץ לחכות כל כך הרבה זמן על הש”ץ, ויהי כאשר פסע רבי יעקב את שלש הפסיעות בסיימו להתפלל, ניגש אליו

העשיר העונה עזות וחוצפה, וסטר לו על לחיו לעיני קהל ועדה, כשהוא נוזף בו בגאווה וכעס על שהקהל צריך לחכות כ”כ הרבה זמן, מיד רצו הקהל למחות באותו רשע אך רבי יעקב השתיק אותם, וכאילו לא ארע דבר התחיל לומר בנעימה את הפיוט ‘יעלה תחנונינו מערב’, וגם בסיום התפילה לא התייחס כלל לכל אותו המאורע, רק בירך את כל המתפללים בברכת ‘גוט יום טוב’ וחזר לביתו.

לאחר זמן מה בהיותו שוקד על תלמודו שמע דפיקות על הדלת, וכשפתח את הדלת עמד שם אחד מעשירי העיר, שביקש ממנו למכור לו את זכות הביזיונות שספג היום ברבים, אך רבי יעקב השיב בתום לב, שאינו יודע על מה הוא שח, כי כבר בתוך כדי דיבור סלח ומחל לאותו עשיר בלב שלם ובנפש חפצה, ואין לו עליו שום טינה והקפדה בלב ח”ו. בלילה ההוא חזה רבי יעקב מחזה אלוקים בחלומו, וגילו לו שבשכר וותרנותו יזכה להוליד בן שיאיר עיני ישראל בתורה, ואכן כעבור שנה נולד לו הרה”ק רבי אהרן הגדול זי”ע שהאיר את העולם בקדושתו.

"התפילה שמוחקת עוונות"

מהי התפילה הכי חזקה ביום הכיפורים?

ישנה תפילה שכוחה הוא יותר משופר, יותר מנעילה, יותר משחרית, מוסף ויתר התפילות.

מהי?

הקב"ה אומר למשה רבינו: "מצאת חן בעיניי".

משה רבינו מבין שזו שעת כושר לבקש ככל העולה על רוחו…

ומה הוא מבקש מיד? (מה אנחנו היינו מבקשים? בשיא ההתלהבות: "תן לי ותן לי ותן לי פרנסה בריאות עושר ואושר… חינוך ילדים…") "הראני נא את כבודך ואדעך" 

לשם מה משה מבקש לדעת את דרכיו של הקב"ה? – "למען אמצא חן בעיניך".

אבל הקב"ה אומר לו: כי מצאת חן בעיניי? נכון! אבל משה רצה למצוא עוד יותר חן בעיני ה' (לא ביקש להיכנס לארץ או שבניו יהיו מנהיגים אחריו אלא) כל מעיינו היה למצוא חן בעיני ה' יותר ויותר…

והקב"ה נותן לו מתנה: י"ג מידות, ואומר לו: בכל צרה שלא תבוא עשו לפני כסדר הזה ואני מוחל לכם…

ואכן, ביום הכיפורים אומרים 26 פעם י"ג מידות.

מה שהרבה לא שמים לב שהקב"ה נתן את המתנה הנפלאה הזו הוא ביקש: "עשו לפניי" – לא אימרו לפניי.

צריך לחיות את י"ג מידות.

המילה האחרונה בשלוש עשרה מידותיו של הקב"ה היא:  'ונקה' – הקב"ה מנקה את כל העוונות.

הבעיה היא שאחרי זה באה המידה של: "לא ינקה".

והגמרא מבארת: שהקב"ה מנקה לאלו שחוזרים בתשובה ואיינו מנקה לאלו שאינם חוזרים בתשובה…

י"ג מידות היא התפילה הכי חזקה – הקב"ה מוחק עוונות על ידה – אבל רק לאלו החוזרים בתשובה…

כל אחד יקבל על עצמו לשוב מדרכיו הנלוזים… נאמר כולנו את י"ג מידו הרחמים ונזכה להיחתם בספרם של צדיקים וחסידים – לשנה טובה ומתוקה…

דיין אפשר לשנות!

בראש השנה נגזר הדין על כל אדם, אבל עדיין אפשר לשנות עד יום הכיפורים.

סיפור נפלא ימחיש זאת: 

הרב פינקוס סיפר שפעם הוזמן לחנוכת בית כנסת. בית הכנסת היה קרוואן, והובא במנוף.

כל המתפללים התגייסו למשימה והחזיקו את המבנה עת המנוף רוצה להניחו, והם במסירות מכוונים ימינה ושמאלה וצועקים אחד לשני, והמנוף הנחית את הקרוואן בדיוק על הרגליים מבטון שהוכנו מבעוד מועד.

ההתרגשות בשיאה, כולם שמחים, לאחר שהמנוף הלך התכבד הרב פינקוס וניגש לפתוח את הדלת ולקבוע מזוזה. והנה אבוי!!! –  התברר שארון הקודש בצד השני. הגבאי נרעש, וחצר בית הכנסת הפכה כמרקחה… מה עושים?!

ילד קטן שנכח במקום צעק: "מה הבעיה? בואו נסובב אותו כמו מקודם"… למרות שאחד המבוגרים הסביר לו שהקרוואן שוקל כמה טונות… הקשה הילד הרך: "אבל מקודם עשינו זאת בקלות?!"

לשאלתו החכמה של הילד, ענו לו המתפללים: "נכון, אבל מקודם היה מנוף, וכל עוד המנוף מחזיק אפשר לסובב… ברגע שהקרוואן הונח – לא ניתן לעשות שום דבר"…

שמע זאת הרב פינקוס ואמר נמשל: 

כל עוד יש את יום הכיפורים – אפשר לסובב את השנה. אך ברגע שיוה"כ עבר – אי אפשר לעשות כבר כלום…

לכן, כל אחד ייתחזק במשהו וינסה לשנות את השנה הבאה לטובה עוד יותר…

על חטא שחטאנו לפניך… 

את החשיבות של החרטה מתאר המגיד מדובנא במשל נפלא: 

רועה צאן אחד רעה את צאנו בכר המרעה, משהרגיש בעייפותו הניח את ראשו על מצע דשא ונרדם.

הכבשים ניצלו את השעה הזו, פנו אנה ואנה עד שמצאו פרצה בגדר ונכנסו אל השדה הסמוכה, שם היה מרעה דשן וטוב יותר, ואכלו לתאבון, אך דא עקא היו אלה שדותיו של שר העיר, וכאשר ראו עבדיו כבשים זרות רועות בשדותיו – החרימו אותן והניחו אותן בין עדרי השר.

משהתעורר הרועה משנתו גילה לתדהמתו כי הכבשים נעלמו…. שאל וחקר את אשר ארע. וישב וחשב מה לעשות כדי לרצות את השר.

שמע אותו רועה שכבר קרה מקרה כזה בעבר, ובעל הכבשים הגיש לשר שק סוכר והשר התרצה לו.

שמח אותו רועה והזדרז אף הוא להביא לשר שק סוכר. כשהגיע לבית השר, אמרו לו כי השר נסע ויחזור רק מחר. בלית ברירה, הניח את שק הסוכר בחדרו של השר על השולחן, לקח את כבשיו ויצא לו.

כשחזר השר ושמע את כל אשר קרה התרגז מאוד וחמתו בערה בו וביקש להביא את הרועה אליו מיד.

הרועה הגיע כשהוא רועד כולו. מיד פתח השר בדבריו ושאלו: "כיצד העזת להיכנס לביתי ולקחת הכבשים?"

"עשיתי כקודמי" ענה הרועה.

"שוטה שכמותך, וכי שק סוכר הנני צריך?! העיקר הם הבקשות והתחנונים שביקש קודמך, כששמעתי את תחנוניו וראיתי כיצד מתחרט הוא באמת, כי אז סלחתי לו.

כך הוא הנמשל:

גם אנו, כשאנו שבים בתשובה ומכים על הלב כפי שעשו קודמינו, זו לא הדרך הנכונה, עלינו להתחנן ולבקש על נפשנו בלב שבור ונדכא, כי אז ימחל לנו ה' על חטאינו ויקבל את סליחתנו.

מסופר עוד שמנהג היה בישראל שמגידי שיעורים היו נודדים ומחזרים בעיירות ונושאים דברי כיבושין וחיזוק לעם. פעם אחת הגיע מגיד נודד ללובלין ונשא דבריו ואמר:

ביום הכיפורים אנו מתוודים ואומרים: "על חטא שחטאנו לפניך ביודעים ובלא יודעים"

ולכאורה יש להבין מדוע אנו משווים כאחד את שני סוגי העבירות: ש"מדעת" וש"לא מדעת", הרי ברור הוא שאין חומרתן שווה?

אלא ביאר המגיד על פי דברי הגמרא במסכת יומא דף פו: 

"אמר רב הונא: כיוון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו! ותמהה הגמרא ושואלת: "הותרה לו סלקא דעתך"? אלא אימא נעשית לו כהיתר".

וזה אכן מה שקורה אצלנו רח"ל שאותם חטאים שאנו לא יודעים אלו הם, אלו חטאים ששנינו בהם עד שנדמה לנו, חלילה, שהם מותרים!…

"סגולה לחיים טובים – לב שבור!"

מובא במדרש ילקוט שמעוני (מזמור כ"ה תהילים):

שאלו לחכמה חוטא מה עונשו? אמרה: "חטאים תרדף רעה".

שאלו לנבואה חוטא מה עונשו? אמרה: "הנפש החוטאת תמות".

שאלו לתורה חוטא מה עונשו?, אמרה: "יביא אשם ויתכפר".

שאלו להקב"ה חוטא מה עונשו? אמר: "יעשה תשובה ויתכפר". הדא הוא דכתיב: "טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך".

המהר"ל בנתיב התשובה מביא משל למה הדבר דומה?

משל למלך שהיה לו סט של כוסות ירושה מאימו עוד מהממלכה הקודמת . בחלוף הזמן נשברו כולם, ונשארה מכל הסט רק כוס אחת. אותה כוס כבר עוברת במשפחה 300 שנה, מדור לדור.

כיאה לירושה מלכותית, הותירה אחריה אימו הוראות כיצד לשמר אותה: צריך לשטוף אותה שלוש פעמים ביום עם נוזל כלים ובמים פושרים, לייבש אותה עם ספוג מאוד עדין, אחרת הכוס תאבד את הצבעים המיוחדים שיש עליה…

המלך נצרך לנסוע לחופשה למשך חודש ומכיוון והטיפול בכוס המיוחדת חייב להימשך, קרא לאחד החברים שלו וביקשו: "אנא ממך – תעשה טובה, הכוס הזאת, היא המזכרת היחידה שיש לי מאימא שלי, צריך לשוטף אותה כל יום עם נוזל כלים ובמים פושרים, לנגב אותה עם צמר גפן, ולהחזיר לארון. ככה תעשה בכל יום!" והחבר קיבל על עצמו את המשימה.

יום אחד מגיעים חברים לביתו ואחד סח בפליאה:  "ואוו… שמענו שאתה מקושר עם המלך…"… מצא חן בעיניו הרעיון והוא התלהב ואמר: "כן…. יש לו כוס שהוא קיבל אותה מאימא שלו, והמלך לא השאירה לאף אחד, כי אם לי! הביטו איזה יופי של כוס!!!" ותוך כדי חשף את הכוס מהקופסה לעיני חבריו המשתאים.

כמובן שזו נפלה ונשברה.

חברו של המלך לא ידע את נפשו…

הוא נסע לשוק הפישפשים בתקווה למצוא מישהו שיתקן אותה – אך לשווא.

הוא לא אמר נואש הן ידע הוא כי חייו תלויין לו מנגד… מה עשה?

לאחר בירור מעמיק התברר לו שהחברה שייצרה את הכוסות הללו יושבת במינכן שבגרמנייה. הוא לא חשב פעמיים ועלה על המטוס הראשון שיצא לשם.

מזלו לא האיר לו פנים גם בחברה – לא נמצאה כוס שכזו ואף אין הם יכולים לתקנה באופן שתהיה זהה למקור… כשהוא שבור ורצוץ חזר לארצו והמתין לבואו של המלך…

כשהמלך חזר, הוא מבקש פגישה דחופה עם המלך. הוא נענה והיום המיוחל הגיע, הוא ניכנס למלך, משתטח על הרצפה בבכי קורע לב כשבידו נמצאת הקופסה הריקה.

שואל אותו המלך: חברי הטוב, מה קרה לך?! אתה לא מרגיש טוב?

"אדוני המלך אל תשאל מה שעשיתי… הוצאתי את הכוס לשטיפה, היא נפלה ונישברה לרסיסים"…

אמר לו המלך: "לא נורא – תביא את הקופסה … ולך הביתה לשלום… ראיתי את הצער שלך…. זה מספיק!!!".

כן הוא הנמשל אומר המהר"ל:

זה מה שכתוב במדרש:

שאלו לנבואה חוטא מה עונשו?… הלכו לשוק הפשפשים אמרו "אין לזה תקנה…שברת? אי אפשר  לתקן…"

שאלו לתורה (שאיתה ברא הקב"ה את העולם…) חוטא מה עונשו? הוא  נסע למינכן, לחברה המייצרת, אמרו לו "אפשר לתקן, אבל זה לא יראה אותו דבר".

הקב"ה נתן לנו נשמה, ואמר לנו "תשמרו על הנשמה הזאת, היא בבת עיני, זה חלק אלוהַ ממעל, תשמרו לא לטמא אותה!".

בא בן-אדם, הוא פגע בנשמה, והוא שואל עכשיו "איך מתקנים"???

שואלים מומחים לנשמות – "אין תקנה!"

שואלים לנביאים ואלו מבשרים: "אתה תמות!"

הוא בא לקב"ה , בכבודו ובעצמו , בלב נדכה ואומר: "אבא נתת לי נשמה, אבל מה אני יעשה, קלקלתי אותה…"…

 לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה

אומר הקב"ה: "שברת? אבל יש לך אפשרות לתקן. לב שבור, זה מה שאני רוצה!"

פתרון התשובה, הוא פתרון היצירה של הקב"ה.

שבן-אדם בא שבור, מבקש מהקב"ה רחמים, כאן הוא מקבל את נס הישועה שלו!

איך לשמר את החוויה הרוחנית?

יום הכיפורים הוא נעלה ביותר, יום אדיר בימי שנה, יום שאמור להשאיר חותם בליבנו למשך זמן. אך אנו רואים כי לאחר יום הכיפורים זה לא מחזיק מעמד.

מה קרה?

מוחו של האדם מדחיק דברים ישנים מפני דברים חדשים. לשם כך יש ארונות בכל בית, וכשמגיע חורף בגדי הקיץ נדחקים לסופו, והבגדים החמים קרובים יותר לדלת. אם כך בדברים גשמיים, מה בדברים רוחניים?

לצערנו היצר הרע עובד קשה כדי להשכיח, לא בכדי נעשה העגל לאחר מעמד מרגש ועוצמתי של מתן תורה, רק 40 יום חלפו וכבר נעשה העגל. מה אם כן העצה?

משל למה הדבר דומה:

זוג חלמאים בעיר חלם קיבלו סכום כסף. האישה החליטה לקנות עז, כך יוכלו לחלוב אותה להנאות לעצמם, ובנותר למכור חלב גבינה ולהתפרנס.

לכן שלחה האישה את בעלה לכפר הסמוך לקנות עז. לאחר שנח בפונדק  דרכים הגיע לעיר וקנה עז. בחזרה שוב עבר דרך הפונדק. והפונדקאי חמד לצון והחליף את העז בתיש. כשהגיע לביתו עם תיש במקום עז, צעקה עליו אשתו: "מה הבאת? טיפש שכמוך! אפילו עז אינך יודע לקנות?!"

עצבני חזר לכפר ושוב עבר דרך הפונדק. כעת החזיר הפונדקאי את העז וקשר אותה בחוץ, וכשהגיע הבעל אל הכפר התלונן בפני המוכר, וזה הראה לו שזו עז. כשחזר שוב עם עז לפונדק, שוב החליף אותה בעל המקום בתיש.

כשהגיע לאשתו עם תיש – שוב חזרה אותה הבעיה.

כעת עצבני מתמיד, שם פעמיו ישירות לכפר כשהוא עובר דרך הפונדק, שם, שוב מוחלף התיש בעז. לאחר צעקות רמות והאשמות הוכח לו ע"י חליבה שזו עז. ביקש מיודענו מהנוכחים שיחתמו לו על מסמך שזו עז.

שוב עבר לפונדק והוחלף לתיש. כשאשתו צעקה עליו, כינס את כל חכמי חלם והראה להם תעודה חתומה שזו עז.

כאן ישבו ה'חכמים' וקבעו לאחר 7 ימים של התחבטות כמובן… כי לפניהם זן חדש של בעל חיים בכפר: הייתה זו עז, ועד שהגיעה לחלם הפכה לתיש…

זהו המשל והנמשל: 

העצה היא- באמת אין מנוס, הן לא נוכל לשנות את הטבע, לא נוכל לעצור את תהליך נסיגתה של החוויה, אבל כן אנו יכולים לא להאיץ את התהליך אם לא נסיח דעתנו מהעז ולא ניתן לפונדקאי (=היצר הרע) לבצע את התעלול ולהתעלל בנו…

חוויה זולה, קלות ראש וליצנות כמוהם כאותו פונדקאי מחליפים את העז החולבת בתיש עקר, מוחקים את החוויה המרוממת והזכה…

על כך אמרו חז"ל: למה נמשל דברי תורה לשמן (שהוא צף על פני משקים אחרים)? לומר לך: מה כלי מלא שמן נכנסה טיפת מים יצאה טיפת שמן, כך דברי תורה – כיון שנכנס דבר ליצנות יצא דבר של תורה כנגדו.

ניתן אפילו להגביר את החוויה – לקבל על עצמנו שיעור תורה בכל יום יעצים את החוויה.

זהו שאמרו חז"ל: שופר של אדם כוחו נחלש, ושל מתן תורה הולך ומתגבר.

שערי דימעה לא ננעלו"

שאל רבי מנחם מנדל מקוצק זצ"ל:

אם שערי דמעה לא ננעלים, לשם מה בכלל יש שם שער?

אלא, מסביר הרבי: 

שהם אינם ננעלים בפני דמעות של אמת, אך הם נעולים על מסגר ובריח מפני דמעות מזוייפות…

ומהן דמעות מזוייפות? 

הרב שלמה לווינשטיין מביא משל יפה על כך:

קבוצת חוקרים התחקו על אורח חייהם של חיות היער. באחד מהימים גילו הם סוג של קוף נדיר וביקשו לצודו.

אולם, קוף זה חכם מאוד הינו והצליח לברוח ולהימלט מהציידים. לאחר בירור גילו החוקרים את מאכלו האהוב של הקוף שמורכב מאורז ותבלינים שונים.

מה עשו החוקרים?

בנו תיבה מיוחדת ופרצו בה חור קטן בדופנה, את התיבה מילאו בתבשיל האהוב על הקוף והניחו אותה במעבה היער.

ריח התבשיל פעל את פעולתו ועד מהרה התאספו סביב לתיבה מספר קופים מאותו סוג נדיר….

נדחפו הקופים כדי לקחת לעצמם מן התבשיל אולם רק אחד מהם הצליח להתגבר על חבריו, השחיל ידו מבעד לחור שבדופן התיבה וחפן מלא כפו מהתבשיל הטעים.

אלא, שלא הצליח להוציא ידו מבעד לחור כי הייתה היא קמוצה ומלאה בתבשיל.

באותה העת התקרבו הציידים וצדו את הקוף השבוי, בעוד שהקופים האחרים כשראו בני אדם נמלטו על נפשם…

שוטה הוא אותו קוף, אם היה משליך מידו את שבכפו היה ניצל מהציידים…

וזהו גם הנמשל:

אדם מלא בתאוות אותן מסרב הוא להוציא מידו.

אמת, בוכה הוא מלפני ה' ומבקש על הא ועל דא. אולם, כל עוד לא ישליך מידיו את תאוותיו, דמעותיו היורדות מלחייו, דמעות מזויפות הינן!

ימים אלו הם בשבילנו הזדמנות מיוחדת שלא תחזור במשך כל השנה. הבה ננצל כל דקה מהם כראוי.

זהו! אני מתכוון לעשות את זה, לא אכפת לי מה יגידו עלי. אז מה אם אני ליטאי, מה אני לא בנאדם?! אני הולך להתבודד!". נכנסתי לאוטו והתחלתי לנסוע…

"רגע", עצרתי, "לאן אסע עכשיו באחת בלילה?".

החלטתי להמשיך לנסוע עד שמשהו יעצור אותי!

זה קרה ב"ה, רעש חזק מהגלגל האחורי, פנצ'ר. כיביתי את המנוע. "זהו! כנראה שפה אני צריך לעצור, ממש  סימן מה'!"

יצאתי מהאוטו בהתלהבות רבה שהתפוגגה בן רגע.

"איפה אני? אבאל'ה!". סביבי היה חושך מצרים, לא ניתן לראות דבר.

ניסיתי לגשש באפילה, המשכתי ללכת אל תוך החושך, הפנים שלי נתקלו בקורי עכביש. "לאן אני הולך?" שאלתי את עצמי, "טוב, עד שמשהו יעצור אותי". זה קרה ב"ה, נתקעתי בעץ. "זהו, כנראה שפה אני צריך לעצור. ממש  סימן מה'".

"טוב, עכשיו מה עושים?".

לפתע הרגשתי פתטי. רציתי לבכות, פשוט רחמנות עלי. הבנתי שאני ממש מסכן.

התחלתי לצעוק "טאטע, נכון שאני מסכן?".

שקט מפחיד ואז לפתע נשמע קול, "כן… כן… כן…".

"מה זה?" שאלתי את עצמי וכולי רועד.

"ה' דיבר איתי! בכולל לא יאמינו לי! ה' דיבר איתי!".

המשכתי לדבר לעבר החושך "ריבונו של עולם, מה? אני באמת מסכן? אבל למה? אני לומד תורה, משתדל להיות בעל מוצלח, עושה חסדים… אני לא באמת מסכן…".

התחלתי לבכות…

לפתע הבנתי את אפקט ההתבודדות, באמת הרגשתי את ה' נמצא לידי… והוא גם דיבר אלי.

איזו השגחה! ה' ממש אוהב אותי…

עצמתי עיניים, כיוונתי את ליבי אל השמים, והרגשתי אור מאיר על פני, אור חזק מאוד, ממש אור עילאי…

"הלו, מה אתה עושה כאן? אתה בשטח פרטי! תפסיק לצעוק, יש כאן הד חזק, אתה תעיר את כל הקיבוץ!"

מתוך ההזיות פתחתי את העיניים, והבחנתי שלא מדובר בשום אור עילאי ולא נעליים.

היה מכוון אלי אור מסנוור של פרוז'קטור מתוך ג'יפ סיור נגד גנבים.

"מה אתה עושה כאן באמצע הלילה? אתה נורמלי?", קרא לעברי אותו אדם בעל מבטא רוסי.

הרגשתי הפוך לחלוטין.

"מה… מה…" גמגמתי.

"אההה" אמר בגיחוך, "אתה באת להתבודד? בוריס, יש כאן עוד מתבודד…".

ממש הרגשתי כמו בדיחה, רציתי להיעלם.

"תקשיב ליצן, אני נותן לך 5 דק' להתחפף מכאן", אמר. הם נסעו.

יופי! עשיתי מעצמי צחוק… נתקן את הפנצ'ר ונחזור הביתה.

אבל למרות הכל, עדיין הרגשתי בעננים, הרגשתי שה' דיבר איתי באמת.

החלטתי להוכיח את אהבתי אליו וצעקתי בכל הכח: "טאטע אני אוהב אותך!"

שוב שקט מפחיד ואז פתאום נשמע קול: "חה… חה.. חה…".

השורה התחתונה

"וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הַעִוֵּר בָּאֲפֵלָה"

מי מאיתנו לא חווה בשלב כזה או אחר את ההרגשה של להיות ב"אורות"? עוד נתגעגע לתקופה הזאת, אך אם נתבונן לאחור אין בה ממש, זוהי מתנה מה' יתברך. ה"אורות" האלה באים כדי להאיר לנו את הדרך בתקופות מסיומות במהלך החיים, מעין גלגל עזר מה' שנותן לנו דחיפה כדי שנוכל להגיע לעבודה האמיתית בחיים האמיתיים – חיים של יצר הרע וניסיונות השכם והערב… חז"ל אמרו "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו".

בעצם אחרי ה"אורות" באים ה"בורות", היצר הרע מתחדש כל יום בפטנטים חדשים כדי להפיל אותנו. היצר של היום איננו היצר של אתמול. בכל פעם צריך לגייס כוחות חדשים, כמו לוחם מנוסה שיוצא להילחם, האויב ממציא תחבולות וכלי נשק חדישים. חובה עלינו להתעדכן באמצעים משוכללים כמו מכשיר לראיית לילה, כדי שגם בחושך העמוק ביותר נראה!

על מנת להישאר בדרך הנכונה בעבודת ה', רצוי להעביר ל"אורות נמוכים" בכדי לא להסתנוור.

ברשותכם, אפתח בשאלה ואפנה אותה בעיקר אל בעלי רישיון הנהיגה מבינינו: כיצד עלינו לנהוג כאשר אנו נוהגים בעקבות רכב המאותת ממחוון הכיוון (וינקר)?

א. עלינו לאפשר לנהג הרכב שלפנינו לבצע את הפעולה שלשמה אותת, להאט ואף לעצור אם צריך.

ב. להמשיך בנסיעה אגב הגברת מהירות הנסיעה, לקיצור זמן הקונפליקט.

ג. ניתן להמשיך בנסיעה ללא האטה. הבעיה היא של המאותת.

ד. להיצמד לצד ימין של הכביש.

אני מניח שהשאלה מוכרת לכם ממבחני התיאוריה. התשובה הנכונה היא א – כך קבע המחוקק. ההיגיון פשוט, כשהרכב שמלפניך מאותת הוא מעביר מסר אזהרה עבורך, והיה אם תבחר להתעלם הדבר עלול לעלות לך אפילו במחיר חייך…

הנכם מבינים שאינני עובד משרד התחבורה. הרכב מהווה משל לחיי האדם. האדם פוסע בשבילי חייו ופעמים רבות שהוא מקבל "איתותים", כל שעליו לעשות הוא להבחין בהם ולפעול בהתאם, אסביר את כוונתי:

עומדים אנו לפני היום הקדוש ביותר בשנה – יום הכפורים. שעות ספורות לפני סיומו – בתפילת המנחה, קוראים בבתי הכנסת את ספר יונה. טעמים רבים נתנו מדוע קוראים את סיפורו של יונה, אזכיר את אחד מהם.

אזכיר את תקציר הספר. יונה היה נביא ה. יום אחד אלוקים מצווה אותו ללכת אל העיר נינוה [נינוה הייתה ממוקמת מזרחה, לכוון אשור] כדי להתרות באנשי העיר ושליטיה ולהזהירם מהבאות…

מצבם הרוחני של אנשי נינוה היה ירוד מאוד. אלוקים חפץ שיעזבו את מעשיהם הרעים וישובו חזרה אל דרך הישר. ואם לא.. בעוד 40 יום נינוה נהפכת… מושמדת. לשם כך הוא שלח להם את יונה הנביא.

יונה חשש, שאנשי נינוה, שאינם יהודיים, ישובו בתשובה, והדבר יעורר קטרוג על עם ישראל, שלא תמיד ממהר לחזור בתשובה. לשם כך הוא שוכר אוניה ומפליג למקום שנקרא "תרשיש". בתרשיש, כך חשב, לא יקבל עוד נבואה, שהרי אין הנבואה שורה אלא בארץ ישראל. (התלמוד – מועד קטן כ"ה) כותב, שהטעות של יונה הייתה, שאמנם נבואה לא שורה על אדם בחוץ לארץ, אך אם פעם אחת היא שרתה בארץ, היא ממשיכה לשרות עליו גם כאשר הוא בחוץ לארץ).

יונה "בורח" מהתפקיד שהטיל עליו הבורא. החשש שלו מוצדק או לא, אבל הוא "בורח"…

ידידיי! אי אפשר להתחמק מרצון האלוקים. דוד המלך כותב בספר תהלים (מזמור קל"ט) "אנא אלך מרוחך, ואנא מפניך אברח, אם אסק שמים שם אתה… אשא כנפי שחר אשכנה באחרית ים – גם שם ידך תנחני ותאחזני ימינך… גם חשך לא יחשיך ממך, ולילה כיום יאיר, כחשכה – כאורה…".

אלוקים הטיל על יונה שליחות והשליחות חייבת להתבצע. אלוקים מביא סופה עזה שמטלטלת את אוניתו של יונה. יונה מבין שהסערה בגללו, והוא מציע למלחים לשאת אותו, ולהשליכו אל הים הסוער, רק כך – אמר – הים ישקוט.

בלית ברירה, הטילו אותו המלחים אל הים הסוער, ואכן, הים מיד נרגע.

יונה מנסה לשרוד בין גלי הים, ואלוקים מזמן דג גדול שבולע אותו. שלשה ימים ושלשה לילות יונה שוהה במעי הדג. בסופו של דבר יונה מתחרט על מעשיו, ומתפלל מעומק ליבו לאלוקים. אלוקים מקבל את תפילתו ונותן ציווי לדג לפלוט את יונה אל היבשה.

כעת יונה כבר יודע, שאם אלוקים ייעד לבן אדם תפקיד, מוטלת עליו החובה לעשות זאת. אלוקים מצווה את יונה בשנית, ללכת לנינוה, והפעם יונה מבצע את השליחות. בסופו של תהליך, אנשי נינוה שבים מדרכם הרעה, אלוקים משנה את החלטתו להפוך את נינוה, והם ניצלים.

כעת אשאל שאלה: אלוקים לא אהב את הרעיון שיונה בורח ולשם כך הוא גרם לסערה, אם כך, מדוע אלוקים לא מודיע ליונה עוד לפני שהוא עלה על האוניה – תחזור ליבשה ואל תברח, מדוע הוא נתן לו לברוח ואחר כך הוא נתן לו איתות?

חברים, זה המסר עבורנו!

שום אדם לא מקבל מסר גלוי ישירות מהבורא, אבל הבורא שולח רמזים ואנו צריכים להיות ערים וקשובים אליהם…

יונה בהתחלה לא קלט את המסר, אולם לאחר איתות נוסף הוא הבין טוב מאוד ואמר "יודע אני כי בשלי הסער הזה".

התנ"ך מספר שבלק מלך מואב שכר את בלעם בן בעור לקלל את עם ישראל. אלוקים "לא אהב" את הרעיון ולכן הוא החליט לעכב את בלעם, וכך נכתב: "ויחר אף אלוקים כי הולך הוא, ויתייצב מלאך השם בדרך לשטן לו והוא רוכב על אתונו… ותרא האתון את מלאך השם ניצב בדרך וחרבו שלופה בידו ותט האתון מן הדרך ותלך בשדה ויך בלעם את האתון להטותה הדרך". שלשה פעמים חזרה התופעה על עצמה, האתון נוטה מהדרך ובלעם מכה אותה. אלוקים ראה שבלעם לא הבין את המסר "ויגל השם את עיני בלעם וירא את מלאך השם ניצב בדרך וחרבו שלופה בידו ויקוד וישתחו לאפיו… ויאמר בלעם אל מלאך השם חטאתי כי לא ידעתי כי אתה ניצב לקראתי".

"חטאתי" – כך אומר בלעם. נו, אם הוא לא ידע שהמלאך ניצב לקראתו למה הוא מגדיר את עצמו כחוטא?כן, כשמאותתים לאדם ואדם לא שם לב אל אותם איתותים הוא חוטא, בלעם היה צריך להבין שהעיכובים החריגים מהווים עבורו תמרורי אזהרה [ביאור "הספורנו" לתנ"ך]…

תובנה זו עולה יפה מפרשתנו, פרשת וילך. "ויאמר השם אל משה, הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלוהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו". אלוקים מודיע למשה שלאחר פטירתו מן העולם, בני ישראל יעזבו אותו, יפנו אל האלילים ויעבדו עבודה זרה. אלוקים אומר מה תהיה התגובה: "וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכול, ומצאוהו רעות רבות וצרות". נורא.

איך בני ישראל יגיבו לצרות הנוראות הללו?

אומר אלוקים למשה, שבני ישראל יגיעו למסקנה, למה יש לנו כל כך הרבה צרות? "ואמר ביום ההוא, הלא על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה". אלוקים עזב אותנו, חלילה, כך הם יאמרו…