התורה מלמדת אותנו "כי האדם עץ השדה" (האימרה הזו נפוצה בגן הילדים, בכיתות הלימוד ואפילו הפכה לשיר פופולרי. אך, נחשוב לרגע: מה משותף לאדם ולעץ? האם בט"ו בשבט נוכל לצאת אל הרחוב, לשבת בצילו של עץ וללמוד לקח לחיי היום-יום שלנו?

הבה ונצא לסיור בין העצים.

נבחן את העץ. גזע חסון. ענפים מתפשטים לכל עבר. קשה להאמין, אבל הכל התחיל בגרעין אחד קטן. הפוטנציאל ה'גרעיני' מדהים; השקעה קטנה בגרעין, תניב עץ חסון ופירות משובחים.

ילד קטן הוא כמו גרעין; אדם בוגר הוא העץ. מעוניינים באדם בוגר, יציב ומלא ערכים? השקיעו בילדים. אולי הם קטנים, אפילו תינוקות. אבל ההשקעה תשתלם, כשהם יגדלו ויתבגרו.

נביט אל הארץ. נחפש את השורשים. היכן הם? האם הם קיימים? כן, הם קיימים. ובלעדיהם העץ לא יחזיק מעמד. רוח קלה תהפוך אותו על פניו.

האמונה היא השורש. היא זו שנותנת לאדם את היציבות. היא מעניקה לו חוסן פנימי גם בעתות משבר. בלעדיה, רוחות קלות, לחצים חברתיים או סביבה משתנה תזעזע את חייו. המאמין לא יחשוש מכל אלו: האמונה היא נר לרגליו, לאורה ילך ועל-פיה יתנהג.

אבל אין די בכך. העץ לא מורכב מגרעין ושורשים בלבד. העץ הוא הגזע, הענפים.

לא ניתן להסתפק באמונה בלבד. יש להתקדם ולפעול, לגדול ולהתרחב. הגזע והענפים הם המעשים הטובים של האדם. קיימת מצוה? העץ צמח בעוד סנטימטר. כיבדת את ההורים? עוד ענף נולד, והעץ הולך וגדל…

כדאי לזכור שעץ טוב לא מפסיק לגדול. ברגע שהגדילה נפסקת חלילה, הענפים ייבשו, וענפים חדשים לא יופיעו.

ולסיום: האם העץ הוא 'עץ סרק', או שמא נהנים ממנו כולם? זוהי שאלה שיש לתת עליה היטב את הדעת. לעצים מסויימים שורשים איתנים, גזע חסון והרבה ענפים. האם הכל נהנים מהם? או שמא הם אנוכיים, במידת מה?

על האדם – העץ – לזכור תמיד את הזולת. להעניק, לתת את המיטב. הפירות שאתה מעניק היום, יהפכו מחר לאילנות. אל תתן למעגל הזה להפסק.

"כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר, ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש [תמרים]"

חז"ל מספרים לנו כי במקור כל העצים הניבו פירות וכך אף יהיה בימות המשיח. עץ חסר פירות הוא סימפטום של עולם לא-מושלם, שכן תפקידו של עץ הוא לשאת פירות.

אם "האדם הוא עץ השדה"  ופרי הוא הישגו הגבוה ביותר של העץ, הרי ישנם שבעה פירות המהווים גולת הכותרת של הקצר האנושי והבוטני. אלה הם שבעת מיני הפירות והדגנים שלדברי התורה הם דוגמא לפוריותה של ארץ הקודש: חיטה, שעורה, ענבים, תאנים, רימונים, זיתים ותמרים.

יום ה-15 בחודש שבט מסומן בלוח השנה העברי כראש השנה לאילנות. ביום זה אנו חוגגים את העצים בעולמו של אלוקים, ואת העץ שבתוכנו, על ידי אכילת שבעת המינים, המהווים סמל למרכיבים ולצדדים השונים של חיי האדם.

מזון ומספוא

המקובלים הגדולים מספרים לנו, כי לכל אחד מאתנו אין נפש אחת אלא שתיים: נפש בהמית, המגלמת את האינסטינקטים הטבעיים שלנו, המכוונים כלפי עצמנו, ונשמה אלוקית, המגלמת את דחפינו העילאיים – את רצוננו להימלט מן האני ולהתייחס למה שגדול מאתנו.

כפי שאומר שְמה, הנשמה החייתית מהווה את אותו חלק מעצמנו המשותף לכל היצורים החיים: את האינסטינקט לשימור עצמי ולהנצחה עצמית. אך האדם הוא יותר מבעל חיים מתוחכם. ישנן איכויות שהן ייחודיות לנו כבני אדם – האיכויות הנגזרות מנשמתנו האלוקית. הנקודה שבה אנו מתעלים על העצמיות ועל צרכיה (כיצד אשרוד? כיצד אשיג מזון, מקלט, כסף, כוח, ידע, סיפוק?) ומגיעים לפרספקטיבה על-עצמית (מדוע אני כאן? איזו מטרה אני משרת?) היא הנקודה שבה אנו חדלים להיות סתם עוד חיה בעולמו של הקב"ה ומתחילים להיווכח בייחודיותנו כבני אדם.

אין הכוונה לטעון כי יש לדחות את העצמיות החייתית לטובת העצמיות הרוחנית-אלוקית. אלה הן שתי נפשותינו, על שתיהן לא ניתן לוותר אם ברצוננו להגיע לחיים של תכלית והגשמה. בעודנו מעוררים את הרוחני שבנו ומעודדים אותו להתעלות מעל היסוד החייתי גרידא, עלינו גם לפתח ולזכך את עצמיותנו החייתית וללמוד לטפח את ההיבטים הקונסטרוקטיביים של העצמיות (למשל, ביטחון עצמי, אומץ לב, שקידה והתמדה), ותוך כך לעקור את ההיבטים האנוכיים והוולגריים שבנו.

בתורה נחשבת החיטה לעיקר התזונה האנושית, ואילו השעורה נזכרת כמזון אופייני לבעלי חיים (השוו תהלים קד, טו ומלכים א' ה, ח. ראו גם תלמוד, סוטה יד, א). לפיכך, החיטה מייצגת את המאמץ להזין את היסוד האנושי הייחודי שבנו, את שאיפותינו הרוחניות שהן תמצית אנושיותנו, ואילו השעורה מייצגת את המאמץ להזין ולפתח את נשמתנו החייתית – משימה לא פחות חיונית למשימתנו בחיים מטיפוח נשמתנו האלוקית.

התרגשות

חיטה ושעורה, שני הדגנים מתוך שבעת המינים, מייצגות את עמודי התווך של המבנה הפנימי שלנו. אחריהן באים חמשת הפירות – מתאבנים וקינוח בתפריט הרוחני שלנו – המוסיפים תבלין וטעם למאמצנו הבסיסי לפתח את שתי נשמותינו, זו החייתית וזו הרוחנית.

הראשון שבהם הוא העינב, המתאפיין בראש ובראשונה בשמחה. כפי שמתארת הגפן את תוצרה במשל יותם, "… תירושי המשמח אלוקים ואנשים…" (

שמחה היא התגלות. אדם שהשמחה מציתה אותו, יש לו אותן תכונות בסיסיות כמו במצבו הלא שמח – אותו ידע ואותה אינטליגנציה, אותן אהבות, שנאות, רצונות ומשאלות. אך במצב השמחה, הכל מודגש יותר: המחשבה חריפה וצלולה יותר, האהבות עמוקות יותר, השנאות לוהבות יותר, הרצונות אגרסיביים יותר. רגשות שברגיל מגלים רק טפח ממידתם האמיתית, יוצאים כעת לאור במלוא קומתם. במלות התלמוד, "משנכנס יין יוצא סוד".

חיים חסרי שמחה עשויים להיות שלמים בכל דרך, אולם אלה חיים רדודים: הכל נמצא, אך רק פני השטח נגלים לעין. הן הנשמה האלוקית והן הנשמה החייתית מכילות מאגרים עצומים של תובנה ושל רגש שמעולם לא רואים את אור היום כיוון ששום דבר לא מעודדם לצאת החוצה. העינב מייצג את יסוד השמחה בחיינו – השמחה המשחררת את הפוטנציאל הזה ומוסיפה עומק, צבע ואינטנסיביות לכל דבר שאנו עושים.

מעורבות

אנו עשויים לעשות משהו בצורה מלאה ושלמה, ואפילו לעשותו בשמחה. אך האם אנו נמצאים שם? האם אנו נוכחים ומעורבים באמת במעשה?

מעורבות פירושה יותר מלעשות משהו נכון, יותר מלתת את הכל. פירושה שאיכפת לנו, שאנו מחויבים למשימה ושקועים בה. פירושה שאנו מושפעים ממה שאנו עושים, לטוב ולרע.

התאנה, הרביעית מבין שבעת המינים, היא גם פרי עץ הדעת של טוב ורע – הפרי שאותו טעמו אדם וחווה, ובכך חטאו את החטא הראשון בהיסטוריה. כפי שמסבירה תורת החסידות, ידע (דעת) פירושו מעורבות אינטימית בדבר שאותו יודעים (כמו בפסוק, "וידע אדם את חוה"). חטאו של אדם נגזר מסירובו להשלים עם הרעיון שישנם דברים מסוימים שעליו להתרחק מהם. הוא רצה לדעת באופן אינטימי כל פינה בעולמו של הקב"ה, להיות מעורב מקרוב עם כל אחד מברואיו של אלוקים – אפילו עם הרוע, עם מה שאלוקים הכריז עליו כמחוץ לתחום עבור האדם.

התאנה של אדם הייתה אחת הכוחות ההרסניים ביותר בהיסטוריה. בלבושה הבונה, הרב-עוצמה לא פחות, מייצגת התאנה את יכולתנו לפתח מעורבות עמוקה ואינטימית בכל פעילות חיובית שלנו – מעורבות שמשמעותה היא כי אנו מאוחדים עם הדבר שאותו אנו עושים.

מעשה

"כחוט השני שפתותייך" מהלל המלך שלמה בשירו על האהבה שבין החתן השמימי לבין כלתו ישראל, "כפלח הרימון רקתך…" (האלגוריה של עץ הרימון מבטאת את האמת שלפיה "אפילו הריקים שביניכם מלאים מעשים טובים כרימון" כלומר, כפי שהרימון מלא זרעים.

הרימון אינו רק מודל למשהו המכיל הרבה פריטים. הוא מסמל גם את הפרדוקס של האופן שבו אדם יכול להיות ריק ובו בזמן מלא מעשים טובים כרימון.

הרימון הוא פרי בעל מחיצות ומחלקות רבות. כל אחד ממאות זרעיו עטוף בשק ציפה משלו ומופרד מרעיו בקרום קשה. באותו אופן, יכול אדם לעשות מעשיו טובים – הרבה מעשים טובים – ועם זאת, הם נשארים מעשים מבודדים, שכמעט ואין להם השפעה על טבעו ועל אופיו. הוא עשוי להיות בעל מעלות רבות, אך הן לא הולמות אותו. הוא עשוי להיות מלא מעשים טובים, אך הוא נשאר חלול מוסרית ורוחנית.

אם התאנה מייצגת את יכולתנו למעורבות מוחלטת ולהזדהות עם מה שאנו עושים, הרי הרימון הוא ההפך הקוטבי לתאנה, בהיותו מייצג את יכולתנו למתוח את עצמנו יתר על המידה ולפעול בדרך העולה על מצבנו הרוחני הפנימי, את יכולתנו לעשות ולהשיג דברים שהם לחלוטין בלתי תואמים את מי ומה שאנחנו ברגע הנוכחי.

הרימון הוא צביעות בצורתה האצילית ביותר: הסירוב להשלים עם מצבנו הרוחני והמוסרי כפי שהוא כעת, כפי שהוא מוגדר על ידי אופיינו. זו ההתעקשות לפעול בדרך אלוקית וטובה יותר משהננו.

מאבק

עבור רובנו, החיים הם שם נרדף למאבק. אנו נאבקים לחשל לנו זהות תחת הצל הכבד של השפעת הורינו וחברינו. אנו נאבקים למצוא שותפ/ה לחיים, ולאחר מכן נאבקים לשמר את נישואינו. אנו נאבקים לגדל את ילדינו ולאחר מכן נאבקים במערכת היחסים שלנו אתם כמבוגרים. אנו נאבקים לפרנסתנו ולאחר מכן נאבקים ברגשי האשמה שלנו על מזלנו הטוב. מתחת לכל זה מצוי המאבק התמידי שבין עצמיותנו החייתית לבין עצמיותנו האלוקית, בין האינסטינקטים המכוונים לעצמנו לבין שאיפתנו להתעלות מעל העצמי ולגעת ביסוד הרוחני האלוקי.

הזית שבתוכנו הוא אותו חלק שבנו המשגשג כתוצאה ממאבק, האוהב את המאבק ולא היה בורח ממנו כפי שלא היה בורח מן החיים עצמם. בדיוק כמו זית, כך אומרים חז"ל, המניב את שמנו רק כשלוחצים אותו, אף כאן, אנו מניבים את המיטב שבנו רק כשאנו נלחצים בין אבני הריחיים של החיים ובין הכוחות המנוגדים של עצמיות חצויה.

שלמות

כפי שהתאנה מהווה ההפך הקוטבי של הרימון, כך גם הרימון שבתוכנו מהווה ניגוד קוטבי לתמר, הפרי השביעי, המייצג את יכולתנו להגיע לשלום, לשלמות ולשלווה. אמנם נכון כי אנו במיטבנו כשלוחצים אותנו, אך באותה מידה נכון גם שבנשמותינו יש פוטנציאל הגואה וזורם רק כשאנו לגמרי שלמים עם עצמנו – רק משהשגנו איזון והרמוניה בין המרכיבים השונים של נשמותינו.

ככתוב בתהלים: "צדיק התמר יפרח" (תהלים צב, יג). ספר הזוהר מבאר כי יש מין מסוים של דקל תמרים הנושא פרי רק מקץ שבעים שנה. האופי האנושי מורכב משבע תכונות בסיסיות, כל אחת מהן מורכבת מעשר קטגוריות משנה. כך, פריחתו של הצדיק אחרי שבעים שנה הוא פרי השלווה המוחלטת – תוצרה של נשמה שכל היבט וניואנס אופי שלה זוכך והובא לידי הרמוניה עם עצמה, עם זולתה ועם אלוקיה.

הזית והתמר מתארים אמנם אישיות רוחנית משני סוגים שונים לחלוטין, אך שניהם קיימים בתוך כל אדם. שכן, אפילו בעיצומם של מאבקינו הקשים ביותר, אנו תמיד יכולים למצוא עוז ונחמה בשלמות הרוגעת השוכנת בגרעין נשמתנו. ואפילו ברגעים השלווים ביותר, אנו יכולים תמיד למצוא את האתגר שימריצנו לשאוף ולהגיע להישגים גדולים אף יותר.

מדוע משול האדם לעץ?

עץ זקוק לארבעת היסודות: אדמה, מים, אוויר ואש (שמש), כדי להתקיים. בדומה לכך אף בני אדם זקוקים לאותם ארבעה יסודות. הבה נבחן אותם, בזה אחר זה:

אדמה

יש לנטוע את שתיל העץ באדמה, בצורה יציבה. האדמה מספקת מזון לצמח וגם מקום להתפתחות השורשים. הדבר נכון גם לגבי בני האדם.

התלמוד אומר, שאדם יכול להיראות כמצליחן כלפי חוץ , "צמרתו מלאה" ויש לו בית יפה ומכונית מפוארת. אך אם שורשיו דלים, החיים מזמנים לו אתגרים שהוא אינו מסוגל להתמודד איתם. רוח חזקה יכולה להפוך עץ על שורשיו. האדם לבדו עלול לנטות עם כל משב רוח אופנתי ונטייה זו עלולה להביא לאובדנו.

אך אם אדם, בלי קשר לעושרו ולמעמדו, קשור לקהילה ומחובר לשורשיו, לערכים שלו, גם הרוחות החזקות ביותר, לא יצליחו להזיזו ממקומו.

בני אדם זקוקים לבסיס יציב, שיכול לספק להם ערכים ומוסר ולתמוך בהם בצמיחתם.

בני אדם זקוקים לבסיס יציב, שיכול לספק להם ערכים ומוסר ולתמוך בהם בצמיחתם. בעולם עמוס גישות שליליות לעייפה, אנו זקוקים לחוף מבטחים, אליו נוכל לחזור ולשאוב כוחות חדשים. קהילה מספקת מגן בלתי חדיר, בית, בו אנו יכולים להיות עצמנו, בו מותר לנו לטעות ועדיין יקבלו אותנו, יאהבו ויטפחו אותנו.

מים

מי גשמים נספגים באדמה ובאמצעות מערכת מסועפת של שורשים, מגיעים אל גזע העץ, ענפיו ועליו. ללא מים יתייבש העץ וימות.

התורה משולה למים וכדברי משה רבנו: "תיזל כטל אמרתי" (דברים לב, ב). הן הגשם והן התורה יורדים מהשמיים ומרווים את הצמאים. התורה זורמת מא-לוהים אל עם ישראל בכל דור ודור. התורה מעניקה כוח וחיות לרוח האנושית. החיים בדרך התורה, פורחים ומניבים חכמה ומעשים טובים.

אוויר

עץ זקוק לאוויר כדי להתקיים. האוויר מכיל חמצן, שהעץ זקוק לו לנשימה ודו תחמוצת הפחמן לתהליך הפוטוסינתזה. באטמוספירה בלתי מאוזנת, העץ ייחנק וימות.

חוש הריח, הוא הרוחני ביותר מבין כל החושים, הוא זה שקשור לחומר פחות מכולם.

התורה קובעת, כי א-לוהים יצר את האדם באופן דומה – "ויפח באפו נשמת חיים" (בראשית ב, ז). המלה "נשימה" דומה מאוד למלה "נשמה". כוחנו הרוחני מגיע, בצורה מטפורית דרך האוויר והנשימה.

אנו משתמשים בחושי הטעם, המישוש והראיה כדי לקלוט חומר גשמי (אפילו "שמיעה" כרוכה בקליטת גלי קול). אך חוש הריח, הוא הרוחני ביותר מבין כל החושים, הוא זה שקשור לחומר פחות מכולם.

אש

עץ זקוק גם לאש – אור שמש – כדי להתקיים. אנרגיית האור הנקלטת, מפעילה את תהליך הפוטוסינתזה, תגובה כימית החיונית לצמיחת העץ.

בני אדם, גם הם זקוקים לאש – לחום, על מנת להתקיים.

בני אדם, גם הם זקוקים לאש – לחום, על מנת להתקיים. זהו חום הידידות של המשפחה והחברה. אנשים קולטים אנרגיה מחברים, עמיתים, בני משפחה, שכנים ושותפים והופכים אותה לזהות ולפעולות. כל המצוות והטקסים של היהדות, קשורים קשר הדוק למשפחה ולקהילה, החל מחגיגת הלידה, דרך בר מצווה, נישואין, חינוך ואפילו מוות.

את כוחה של האכפתיות והקהילתיות ממחיש לנו סיפור תלמודי זה:

איש זקן נטע עץ. עבר לידו איש צעיר ושאל: "מה אתה נוטע"?

"עץ חרוב", ענה הזקן.

"זקן שוטה ", אמר הצעיר. "אינך יודע שנדרשות שבעים שנה כדי שעץ החרוב ייתן פרי?!"

"זה בסדר", ענה הזקן, "כשם שאחרים נטעו בשבילי, כך אני נוטע לדורות הבאים".

רובד "החי" הינו נעלה יותר ומפותח יותר מאשר רובד "הצומח".
לכאורה היה ראוי הרבה יותר להמשיל את האדם ל"חי" ולא לצומח שהינו נחות בהשוואה ל"חי".
יתרה מזאת, ברובד "המדבר" – המין האנושי, כלולים כל הרבדים שמתחתיו.
חז"ל המשילו את ה"דומם שבאדם" למעשים שלנו.
את ה"צומח באדם" הם המשילו למידות שלנו (האישיות, תכונות האופי).
ואת יכולת החשיבה שלנו הם המשילו ל"חי" שבתוכנו.

לפני שנמשיך יש להבין נקודה מרכזית: מדוע המשילו חז"ל את השכל והחשיבה לרובד "החי" שבתוכנו ואת המידות ל"צומח" שבתוכנו?

בעל חיים נמצא בתנועה.
זה המאפיין הבולט והנראה לעין אצלו לעומת "הצומח", שמקובע לאדמה.
השכל הומשל לבעל חיים, מכיוון שהוא בתנועה כל הזמן.
המחשבה קופצת מדבר לדבר ויכולה לנוע ולקפץ במהירות גבוהה ממחשבה למחשבה.
לעומת זאת, תכונות האופי שלנו מקובעות פחות או יותר, כשם שאילן מקובע לאדמה.
המידות שלנו לא ניתנות לשינוי בצורה מהירה וחדה ולכן הן נמשלו דווקא לרובד הצומח שהינו מקובע לאדמה.

כעת נחזור לקושיה שבעינה עומדת

מדוע לא המשילו את המין האנושי לרובד "החי" בבריאה, הרי היכולת השכלית שלנו היא הדבר שמבדיל אותנו משאר בעלי חיים!
בזכות השכל שלנו ויכולת החשיבה שלנו, הגיע המין האנושי להישגיו המדהימים.

חז"ל המשילו את האדם לאילן, כי המידות שלנו הם עיקר האדם.
לא השכל. לא יכולת החשיבה שלנו.
אדם יכול להיות עם שכל חד וחריף, אבל אם המידות שלו לא מתוקנות והאישיות שלו בעייתית, כנראה שלא נבחר בו להיות אחד מהחברים הקרובים אלינו.
לא בחרנו את החברים שלנו, כי הם יודעים לפתור אינטגרלים כפולים במהירות שיא.
וגם לא כי יש להם ראיה מרחבית גיאומטרית יוצאת דופן.
בחרנו בהם בעיקר בגלל תכונות האופי שלהם. טוב ליבם, נועם הדיבור, היכולת להבין ולהקשיב וכדומה.
זה לא שלא צריך שכל וחכמה. גם את זה אנחנו מחפשים באנשים איתם אנחנו יוצרים קשרים, אבל לא השכל יגרום לקשר להחזיק מעמד, אלא אך ורק המידות ותכונות האופי.

זה גם מה שבאמת מייחד את המין האנושי מבעלי החיים.
לא השכל. אלא המידות.
שכל יש גם לבעלי החיים.
אמנם לנו יש שכל מפותח יותר, בעל יכולות רבות הרבה יותר, אבל אין כאן הבדל מהותי (אלא הבדל כמותי).

לעומת זאת במידות אנחנו שונים מהותית מבעלי החיים.
לנו יש יכולת לבחור להתנהג בצורה כזו או אחרת.
לפגוע חזרה, או למחול על כבודנו.
לעזור, או לא להתעלם מבקשת עזרה.
להפריש מכספנו לצדקה, או לשמור את הכל לעצמנו.
זה "מותר האדם מן הבהמה".
לא היכולת שלנו לפתור תרגילים בחשבון יותר מהר מבעל חיים כזה או אחר, או להגיע לירח.

לבעלי חיים אין שליטה או אפשרות לעצב את המידות שלהם.
אין דבר כזה נמר עם לב טוב או נמר עם לב רע. יש נמר.
הוא פועל על פי האינסטינקטים שטבועים בו ולא ניתנים לשינוי.
אפשר לאלף בעלי חיים כדי שיתנהגו בצורה אחרת, אבל אי אפשר לשנות את המידות שלהם.

מכיוון שעיקר האדם והמאפיין המרכזי והמהותי שלו הן המידות שלו, המשילו חז"ל את האדם דווקא לרובד "הצומח" בבריאה.

אבל כעת נשאלת שאלה, הרי ברובד הצומח יש לא רק עצים, יש גם פרחים, עשבים, שיחים, צמחים שונים וכדומה. מכל האפשרויות ברובד "הצומח" שבבריאה, מדוע נמשל האדם דווקא לאילן?

יש לכך כמה סיבות.
הסיבה המרכזית היא שהתכלית המרכזית של זרע האילן היא לתת פירות.
זו גם תכלית האדם – לתת פירות.
אבל ניתן להקשות על תשובה זו.
גם שיבולת של חיטה, שצמחה מזרע אחד של חיטה, נותנת תוצרים רבים – הרבה זרעי חיטה שגדלים על השיבולת.
מתן תוצר שכזה, אינו ייחודי לעצים, אלא משותף לצמחים רבים.

מדוע לא הקבילו את האדם לשיבולת חיטה למשל, מדוע דווקא לאילן?

התשובה היא שיש הבדל גדול בין זרע של חיטה לזרע של אילן.
זרע של חיטה אמנם יכול להניב עשרות זרעי חיטה בדור הבא שלו ואלפי זרעי חיטה בדור השני וכו'.
מזרע אחד נקבל זרעים רבים.
שונה הוא זרע האילן.
מזרע אחד של תפוח, לא מקבלים עץ של זרעי תפוחים, אלא עץ של תפוחים!
כאן יש ריבוי לא רק בכמות, אלא גם באיכות.
הפרי נעלה הרבה יותר מהזרע ומשובח בהשוואה אליו.
זרע חיטה אמנם הביא לריבוי, אבל ריבוי של אותו הדבר בדיוק – עוד זרעי חיטה.
לעומת זאת זרע של תפוח, למשל, יביא לריבוי גם בכמות וגם באיכות.

תכלית האדם היא לא רק לגרום לריבוי בכמות, אלא גם ובעיקר לריבוי באיכות.
שהתוצרים שלנו, יהיו נעלים מאיתנו!
זה מה שבאמת יקדם את העולם.
לא עוד כמונו.
אלא משהו הרבה יותר ממי שאנחנו.

הפירות שלנו באופן מובהק וברור הם הילדים שלנו.
וכולנו רוצים שהילדים שלנו יהיו נעלים מאיתנו.
אך גם אדם שאין לו ילדים יכול לתת פירות. ולפעמים אף הרבה יותר!

על הפסוק "ושננתם לבניך" (דברים ו, ז) כותב רש"י: "לבניך – אלו התלמידים".
כל אדם שאנחנו מלמדים אותו משהו, מבחינה מסויימת הוא נחשב לילד שלנו.
הוא הפרי שלנו.
במיוחד נכון הדבר אם הלימוד הזה אינו רק "ידע יבש" שלימדנו את האדם כגון: עובדות, מספרים או יכולת חשיבה, אלא במיוחד אם מדובר בלימוד ששינה את האדם, שהפך אותו לאדם טוב יותר.
על לימוד כזה אומרים חז"ל: "כל המלמד בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו" (סנהדרין יט, ב).

זו הסיבה המרכזית שמכל האפשרויות ברובד הצומח בבריאה, חז"ל המשילו את האדם דווקא לאילן.

יצירת ריבוי הן בכמות והן באיכות.

מהקבלה זו ניתן ללמוד משהו מעניין על תיקון המידות והפיכתנו לאנשים טובים יותר.
מידות לא עוקרים, אלא מעדנים, בדיוק כשם שגוזמים ענפים של עץ כדי לגרום לו להיות בעל צורה יפה יותר, או כדי שהוא יגדל לגובה רב יותר.
כך גם מידות – העבודה שלנו היא לעדן אותן ו"לגזוז" את אלו שמפריעים לגדילה ולצמיחה שלנו.
בדיוק כשם שעל מנת לגרום לעץ לצמוח לגובה רב יותר, יש לגזוז חלק מהענפים שלו, כך לפעמים גם אנחנו צריכים "לגזוז" תכונות אישיות לא ראויות, שמפריעות לצמיחה שלנו.
כשם שבמקרים מסוימים צריכים לעקור את העץ, יחד עם השורשים שלו ולנטוע אותו במקום אחר, כך לפעמים אם אדם רואה שהוא לא מצליח לצמוח במקום בו הוא נמצא, הוא צריך לעקור את עצמו ולנטוע את עצמו במקום אחר.
אבל לפני שאנחנו ממהרים לעקור את עצמנו, ננסה קודם "לגזוז" כמה ענפים אצלנו שאולי מפריעים לצמיחה. רק אם פעולה זו לא מצליחה, יש לשקול עקירה (וגם היא צריכה להיעשות בעדינות).
תיקון המידות נעשה עם "כלי עבודה" עדינים, בדיוק כשם שגיזום ענפי עץ נעשה עם מזמרות עדינות יחסית ולא עם גרזן.
לימוד תמידי של תכנים העוסקים בתיקון המידות, הם "כלי העבודה" שלנו להביא לצמיחה שלנו.
צמיחה שבזכותה נזכה לתת פירות ובריבוי – הן בכמות והן באיכות.

צדיק כתמר יפרח

מקווה הטהרה בעיר פרמישליאן היה בנוי במקום גרוע ביותר שניתן להעלות על הדעת.

כל אחד מבין שבדומה לבית הכנסת ובית המדרש שבנויים במרכז העיר, באופן שזה נגיש ונוח להגעה, כך גם צריך לבנות את מקוה הטהרה, שהרי דרכם של חסידים ואנשי מעשה, מדי בוקר, לטהר עצמם בטבילת טהרה.

אבל בפרמישלאן זה היה אחרת,

זה היה בנוי בתחתית של מדרון תלול,

כל אחד מתושבי העיר שרצה ללכת למקווה היה יכול לבחור בשתי דרכים ללכת: קצרה וארוכה, ארוכה וקצרה.

קצרה וארוכה – בעיקרון הדרך הקצרה הייתה לרדת את המדרון, אלא שפעמים רבות זו הייתה דרך ארוכה, כיון שהיורדים היו נופלים בדרך, מקבלים מכות וחבטות לרוב, הבגדים היו מתלכלכים, וכן הלאה.

והיתה גם דרך ארוכה וקצרה – היה ניתן לעשות סיבוב ארוך מאוד שהקיף את כל ההר הגבוה. היו הולכים מחוץ לעיר סחור סחור עד שהיו מגיעים לתחתית ההר מהצד השני. זו אכן הייתה דרך ארוכה מאוד, אבל לפחות, היא הייתה קצרה בכך שידעו שלא מקבלים מכות וחבטות, לא כואב אחר כך כמה ימים.

כל זה בימים כתיקונם.

אבל בימות השלגים, שהיו מצויים לרוב בפרמישלאן, הסיפור היה מורכב יותר:

דרך הארוכה מסביב להר הייתה ארוכה פי כמה, שכן קשה מאוד ללכת על השלג,

ואילו הדרך הקצרה כמעט תמיד הייתה נגמרת ביד או רגל שבורה.

לא נבוא כעת בטענות לאדריכלים שתכננו את העיר ואת המקווה, כיון שבזמנם הם לא נבנו על ידי אדריכלים,

כנראה ששם, בתחתית ההר, היה שטח ריק שנמכר בזול לבוני המקווה, או שמא זה היה קרוב למקור המים שעליו נבנה המקווה. אבל כך היה.

והנה, הרבי הקדוש רבי מאיר מפרמישלאן, פאר העיר והדרה, היה רגיל להלך למקווה דבר יום ביומו, ופעמים שהיה הולך גם כמה פעמים ביום.

ידוע שרבי מאיר מפרמישלאן היה לו עניינים גבוהים עם מקוה טהרה. היה גם פועל שם ישועות.

בכלל, כאשר הגיעו אנשים פשוטים אליו, כאלו שבאו הישר מן הרחוב, הישר מן השוק, הרבי לא היה נותן שיכנסו אליו לפני שהלכו לטבול במקוה טהרה, כדי להסיר מעליהם את כל הטומאה והלכלוך שנדבק עליהם ברשות הרבים.

היה פעם יהודי תמים שהגיע אל רבי מאיר, והרבי הורה שילך קודם למקווה, אלא שההוא לא הצליח להבין מדוע שולחים אותו למקווה.

הוא נעמד ואמר: רבי, זה גזירה שלכם או שזה כבר כתוב בתורה?

אמר לו רבי מאיר: יקירי, בוודאי שכתוב בתורה. הנה כך נאמר בפרשת צו: "וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם".

בשפת האידיש: מארק זה שוק, אמר רבי מאירל: ומרק – אדם שמגיע מהמארק, מהשוק, דבר ראשון: ושטף במים – הוא צריך ללכת לטהר את עצמו במים – במקווה.

והיהודי אכן הסכים: אם כתוב – עושים מה שכתוב!

כמובן שרבי מאיר היה הולך למקווה לתוספת טהרה וקדושה,

והנה למרבה הפלא, כשרבי מאיר מפרמישלאן היה הולך למקווה, גם בימות השלג, הוא היה יורד במורד של המדרון, המלא בשלג, ואת כל הדרך הוא היה עושה מבלי למעוד ומבלי להחליק, אפילו לא החלקה קלה. השלג יכול היה להיות חלקלק להפליא, אבל רבי מאיר מעולם לא החליק ולא נפל.

רבי מאיר לא רצה ללכת מסביב, בדרך הארוכה, כיון שהוא חס על כל רגע שלא ילך לבזבוז, ולכן היה הולך בדרך הקצרה, אבל, כאמור, באורח פלאי, הוא היה הולך את זה כאדם שהולך במישור, ביום של שמש.

הדבר התפרסם בקרב בני העיר וזה נתפס אצל כולם כמופת גלוי.

אנשים באו במיוחד להסתכל על הרבי איך שהוא הולך במדרון אל המקוה, ולא מחליק או מועד.

ובעיר פרמילשאן הייתה קבוצה של אנשים צעירים שלדאבון לב נתפסו להשכלה. אנשים שלא יכלו לסבול את דרך החסידות, אנשים שלא האמינו בצדיקים והם לא הסכימו בשום פנים ואופן להודות שלצדיקים יש כוחות מעל לדרך הטבע.

אבל מה עושים? הרי זו מציאות שכל העיר רואה את הרבי מהלך למקווה ויורד במדרון בלי שקורה לו כלום. זה הרי ברור נס ומופת. מה עושים?

הם החליטו להתרברב שאין כאן שום מופת. מה שהרבי יכול – גם הם יכולים. אם הוא מסוגל ללכת כך – גם אנחנו מסוגלים.

התשובה הזו מצאה חן בעיני כמה מצעירי החסידים שאמרו להם: אנחנו באמת רוצים להשתכנע. אנחנו רוצים לראות אתכם יורדים במדרון המושלג.

נמנו וגמרו שכבר בבוקר יום המחרת כולם יבואו למדרון.

המשכילים המתרברבים יראו לכל מי שרוצה לראות איך הם עושים בדיוק כמו שהרבי עושה.

קהל גדול התאסף שם למחרת.

הצעירים המשכילים גם הגיעו והתחילו לרדת.

למותר לציין שלא הלכו כמה פסיעות, הם החליקו למטה, נתקעו באבנים ובסלעים, התנגשו אחד בשני.

הם הגיעו למטה מפורקים לגמרי. כמעט שלא נשארה בהם עצם שלמה.

הם כבר לא יכלו לחזור לביתם.

היו צריכים לגרור אותם כל הדרך הארוכה סביב ההר עד לביתם.

אחרי כמה ימים טובים שהם שכבו בבית, אחרי שהם לאט לאט החלימו מהמכות הקשות והיבשות שספגו כהוגן, הם החליטו ללכת ולשאול את רבי מאיר איך הוא בדיוק עושה זאת: מה השיטה המיוחדת שלו. איך מדי יום ביומו הוא עולה ויורד, לא פעם אחת אלא כמה פעמים, ומעולם הוא לא מחליק.

אמר להם הרבי בנחת:

"כאשר קשורים למעלה – לא נופלים למטה".

הם הבינו היטב את התשובה העמוקה הזו, ומני אז הם כבר חזרו בתשובה שלמה.

ובכן, בשנת תרס"ג היה הרבי הרש"ב מליובאוויטש מצוי בעיר וינה, לעניינים של רפואה.

הוא היה שם יחד עם בנו הריי"צ מליובאוויטש, היה זה בליל חמשה עשר בשבט, כשהרש"ב והריי"צ נכנסו לבית מדרש חסידי והם מצאו שם קבוצת חסידים שהתוועדה במסיבת רעים לכבוד היום.

קם אחד מהחסידים וסיפר את הסיפור הזה.

למחרת ביום חמשה עשר בשבט, הרש"ב והריי"צ הסתובבו בעיר, הם הלכו ברחוב הראשי של עיר הבירה האוסטרית.

והנה הריי"צ הבחין כי אביו הרש"ב שקוע כולו במחשבות קדושות, בשרעפים עילאיים, עד שאינו חש כלל היכן הוא נמצא.

הרי"צ ניסה לרמוז לאביו ולהזכיר לו שהם כעת ברשות הרבים, לא סתם רשות הרבים אלא רחוב ראשי של עיר הבירה ווינה.

אבל הרש"ב נענה ואמר לו: מה לך חושש מהעוברים ושבים, הרי שמעת בלילה דברים נכונים ביותר:

כאשר קשורים למעלה לא נופלים למטה —

*

זה היה בחמשה עשר בשבט כי יש לכך קשר ישיר עם חמשה עשר בשבט. ונבין זאת על פי סיפור נפלא שמסופר על רבינו הבעל שם טוב הקדוש, אותו סיפר הגאון הנפלא רבי מאיר אריק, הנודע בספריו אמרי יושר וטל תורה.

רבינו הבעש"ט קיבל פעם הזמנה מיוחדת מחכמי הקלויז בעיר ברוד, קלויז שבראשו עמד הגאון רבי חיים הכהן ראפאפורט, ובהזמנה נאמר שמבקשים ממנו לבוא לפני הבי"ד שם כדי להסביר את שיטתו – את דרך החסידות.

בדרך הצטרף אליו גם תלמידו המובהק, הרה"ק רבי זאב וואלף קיצעס.

הדרך היתה מכוסה בשלג, והם נסעו דרך יערות במשך שעות ארוכות.

זה היה ביום חמשה עשר בשבט, ורבינו הבעש"ט הצטער שלא היו עמו פירות לברך עליהם שהחיינו.

הוא נגש לאחד האילנות והוא אמר: "וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו".

מילים מתפילת ראש השנה.

ולפתע הם רואים שיש תמרים על העץ.

הבעש"ט ותלמידו בירכו עליהם שהחיינו.

ר' וואלף קיצעס שליווה את הבעש"ט חשב בלבו: הנה יש עכשיו הזדמנות נפלאה להוכיח בפני הבי"ד של בראד את כשרותו וגדלותו של הבעש"ט.

הנה הבעש"ט הוציא תמרים מאחד העצים.

ר' וואלף קיצעס ידע שבאותה תקופה בשנה אין שם תמרים לחים, והנה הוא יביא להם תמרים, ועל כרחם הם יודו בגדלותו של הבעש"ט.

הוא אסף מהתמרים והניח אותם בקופסא על מנת להראות אותם בבראד.

כשהגיעו להבי"ד בבראד, פתח ר' וואלף את הקופסא ולא מצא בה רק מים.

ברוב בהלה הוא שאל את הבעש"ט מה פשר הדבר: להיכן נעלמו התמרים?

וענה לו הבעש"ט: אנחנו לא רוצים לנצח בבית דין ע"י אותות ומופתים, וגם בשמים אין רוצים בזה, ויש דרכים אחרים כדי להוכיח צדקת מעשינו.

כך סיפר רבי מאיר אריק.

יש הרבה נקודות בסיפור הזה, אבל אנחנו נשאל: מדוע ברא הבעש"ט תמרים דווקא. למה לא תאנים או רימונים? גם הם משבעת המינים.

ברור שיש עניין בתמרים, כי הנה אנחנו גם רואים במסכת פסחים (פז:), שם עוסקים האמוראים בעניין הגלות לבבל, לאיזה סיבה הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבבל… ואמר עולא כדי שיאכלו תמרים ויעסקו בתורה.

אבל זה אכן מה שצריך להבין: מדוע תופסים דווקא את התמרים, וכי אין עוד פירות מתוקים?

עוד עלינו לדעת: למה הוא הזכיר בדיוק את המילים של "וידע כל פעול"?

*

יכול להיות שהתשובה לכך היא לפי חידוש מופלא שכתוב בספר 'מדרש תלפיות', לבעל השבט מוסר, זה כתוב שם בענף דקל: שמעתי מחד צורבא דרבנן, שראה במדרש, שהתמר אין גידולו מסיבת ששרשיו יונקים מן האדמה כשאר אילנות, אלא גידולו מסיבת שיונק מלמעלה ומלמעלה יורד שפע למטה בשרשים כדי שיתקיים בקרקע".

לא ברור מה מקור הדבר. היכן זה כתוב במדרש.

אבל נאמן עלינו המדרש תלפיות בחידושו ששמע מפי אחד צורבא דרבנן.

זה חידוש עצום: התמר הוא ייחודי בכך שרואים בו את השפע האלוקי.

בכל האילנות השפע מגיע מהאדמה והוא עולה למעלה.

התמר – השפע מגיע מלמעלה – זה מה שמחזיק את כל האילן.

האמת היא שבכל האילנות, כמו בכל הבריאה, השפע מגיע מלמעלה, אבל בתמר זה בולט וניכר יותר מכל האילנות.

לכן הבעש"ט אמר דווקא את הפסוק של וידע כל פעול – כי אכן בתמר רואים את "כי אתה פעלתו" – "כי אתה יצרתו".

ומסיבה זו דווקא בראש השנה לאילנות, ביקש הבעש"ט לאכול תמרים ולא שאר מיני פירות.

מה יש בט"ו בשבט: חז"ל אומרים שירדו גשמי השנה, השרף עולה באילנות והפירות מתחילים לחנוט,

זה זמן שחושבים שזה מגיע מלמטה,

אבל האמת היא שהכל מגיע מלמעלה,

ואם קשורים למעלה – לא נופלים למטה.

לכן ראו להדר לאכול דווקא ביום חמשה עשר בשבט את התמר, כי הוא זה המסמל שהכל מגיע מלמעלה,

זה היסוד של "צדיק כתמר יפרח" – שהוא מכיר ויודע שהכל זה מלמעלה,

וכשאדם יודע את זה – הוא באמת יכול ללמוד תורה כראוי,

כי כשאדם קשור למעלה – הוא לא נופל למטה!

 מה טעם התייחדה ברכה מיוחדת לפירות האילן משאר פירות הארץ, הרי כולם הם בכלל פירות האדמה? ומדוע נתקנה ונתייחדה להם ברכת 'בורא פרי העץ'?

ה"ביאור הלכה" מסביר, שלא רצו חז"ל לפטור את פירות האילן בברכת פירות הארץ, משום שפירות האילן 'חשובים ביותר', וקבעו להם ברכה מיוחדת להזכיר שבחו של מקום שברא פירות חשובים כאלה.

נפלא! פירות האילן 'חשובים הם ביותר'! יש להם חשיבות כה גדולה עד שנקבעה להם ברכה בפני עצמה. וכי עד כדי כך? במה חשיבותו של פרי שמראהו יפה ככל שיהיה וטעמו מתוק וערב לחיך ככל שיהיה – וכי בכך הוא נהיה 'חשוב יותר'?

כשנבוא לבחון ולהתבונן במעלה שיש לפירות האילן על שאר פירות הארץ, נראה שיש הבדל מהותי ביניהם. הבדל זה כבר גילו לנו חז"ל שמעלת פירות האילן בזה, שאחר שקוטפים הפירות מהעץ, לשנה הבאה גדל מאותו ענף פירות חדשים, וכן כל שנה ושנה האילן ממשיך להתקיים ולחדש פירותיו יפים ומתוקים. בשונה מפירות האדמה אחר שנלקטים מהם פירותיהם, נובל הענף שעליו גדלו הפירות ולשנה הבאה יש לזרוע אילן או עשב חדשים.

יסוד גדול למדונו כאן חז"ל – מעלתו של אילן שמוציא פירות בכל שנה, הוא בזה שיש לו קיום תמידי, הוא לא נרקב ומאבד חיותו אלא מתחזק ומתחדש בכל שנה ושנה, ולכך נתקנה להם ברכה בפני עצמה.

מעלה זו התייחדה בתלמיד חכם – שהרי גילו לנו חז"ל במסכת תענית על הפסוק "כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות" אם תלמיד חכם הוא ממנו תאכל וכו' [ופרש"י – ממנו תלמד תורה וכו']. הרי שדימו חז"ל את התלמיד חכם לעץ מאכל עושה פרי, והוא הדמיון – כעץ פרי שלא נובל והוא כמעיין הנובע שקיומו ופירותיו נצחיים, כי התורה היא נצחית ופירותיה קיימים לעולמים.

הרה"ק רבי יואל מסאטמר בעל 'דברי יואל' זי"ע הסביר פעם את מנהג אכילת הפירות בט"ו בשבט, ודבריו כרוכים בסיפור הוד ההמחיש את קדושתו ואת עיניו הצופיות למרחוק. הדבר היה זמן קצר לאחר שהובסו הגרמנים הנאצים במערכה במלחמת העולם השניה ומחנה המוות אושוויץ שוחרר. הרבי ליכד סביבו שרידי אדם ויהודים שנותרו, 'אחד מעיר ושניים ממשפחה', הפיח בהם חיים יהודיים והדליק את הניצוץ החיים בלבבות השבורים והמרוסקים. בזמן שהתרחש הסיפור שהה בשווייץ, ושם פעל גדולות ונצורות למען עם ישראל להחיותו ולהשיב את רוחו ואמונתו.

ביום ט"ו בשבט הלך הרבי בדרכו לקיים מצות ביקור חולים אצל יהודי שגם הוא ניצול מחנות המוות היה. בדרכו התלווה אליו יהודי אחר, תושב המקום שהיה מחסידיו, והיו מהלכים שניהם בדרך ומשוחחים בדברי תורה. הקשה הרבי באוזני תלמידו: 'לכאורה יש מקום להקשות, שהרי יום ט"ו בשבט וחג השבועות שניהם ימים של דין בעבור גידולי קרקע. ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות, ובחג השבועות נידונים על פירות האילן. ומנהג ישראל הופך לכאורה את הסדר המתבקש: בחג השבועות, שנידונים בו על פירות האילן – נוהגים לשטוח ענפי עץ בבתים ובבתי הכנסת, ואילו בט"ו בשבט, שהוא ראש השנה לאילנות – נוהגים לאכול מפירות האילן. נכון יותר היה שיאכלו פירות בחג השבועות, וישטחו ענפי עצים בט"ו בשבט'.

הוא שאל והוא ענה: 'מכאן אנו רואים', אמר הרבי, 'שכשיש לאדם משפט, כשצריך להתייצב בדין, מוטב שיקח סניגור שימליץ עליו טוב וייצג אותו בדין, ולא שילך לבדו וייצג את עצמו. ולכם בט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות, מרבים באכילת הפירות, ובחג השבועות שבו נידונים על פירות האילן – שוטחים ענפי עצים'.

לדבריו של הרבי מסאטמר כרוך בזה מסר, שאדם שעומד בדין, מוטב שישלח שליח שייצג אותו נאמנה. לכן בט"ו בשבט דווקא הפירות מייצגים את האילנות שעומדים בדין, ובשבועות האילנות הם שבאים להליץ טוב על הפירות.

אותו חסיד הרגיש כי עומק טמון בדברים, שאת פשרם עדיין לא גילה. רק אחר כך התבררה כוונתו של הרבי.

כשהגיע החסיד לביתו חיכה לו שם צו גיוס לצבא מאת המדינה. צו מיוחד זה הונפק באותם ימים לאזרחים רבים, שביקשו להתייצב ולסייע במאמץ המלחמתי, היות שהמלחמה עדיין לא תמה. ליבו של החסיד נחרד לנוכח המכתב הרשמי מבשר הרעות. בשורת איוב כפולה ומכופלת היתה מונחת בו, הן מהפן הרוחני והן מהפן הגופני. ולפתע נזכר בדבריו של הרבי: 'כשיש לאדם דין, מוטב שלא ילך הוא לבד וייצג את עצמו, אלא ישלח מישהו אחר, שישמש לו סניגור וייצג אותו'. לפתע חדרו המילים להכרתו. לא בכדי אמר לו הרבי את הדברים בדיוק באותו יום. כוונה עמוקה היתה טמונה בהם – שלא ילך הוא בעצמו ללשכת הגיוס, אלא ישלח מישהו אחר תחתיו.

ואכן שלח אותו חסיד מישהו אחר שיתייצב במקומו בלשכת הגיוס ויטען כי אין ביכולתו להתגייס לצבא, משום שנותר בודד מכל משפחתו, ולפיכך הוא מבקש פטור מחובת ההתייצבות. והנה הפלא ופלא – דברי אותו חבר נכנסו ללבבות הערלים בשלטונות הצבא, והללו פטרו את החסיד מחובת הגיוס.

גדול הוא יום ראש השנה לאילנות. ננצל איפוא את קדושת היום, הן להשתוקק לארץ ישראל ולפירותיה, ולנותן הפירות ש'מלא כל הארץ כבודו', הן בציפיה לקץ הגלות ולגאולה השלמה במהרה בימינו.