באיזה שביל חוקי התנועה מיותרים?

נוסע לו האדם בכביש בינעירוני, דעתו טרודה ומחשבות אופפות את מוחו, ידיו אמנם מחזיקות את ההגה אך ראשו – נמצא הרחק מכאן. הוא עובר תחת גשרים, חולף על פני שלטי דרך, פקקים, מצלמות מהירות ותמרורים, כל אלו אינם תופסים את עיניו. ואז, כמה לא נעים, הוא פספס את הכניסה לכביש אליו היה אמור לפנות… זה היה באמת בלי כוונה! אבל כעת, בשביל לחזור לאחור, הוא יצטרך לעבור דרך ארוכה ומייגעת, הוא יצטרך להמשיך הלאה בכביש, לחכות לצומת הקרובה, לפנות לנתיב הנגדי, לחזור את כל הדרך אחור, ואז יוכל סוף סוף להגיע למחוז חפצו.

כך נראית לנו החזרה בתשובה, כשאנו תופסים את עצמנו ששגינו, כמה עמוק שקועים אנו בתוך הביצה, כיצד הצלחנו במיומנות מופלאה לצלול ולהידרדר מטה מטה, אנו מתייאשים ומחכים לצומת הבא, להזדמנות הבאה שאולי תבוא, ובינתיים – ממשיכים הלאה… מה יקרה כשנגיע לצומת הבא? נצטרך לחזור אחורה, לחזור את כל הדרך הארוכה, לשוב על כל הצמתים שלא רצינו לפגוש במסלולינו, ולהיתקל בכל המשגים שעשינו בדרך… זה כל כך מתיש! אבל, דוד המלך מגלה לנו סוד… אומר דוד המלך, השביל להגיע לבורא כל העולמות הוא לא כמו שביל סלול על הקרקע, אלא 'בים דרכך ושבילך במים רבים' (תהילים עז, כ), השביל אל ה׳ הוא כמו שביל בתוך הים! כאשר רב החובל מבחין שספינתו התקדמה לכיוון לא רצוי? הוא פשוט 'עושה פרסה', במקום, בלי לחכות לצומת כלשהו, הוא פשוט חוזר לאחור! וזו בדיוק התשובה! בכל נקודת זמן, בכל תקופה בחיים, תמיד אפשר לחזור לבורא! אין צורך לחכות לצומת הבא!!

מאה קולות' בתקיעת שופר דר"ה מ'ותייבב אם סיסרא' (שופטים ה כח), ולכאורה צריך ביאור , וכי לא מצאנו מהיכן ללמוד רק מגויה זקנה (אן אלטע ערב'קע ), אלא, כי ידוע מאמרם שמלאך מן השמים עמד וספר כל פעיה ופעיה וכאן גילו לנו שאפילו דמעותיה של ערביה זקנה אינם במקרה אלא כל דמעה שדמעו עיניה היה קצוב ושקול מן השמים, ומלאך 'ספרן ' עד שהגיעה ל 'מאה קולות' שהיו קצובין לה מן השמים , ק "ו לכל דמעה וכל פעולה קטנה של כל בר ישראל יהיה מי שיהיה, הכל מדוד ספור ומנוי מן השמים.

'מלפניך משפטי יצא ', שהקב"ה אומר לאדם , שמע בני, מלפניך – אתה תכריע ותטה כיצד יהא משפטי עמך , אך בתנאי ש 'עיניך תחזינה מישרים ' – שתביט בכל דבר בעין האמונה . הרה "ק הרמ"ל מסאסוב זי "ע (ליקוטי הרמ"ל השלם אות ה) אמר להמליץ על הפסוק (תהילים לג כב) 'יהי חסדך ה' עלינו כאשר יחלנו לך ', רבש "ע, אנא, תן לנו שנה טובה ומתוקה , אף שאינך רואה בנו שום מעלה, כי 'כאשר יחלנו לך ', כמו אנו שאנו מקווים ומייחלים אליך בכל לב על אף שאין אנו רואים אותך , כי לא יראני האדם וחי – ובכ "ז אמונתנו איתנה בך, כך אתה תיטיב עמנו.

והסביר ענין ר"ה , שהוא דומה לבנאי הבונה בניין גדול לשם ולתפארת, שקודם לבנייתו ישרטט את כל הבניין על צורה קטנה , כל חדר וכל פינה אשר ברצונו לבנות בבנין הגדול , לא יפול דבר משרטוט זה . כמו כן בראש השנה משרטט הקב "ה שרטוט על כל השנה , ולכן כל ענין קטן שעושים בראש השנה , עושה רושם גדול על כל השנה כולה.

.בראש השנה נגזר עליו על כל יום ויום של השנה הבאה – מה יהיה לו , ועד במה יוכל לנצל את מה שיש לו, ועד כמה יועיל לו, אם כן הוא צריך לקבל עכשיו את הכל מחדש , ועכשיו עומד לפני כסא הדין כעני ורש שאין לו כלום, וכולו תלוי בחסדי השי"ת הוא וכל אשר לו , אם כן ודאי ידבר תחנונים כעני בפתח – שאינו דורש שיתנו לו אלא רק מתחנן… אם האדם מבין כך את הראשית של ראש השנה שהיא ממש התחלה חדשה , לכן מרגיש את עצמו באמת בבחינת רש , כי צריך לקבל את הכל מחדש עבור כל יום ויום של השנה החדשה , אז הוא זוכה לאחרית טובה לגזר דין של חן וחסד .

ידוע מה שאמרו צדיקי הדורות הקדושים אשר בארץ, שיש סימן שלפיו יכול האדם לדעת בראש השנה מתי הוא הרגע שבו דנים אותו בבית דין של מעלה, אם הוא מרגיש פתאום התעוררות גדולה ופורץ בבכייה, בלי שעורר את עצמו לכך באופן מיוחד קודם לכן, אות היא שברגעים אלו נבדק דינו בשמי מרום. על כן ראוי לכל אחד ואחד, שיהיה לבו ער לכך, וישים לבו ומגמתו, ואם מרגיש התעוררות גדולה, ראוי לו שלא יבטל אותה חלילה, אלא ינצל את הרגעים הגורליים הללו כדי לטהר לבבו ולקבל על עצמו קבלות טובות בלב ובפה, כדי שיוציא מלך מלכי המלכים לאור את דינו, לחיים ארוכים ולשלום. ואליבא דאמת, עניין זה אינו ייחודי דווקא לראש השנה, ובכל יום מימות השנה יכול להתחולל כזאת, שירגיש האדם התעוררות פתאומית, יש לנצל אותה ולהשתמש בה כהזדמנות מיוחדת לתוספת התעלות ברוחניות. וכבר אמרו צדיקי אמת, שמה שאמרו חז"ל הקדושים שבכל יום ויום יוצאת בת קול ואומרת "שובו בנים שובבים" – לכאורה קשה, מה התועלת ביציאתה של הבת קול הזאת אם איש אינו שומע אותה? והשיב מרן אור שבעת הימים רבינו הבעל שם טוב הקדוש, שהבת קול הזאת גורמת להרהור של תשובה בליבו של כל איש ישראל, והחכמה היא לזהות את אותו הרהור תשובה, ולרכב על גביו ולהתעלות באמצעותו

וסיפר רב מפורסם שפעם אחת בעת שהתארחת בארה"ב, בימות החורף, פתאום התעוררת בעיתותי שחר, עוד בטרם תזרח השמש על הארץ והדרים עליה, והיות שנדדה שנתו מעיניו אמר לעצמו לפחות אקום ואומר תהילים. וכך מצא את עצמו אומר ברכות התורה ולאחר מכן פותח ספר תהילים ואומר פרק אחר פרק בהתעוררות גדולה, ובתוך תוכו תמה, מה זאת היתה לי שכך פתאום התעוררתי בשעה כזאת לומר תהילים בכזאת התעוררות, שכבר זמן רב לא חוויתי כמותה? לאחר זמן נזכרתי שאותו היום הוא יום ההולדת שלי, וידוע שצדיקים ייחסו חשיבות רבה לתפילה ולאמירת תהילים ביום זה, והגם אומנם שזכרונו של יום ההולדת נשמט ממני, ולא ייחסתי לו מעצמי שום חשיבות, מן השמים זיכו אותי להרגיש התעוררות לכך, כי כך היא דרכה של נשמת האדם, שגם אם 'איהו לא חזי – מזלא חזי', והנשמה מתעוררת מדברים שנגלים רק לה ואינם נראים לעינינו עיני בשר. על כן חשוב הדבר, שכל אחד ואחד יעורר את אנשי ביתו לפני בוא יום הדין בראש השנה, להיות ערים לדבר ולהרבות בתפילה ובתחנונים בכל משך ראש השנה ובמיוחד כשמרגישים התעוררות מיוחדת לבכייה ואימת הדין.

מסופר ששאלו פעם את המשגיח הגה"צ רבי גדליה אייזמן זצ"ל, מהי ההכנה הראויה בה צריך להתחזק לפני ראש השנה?… אמר ר' גדליה: "דבר ראשון להודות על השנה שעברה!" היום יש כאלו שכבר מכינים את הבקשות שלהם לראש השנה… רק רגע: היתה לך שנה טובה! אתה בריא! היה לך איפה לישון! לחם לאכול ובגד ללבוש! וכי זה בא מאליו?!… מגיע לך משהו?!… תן תודה…! בפשטות זהו אותו היסוד שאינך כפוי טובה, אבל זה הרבה הרבה יותר עמוק… כיון שאם בן אדם נכנס לראש השנה, והוא לא מבין שלא מגיע לו כלום, והכל זה מתנת אלוקים, אז מה ראש השנה אומר לי?… אני מסתדר לבד!… רק שהקב"ה כביכול לא יקלקל לי את התכניות…. אבל אדם שמבין: לי – אין כלום! "כדלים וכרשים דפקנו דלתיך", והכל זו מתנת אלוקים, הוא גם יודע להגיד תודה! מודה על העבר ומבקש על להבא. ואז נכון לבו לפני הא' למלאות משאלותיו. הג"ר הלל זאקס זצ"ל, היה מספר על סבו ה'חפץ חיים', אשר דבר יום ביומו, בסיום התפילה, הוא ירד לביתו וניגש לאשתו ושאל: "נו… מה עם הילדים שלנו, כולם בריאים?"… אמרה לו: "כן!" "הם שמחים? טוב להם?…" "כן!" "אז בואי נגיד תודה לקדוש ברוך הוא…" וכך הם היו מודים לקב"ה. כך ה'חפץ חיים' היה פותח את סדר היום שלו, עם "מזמור לתודה"! דרך אגב, בהלכה כתוב שאת "מזמור לתודה" צריך לומר בניגון. ופעם מרן הרב אלישיב זצ"ל אמר למישהו, שהוא לא מבין למה לא מקיימים את זה היום. אותו אחד העיז פניו ושאל, "והרב שר?"…  אמר לו הרב אלישיב: "אני שר את כל התפילה!"… ובאמת יש לו נכדים ההולכים בדרכו, ושרים כל התפילה… עכ"פ את "מזמור לתודה" ודאי שרים. דבר ראשון צריך לדעת להגיד תודה רבה! עם הכרת הטוב איך אפשר לחטוא?…

ואם הגענו לעניין של הכרת הטוב, יש בזה הכנה נוספת לימים נוראים: סיפר לי הרה"ג עקיבא יוסף וייספיש שליט"א, הוא למד ב'חברון' לפני למעלה משישים שנה. בזמנו העילוי של הישיבה היה הגרב"ש סלומון. שאלו אותו עליו ואמרו לו: "זה שהוא עילוי – יודעים, שהוא בעל מידות – גם יודעים. אבל איך הוא ביראת שמים?…". אמר הרב ויספיש: "תהיתי לעצמי, איך אני יכול להעיד על יראת שמים? האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב… ומאידך, אם אני אומר שאני לא יודע – יתחילו ספיקות…". אז הוא שאל את הג"ר אל'ה לופיאן מה עליו לעשות. אמר לו ר' אל'ה: "איך הוא בהכרת הטוב?…"

א"ל: "בזה הוא מיוחד!" – "אם כן" – אמר ר' אל'ה – "תגיד שהוא ירא שמים!". ומה הקשר בין הדברים? הסביר ר' אליהו לופיאן: כתוב ב'האזינו': "הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם". מילא לא חכם, כי אתה בידיים שלו, מה אתה מתחיל אתו… מה זה נבל?… אתה מקבל ממנו כ"כ הרבה טובה, איך אתה מסוגל לחטוא לו?!… הקב"ה נותן לך כ"כ הרבה טובה, ומרעיף עליך כזה שפע – – – איך אפשר לחטוא?… לפי האמור יוצא, שהכרת הטוב היא יסוד בנין לכל הימים הנוראים! קודם כל להבין שאין לי מדילי כלום, ובאמת הכל ביד ה', אם הוא רוצה הוא נותן לי, ואם הוא לא רוצה אז הוא לא נותן לי… פעם התבטא המשגיח הגה"צ רבי משה טיקוצ'ינסקי: "אנשים מבולבלים: מה זה ראש השנה?… לאחד נותנים, לשני לוקחים… אמר ר' משה – ראש השנה רק נותן! רק שכולנו מתחילים מאפס… לאף אחד לא חייבים ולא מגיע, לאחד נותנים קצת ולשני נותנים הרבה, זהו כל ההבדל… אבל רק נותנים!!! ומי שמרגיש שהוא מקבל מתנות אין לו טענות! מי שקיבל מגביר מאה דולר, הוא יבוא בטענות למה 10 לא נתת לי אלפיים?!… וכי אני חייב לך משהו?…" אז קודם כל, כשחיים עם הכרת הטוב – מחדירים לליבנו: לי אין כלום, הכל זה מיד ה', וגם אני צריך לבקש על להבא! זה שנתנו לי פעם תרומה זה לא אומר שיתנו לי עוד פעם… שנית – מה שאמר ר' אל'ה לאפיאן: כשאדם חי עם הכרת הטוב הוא לא יכול לחטוא… "הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם"… זה אחד הביטויים הקשים שיש, 'נבל'! אך מי שחי עם הכרת הטוב כלפי הקב"ה, וגומל לו טובה על כל הטובות שהוא עושה – זו הכנה אמיתית! אנחנו צריכים לדעת שזהו גם היסוד של הגמ' בר"ה (טז-ב) "כל שנה שרשה בתחילתה מתעשרת בסופה", 'רשה בתחילתה' – מה הכוונה? אני מרגיש שאין לי מעצמי כלום, ואני מתחנן כמו עני בפתח שדופק בדלת ומבקש ושואל רחמים, ואז הוא יכול לזכות. אדם שבא עם טענות ותביעות – אין לו סיכויים שיקבל… באים עם תחנונים, תחנונים ידבר רש… הכלים לעלות הם מתנת שמים! אבל רבינו הגר"מ חדש זצ"ל לימד אותנו פן נוסף בהכרת הטוב: כתוב (דברים כט-ג) "ולא נתן ה' לכם לב לדעת, ועיניים לראות, ואזניים לשמוע, עד היום הזה". אומרים חז"ל (עבודה זרה ה-א(כפויי טובה בני כפויי טובה, בני כפויי טובה – עם ישראל במדבר לא היה להם מה לאכול, והם קבלו מן, שהוא "לחם אבירים", ואח"כ התלוננו "ונפשינו קצה בלחם הקלוקל", מפני שזה היה נבלע באיברים, והם לא היו צריכים לצאת לחוץ להיפנות, לכן הם רגנו על כך. אך זה היה חסד מיוחד, בשביל שלא יצטרכו לטרוח ולצאת שלש פרסאות בשביל זה! תארו לכם שלוש מיליון אנשים במדבר, שאין להם היכן להיפנות זו סכנת חיים!… לכן הקב"ה עשה להם את הנס הזה, שהאוכל ייבלע באיברים. וכן אדם הראשון קיבל אשה, ואח"כ כשחטא בעץ הדעת הוא טען: "האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל", אומר רש"י, "לשון גנאי הוא שתולה הקלקלה במתנתו של מקום, והוא עשאה לו לעזר". מה הייתה כפיות הטובה שלהם? שהקב"ה אמר לישראל: "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים", היה להם לומר 'תן אתה!', והראשונים כבר מדברים מה זה נוגע לכפיות טובה? הן אמת, אם הם ראו שרצון הקב"ה שתהיה להם ירא"ש, היה להם לומר 'תן אתה', אבל מה זה קשור לכפיות טובה? הסביר לנו ר' מאיר חדש: ניקח דוגמא, בנין הישיבה עמד שומם זמן רב מחוסר כסף. נתאר לעצמנו שיבוא גביר ויאמר לר' יעקב: "אני מוכן לתת לך שלושים מיליון דולר, אך בתנאי שתעשה בנין בגובה תשע קומות". אומר לו המנהל: "לא, אני סיכמתי על שבע, תשע זה מידי יקר…". זו הרי שטות, אם אני נותן לך את הכל אז מה הבעיה?… הרי מצדך אין לך כלום… ולי יש ואני רוצה לתת!… הנמשל: למה אני לא אומר 'תן אתה'?… אם יבוא לפה אדם גדול, ויגיד לי: אתה רוצה להיות כמו המשגיח ר' יחזקאל לוינשטיין?… – 'לא!', תהיה התשובה. ולמה?… כי אין לי כלים… אני לא אחזיק מעמד… פחד הדין של ר' יחזקאל – זה לא לכוחות שלי… מה שלפי הכלים שלי – אני מוכן. אומר ר' מאיר: הקב"ה אומר "מי ייתן והיה לבבם זה" – זה בעצם לחיות עם יראת שמים כמו מעמד הר סיני! אתם יודעים איזה פחד נורא היה במעמד הר סיני?… כי יראנו את האש הגדולה! ככה לחיות כל החיים?! אין לי כלים לזה… אבל הרי וכי לך יש כלים משלך?!… אין לך כלום, הכל זה מתנה של הקב"ה. אז אם הקב"ה אומר לך "מי יתן והיה לבבם זה להם", ואני אתן לך גם כלים לזה – – – הלואי!! בן אדם שלא אומר "תן אתה", זה מהסיבה הפשוטה, שהוא מרגיש – את הכוחות האלו – יש לי! אבל מעבר לזה, לחיות כל החיים בפחד הדין – אין לי כוחות! אבל האמת היא שאין לך כלום! רק קיבלת, ואם הקב"ה רוצה שתהיה יותר גדול – תגיד 'תן אתה!' כפויי טובה… כשהולכים בהרגשה הזו ש'אין לי כלום', ואם הקב"ה רוצה הוא יכול לתת לי בלי סוף, אז לא עושים חשבונות מה הכוחות שלי… אז הכל פתוח ואז "הרחב פיך ואמלאהו", כי בין כה הכל שלו, והוא לא מוגבל בכלים, ויכול להרעיף עד בלי גבול ותכלית. היום 'נטענים' לכל השנה! אחד מהדברים שהיצר הרע מצא משכן בלבבות תועים, שישנם הולכים עם הרגשה – ש 'בין כה וכה זה לא יחזיק מעמד'… בשביל מה לעשות את כל החיזוקים שיועילו אולי לכמה ימים?… דרך אגב סיפר לי הרה"ג רב פסח סגל, בנו של הגה"צ רבי יהודה סגל ממנצ'סטר )בעל הלוח היומי של החפץ חיים( שאבא שלו היה פעם בארץ, והוא בא להתפלל בישיבת פוניבז'. זה היה בשבת שבין יום כיפור לסוכות. ודיבר שם המשגיח ר' יחזקאל, שכידוע הוא היה מאד תובע בשיחות שלו, הוא אמר: "כבר שכחנו?!… רק אמש עמדנו ורעדנו מיום כיפור, ופתאום הכל נשכח" – – – ואבא שלו אח"כ כל הדרך היה מזועזע, ועשה חשבון נפש עם עצמו… זה באמת ככה?!… הרי כל מה שקיבלתי ע"ע אני עומד בזה! אולי מה שקיבלתי ע"ע שאני לא אלך ד' אמות בלי הרהור של תורה – היתה לי פעם הסחת הדעת מזה… אבל בשאר הדברים אני עומד! עכ"פ, היצר הרע אומר לבן אדם: כמה זמן זה יחזיק לך מעמד?… כמה זמן?… וכבר דיברנו הרבה פעמים מה שהחזו"א אומר על זה, עד כמה זו רק עצת היצר. אבל אם נשמע את הבת קול של הקב"ה כל יום באלול, עד נעילה, מה הבת קול אומרת?.. מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים… בואו נגיד תן אתה! רבש"ע אתה הרי רוצה את זה, תעזור לי! בשביל זה בא אלול… לבקש ולהתפלל ולהתחנן, ואז זה גם יחזיק מעמד. אבל עוד נקודה למחשבה: היום ברחוב יש אוטובוסים חשמליים, מכוניות חשמליות… מה זה? זה שונה מבנזין, בנזין מתכלה והולך, אבל חשמל – אתה יכול להטעין אותו, עד שלאט לאט ההטענה חולפת… עם מכונית חשמלית אתה יכול לנסוע לצפון הרחוק, לצפת וכו', ושם צריך להטעין שוב… אחרי כמה שעות של הטענה אתה יכול לנסוע שוב. תארו לעצמכם שאחד יטעין את האוטובוס רבע שעה, ואח"כ ירצה לנסוע לצפת… ברור שבאמצע הדרך הוא ייעצר! יש להטעין את מכסת השעות שצריך!!

ויתנו לך כתר מלוכה מוצאי יוה"כ תש"ב בשנחאי חמישים מעלות חום המשגיח הורה לכולם להתפלל בלי חליפות מצד שני המשגיח עומד מתפלל והחליטו עד שהוא לא מסיים נעילה יושבים ללמוד אחרי הפסקת קפה ועוגה המשגיח מתרגש ורוצה לספר להם סיפור: באיזור שגר בפולניה היה גוי עשיר כקורח בנה ארמון מפואר חנוכת הבית מי שיניח את הבד על הצריח בזה יסתיים הטקס הוא עלה על סולם נפל שלוש צלעות שבורות הוא היה בדיכאון אמר לו בנו הצלעות יתרפאו והארמון ישאר לך. אני אומר לך שכל יהודי בונה ארמון זה לנצח כל חיזוק זה נצח נצחים.

"היום הרת עולם"

ידוע מאמר חז"ל הקדושים ב'ויקרא רבה', שאמרו על הפסוק "לדוד ה' אורי וישעי", 'אורי' זה ראש השנה ו'ישעי' זה יום הכיפורים.

וידועה השאלה שנשאלת על ידי כל אחד שקצת מתבונן במאמר חז"ל הזה, מילא 'ישעי' זה יום הכיפורים ניחא, הקב"ה מושיע את עמו ישראל ומוחל להם על עוונותיהם. כמו כי ההמשך של דרשת חז"ל מובן גם הוא, אין צורך לחפש יותר מדי את הקשר בין 'כי יצפנני בסוכה' לבין חג הסוכות.

אבל כיצד הופך 'אורי' לראש השנה? וכי ראש השנה הוא חג עם תוספת אורה לעומת ימות השנה האחרים? מדליקים בו נרות יותר מהרגיל? יש איזה אור מיוחד שאנחנו רואים בראש השנה שלא ראינו בחגים ובימים טובים אחרים?

למעשה השאלה הזאת נוגעת גם לנוסח התפילה בראש השנה: "וַתִּתֶּן לָנוּ ד' אֱלֹקֵינוּ בְּאַהֲבָה אֶת יוֹם הַזִּכָּרוֹן הַזֶּה יוֹם תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם".

ותתן לנו באהבה? הרי ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו ואנו נידונים לחיים או… איפה יש כאן הפגנה מיוחדת של אהבה וחיבה מצד בורא עולם אלינו? כמובן שאנחנו מאמינים בני מאמינים ויודעים בידיעה ברורה שאנחנו בניו אהוביו בכל ימות השנה וגם בראש השנה, אבל היכן מוצאת האהבה הזאת ביטוי מיוחד דווקא בראש השנה יום מבכל יום אחר?

התשובה לשאלה הזאת טמונה במדרש אחר, מדרש תהילים, שבו אומר רבי יצחק על הפסוק "פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר וְלֹא בָזָה אֶת תְּפִלָּתָם", כלפי דורות אמרו, שאין להם לא נביא ולא כהן ולא בית המקדש שיכפר עליהם, אלא עוד תפילה אחת שנשתיירה להם שהם מתפללין בראש השנה ויום הכפורים, ולא תבזה אותו מהם.

תפילה אחת נשתיירה לעם ישראל, תפילת ראש השנה ויום הכיפורים. בתפילה הזאת, כך אומר המדרש, יכול כל יהודי לפעול ישועות כמו נביא וכהן, כמו בבית המקדש. אם כן ברור מדוע נקרא ראש השנה 'אורי', איזה אור עצום ונורא יורד לעולם ביום זה, שבו יכול כל אחד ואחד מאתנו לפעול ישועות על טבעיות כמו נביא, כמו אלישע ואליהו, ירמיהו ויחזקאל.

**

כשנכנס יהודי מחו"ל אל מרן הגרש"ז אויערבך זי"ע בתקופת הימים הנוראים, שאלו מרן: האם יש בבית הכנסת בו אתה מתפלל יהודי עני ואביון?

השיב אותו עשיר שבוודאי, יש בבית הכנסת שלו יותר מאביון אחד.

שאלו הגרש"ז: "תאר לך שאתה שומע את אחד מאותם אביונים, בר"ה מתפלל להקב"ה שיצליח לרכוש את חברת 'פורד' האמריקאית, שסך עלות החברה היא תשע מיליארד דולרים, מה היית חושב עליו?" ענה היהודי: "הייתי מתייחס אליו כמשוגע גמור, שיתפלל שיהיה על שולחנו לחם עם איזה ממרח ללפת בו את הפת!"

אמר לו מרן זצ"ל: "תקרא את ההפטרה של היום הראשון של ראש השנה, שם מסופר על חנה אמו של שמואל הנביא שהיתה עקרה בלי ילדים. תשע עשרה שנה לא היו לה ילדים, זה מספיק שנים כדי להתייאש לגמרי, ובכל זאת כשהתפללה לפני הקב"ה 'ונתת לאמתך זרע אנשים' דורשים חז"ל: 'זרע ששקול כשני אנשים, ומאן אינון משה ואהרן שנאמר משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו'.

"היא לא ביקשה סתם ילד רגיל, היא הלכה על הטופ שבטופ. לא מספיק לה משה רבינו, לא מספיק לה אהרן הכהן, היא רוצה ילד שיהיה שקול כנגד שניהם.

"אם היית שם, מה היית אומר לה? גברת, את עקרה! אין לך סיכוי בכלל שייוולדו לך ילדים. אז כשאת מתפללת תתפללי על ילד, ואם תקבלי ילד, תשמחי עד השמים, ולא משנה אם הילד הזה יהיה מוצלח יותר או מוצלח פחות העיקר ילד. מה את מבקשת כאלו בקשות לא הגיוניות???

"אלא, שחז"ל כבר אומרים שבראש השנה נפקדה חנה. בראש השנה נפתח דף חדש לגמרי, העני הגדול ביותר יכול להיעשות העשיר הגדול ביותר, והעקרה שכולם דשו בייאושה יכולה להיות אם רבת בנים, ניתן אפוא בראש השנה לבקש הכל, וגם לקבל.

"והרי את כל הלכות תפילה אנחנו לומדים מתפילת חנה כידוע, אם כן אנחנו צריכים ללמוד ממנה לא רק איך מתפללים אלא גם על מה מתפללים, מתפללים גם על דברים לא הגיוניים בעליל".

אבל האמת ניתנת להיאמר, שרוב האנשים כשישמעו את העובדה הזאת עם מרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל, ירימו גבה בפליאה. מה עניין שמיטה אצל הר סיני? איזה קשר בכלל יש בין תפילת חנה לתפילתו של עני אמריקאי?

חנה היתה אשת אלקנה, הוא היה נביא. ממנה לומדים הלכות רבות של תפילה – כמו שהגמרא במסכת ברכות אומרת: "כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה…".

הווה אומר שהיתה אשה גדולה עד מאוד, ובכל זאת לומד הגרש"ז, שכל אמריקאי עני יכול לבקש כמותה ולקבל כמותה! מאיפה לקח את זה מרן הגרש"ז?

התשובה טמונה בדבריו של הרבי רבי יונתן אייבשיץ, שכתב ב'יערות דבש' ח"ב דרוש ה', שהסיבה לכך שהתפילות בראש השנה פועלות באופן מיוחד, נעוצה בכך שבראש השנה אנחנו נולדים מחדש ממש. זו בריה חדשה ואנו נידונים כקטן שנולד, ואם אני תינוק שנולד אין זה משנה כלל וכלל מה הייתי עד היום, היום אני בריה חדשה.

היסוד הזה של 'בריה חדשה' לא היה מוגבל רק לאשתו של נביא או לנביא עצמו. זה נכון לגבי כל אחד ואחד, ולכן אותו הכח שהיה לחנה אם שמואל בראש השנה, יש גם לעני אמריקאי בראש השנה, וגם לעשיר אנגלי או למלמד המתגורר בארץ הקודש. בין אם זה איש ובין אם זו אשה, בין אם זה אדם מבוגר ובין אם ילד צעיר לשנים.

ראיה לכך הביא מרן המשגיח הגה"צ רבי דן סגל שליט"א שמדקדק בדברי חז"ל דבר נורא ונפלא: הגמרא במסכת בבא מציעא אומרת, שאם אמר אדם לפועל שלו שיזרע עבורו שדה חיטים, ושינה וזרע במקומם שעורים ונשתדפו, יכול בעל השדה לתובעו לשלם לו על מה שנשתדפו, על אף שאין זה משנה לכאורה מה היה זורע לו, הרי השידפון הגיע ממים שעלו או מרוח קדים שהכתה בתבואה. מדובר ב'אסון טבע'. כשנהר עולה על גדותיו ושוטף שדה זה משנה אם גדלו שם חיטים או שעורים?

ובכל זאת, יכול בעל השדה לתבוע את הפועל שישלם לו את מלוא הנזק, כי בגללו נשתדפו השעורים.

ומהו כח תביעתו? הגמרא מסבירה: "דאמר ליה אי זרעתה חיטי הוה מקיים בי ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור"  (איוב כב, כח) ופירש"י: "ותגזר אומר מה שתבקש מן היוצר יעשה, ואני לא בקשתי מן השמים בתחילת השנה שיצליחני בשעורים אלא בחטין".

אני התפללתי על חיטים! אתה זרעת שעורים, לכן התפילה שלי לא עזרה ולכן אירע כל הנזק. אם היית זורע חיטים, התפילה שלי היתה מתקבלת ולא היה נגרם נזק בכלל!!!

על מי מדובר כאן? שאל רבי דן, האם בעל השדה הזה הוא גדול הדור? לא כתוב שום רמז לכך בחז"ל, זוהי הלכה פסוקה בכל בעל שדה, גם היהודי בעל הבית הפשוט, אתה פוגש אותו ברחוב עם כובע טמבל ומכנסי חאקי, יש לו טענה הלכתית יצוקה, הרי היה לי ראש השנה, קבלתי שם כח לבקש על כל השנה, אני בקשתי על חיטים, ברור לי אפוא כי בקשתי התקבלה, הרי כתוב במפורש "ותגזר אומר ויקם לך"!!! אך כעת שזרעת שעורים לא היתה לתפילתי על מה שתחול!…

אנחנו חוזרים לפסוק שהזכירנו קודם… "פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפילתם".

בעל השדה אינו גדול הדור, אבל התפילה הזאת נאמרה בראש השנה. בראש השנה אפילו האדם הפשוט ביותר נמצא במדרגה של "ולא בזה את תפילתם", ובדרגה של "ותגזר אומר ויקם לך".

**

אשתף בחוויה אישית, היא טלטלה אותי אז והיא מטלטלת אותי עד היום הזה…

אחד מבניי שיחיו, בהיותו בכתה ב' עדיין לא ידע לקרוא בכלל, לקחנו אותו למורות פרטיות בשיטות שונות ומשונות, אבל לא היתה שום תזוזה ולא היה בדל של ראיה לכך שמשהו מתחיל להשפיע עליו. הילד לא ידע לקרוא בכלל בכלל!!!

בחודש אלול הגענו איתו למאבחנת גדולה בב"ב, והיא נתנה אבחון מורכב, ובנתה תוכנית עבודה שהצריכה תהליך ארוך וממושך, כדי להביא אותו לקריאה שוטפת.

הגיע ראש השנה, אמרתי לילד שישב ויפתח מחזור, וינסה אולי רק לקרוא קריאת שמע, אותה הוא יודע לפחות חלקית בעל פה.

הילד התבייש וסירב, היות ואני משמש כבעל תפילה בערבית ובשחרית, ניגשתי לפני העמוד והילד התיישב על מדרגות ארון הקודש, בסמוך אלי.

כשהגעתי לתפילת שמונה עשרה, נפתח לבבי לתפילה. ראיתי את הילד יושב שם, על הרצפה, מבויש ונכלם. מפחד לפתוח מחזור, כי הוא לא מצליח להבין שום דבר ממה שכתוב שם. וזאת בזמן שחלק מהחברים שלו כבר קוראים טקסטים באופן שוטף.

דמעות פרצו מעיני. את כל תפילת שמונה עשרה אמרתי כנגדו, כל מילה בתפילה מצאה לה משמעות שונה כשהוא ישב כך מולי. אמרתי "מחיה מתים ברחמים רבים" וכיוונתי עליו, 'ריבונו של עולם', אמרתי בליבי, 'ילד לא יודע לקרוא מה הוא?, תחייה אותו בבקשה!!!'.

'קדושים בכל יום יהללוך' – איך הילד שלי יוכל להלל אם לא ידע לקרוא???

וכך לאורך כל התפילה, כל תיבה מתיבות התפילה, מצאה לה משמעות לגבי הילד שאינו יודע לקרוא.

נראה לי שיכלו לשטוף רצפות של בית שלם, עם הדמעות ששפכתי אז באותה תפילה. התפרצתי וזעקתי להקב"ה: 'רבש"ע לכל אחד יש חלק בתורה למה לילד שלי אין חלק בתורה?! וכך חזרתי על עצמי פעם ועוד פעם'.

למחרת בבוקר הלכתי לתפילה, לא הערתי אותו, והוא הגיע בדיוק כשניגשתי לעמוד ב'המלך', הספסל בו אנו יושבים הוא מקביל לעמוד, שמתי לב שהילד יושב הפעם עם מחזור. אבל לא נתתי לב יותר מדי, הרי אתמול אמרתי לו שיישב עם מחזור פתוח לפניו, וכך הוא עושה למרות שכנראה אינו מבין כלום ממה שרואות עיניו.

אבל כשסיימתי והסתובבתי לבדוק מה קורה איתו, ראיתיו עומד ומתפלל תפילת שמונה עשרה. הוא קרא לאט, אבל קרא!!!

אחרי קריאת התורה, היות ואני משמש כבעל תוקע בבית כנסת אחר, יצאתי לשם ושאלתי אותו אם הוא רוצה להתלוות איתי לבית הכנסת השני, או שהוא מעדיף להישאר כאן. הוא אמר שהוא נשאר ולא הולך עימי.

כשחזרתי לביתי, המתנתי לילדי שישובו הביתה, והתפלאתי שהם מתאחרים יותר מהרגיל. כשבאו שאלתי מדוע איחרו, והתשובה היתה שהם המתינו לילד מכתה ב', שיסיים את התפילה…

מאז הילד לא מפסיק לקרוא!

אחרי החגים שבנו לאותה מאבחנת, כפי שסוכם מראש. היא ישבה איתו כמה דקות כדי להתחיל בעבודה, אבל אחרי דקות אחדות היא פנתה אלינו בטרוניא: "למה לעשות איתי משחקים? זה לא הילד שראיתי לפני החגים!!!".

התעקשתי שכן, זה אותו ילד, והיא כעסה ואמרה שזמנה חשוב ומדוע אני מהתל בה, אין דבר כזה בעולם!

עניתי ואמרתי, עברנו ראש השנה, היו תפילות ודמעות ונבראה בריה חדשה!!!

**

ונסיים במעשה שסיפר המשגיח רבי דן סגל שליט"א, וכך הוא מספר: מרן הגר"מ פיינשטיין היה פוסק הדור, אצל רבי משה שום דבר בעולם לא קבע את המציאות חוץ מהשולחן ערוך!

הגיע בחור אל מרן הגר"מ, וסיפר שהרופאים אמרו לו שהוא לא יוכל להיות אב לילדים כל ימי חייו, ומאחר וכעת הוא הגיע לפרק השידוכים, הוא נכנס לרבי משה ושאלתו בפיו, האם הוא מחוייב לספר זאת לפני שהוא ניגש לשידוך? או שמותר לו להעלים את המידע הזה מהמדוברת?

שאל אותו מרן הגר"מ: "מתי אבחנו אותך הרופאים בעניין זה?" והשיב שהיה זה לפני שלוש שנים כשעבר ניתוח מורכב.

ענה לו רבי משה:

"אתה עברת שלושה ראשי שנים, שלש פעמים נעשית בריה חדשה. על הבריה הזאת אין שום קביעה שאין לה ילדים. אל תספר כלום ויהיו לך ילדים!"…

היהודי הקים בית עם עשרה ילדים!

רבי משה לא התעסק עם מיסטיקה, הוא היה איש הלכה. הוא ידע שבראש השנה אנו נעשים בריה חדשה ממש, מה שהיה אינו קשור כלום למה שיהיה!!

***************

השופר- תפילה שבוקעת רקיעים!
לכאורה יש להבין מה אנחנו עושים עם השופר? מדוע תוקעים כ"כ הרבה תקיעות? ומה ההבדל בינהם? ולמה תמיד תוקעים תקיעה אחת גדולה אחרי השברים ותרועה? מה הסוד שטמון בשופר?
ידועים דברי חז"ל שאומרים- עלה אלוקים בתרועה, ה' בקול שופר. שכביכול הקב"ה עובר מכיסא של דין לכיסא של רחמים, ברגע שהוא שומע את השופר. ולכאורה מדוע? מה יש בתקיעות?
זו המצווה היחידה שעושים ע"י נפיחה. ומה יש בזה?
יש תקיעה – יש שברים- שזה שלש פעמים. ויש תרועה- שהיא תשע פעמים קטנים. ואח"כ תקיעה ישירה. מה כל העניין בזה?
אומרים חז"ל- למה תוקעים? שתוקעים משום שהתורה אמרה. מה הטעם?
ר' סעדיה גאון אומר שי ש10 טעמים. יש שופר שהיה ביובל, שיהיה בתחיית המתים.

אבל מה הסוד שטמון פה?

הרי ידוע שבכה' אלול נברא העולם. ובראש השנה, נברא האדם שזה יום השישי. והפעולה האחרונה שעשה הקב"ה ביום הזה, זה ויפח באפיו נשמת חיים. ששם לו נפיחה. ואנו מזכירים ע"י הנפיחה הזו, את בריאת האדם. וזה אומר לנו שהאדם יכול להווצר מחדש.
לומר לאדם אל תסתכל אחרונית, תמשיך הלאה.
תקיעה הראשונה- תקיעה ישרה, שנולדנו ישר, בלי פגמים . אח"כ שברים- שאדם נופל ויש לו הרבה משברים.
ואז יש תרועה- תתעורר, תצא מזה אתה יכול לקום ולהתשנות!!. ואז עושים שוב- תקיעה, לומר לך שאתה יכול לחזור בחזרה לאותו מצב שהיית קודם. וזה כח התשובה!

ויש עוד משמעות בתקיעה-שזה כמו ילד שבוכה. ואבא בא ומחבק אותו.
זה כמו הסיפור על אותו ילד שהלך לבית הספרף ומנהל הבית ספר, התקשר לאבא אחרי חודש, ובישר לו שהוא העיף את בנו מהבית ספר בעקבות מעשים לא ראויים. בא האבא לבית הספר וכעס על בנו ואמר לו שהוא מרותק למשך שבוע בבית. ולא מגיע לו יותר שום דבר.
הילד נכנס הביתה כועס, ורץ בבכי לחדר וטרק את הדלת. פתאום האבא שומע צעקה : איי!!
מה קרה? מויישי?? הכל בסדר??
לפתע הוא רואה את האצבע של הבן שלו תקועה בדלת.
מייד רץ איתו לבית חולים , וישב איתו ליד מיטתו,
ואמר לו: אל תדאג מותק, בע״ה הכל יהיה בסדר.. אני יקנה לך את הצעצוע שהבטחתי לך.. ואני יהיה איתך כל הזמן עד שתבריא.

מה קרה פתאום? הרי לפני שעה האבא היה עצבני ולא היה מוכן לתת לבן שלו כלום, והעניש אותו??
אלא – בגלל שהילד צעק ובכה!!
האבא התרגש ומייד המו רחמיו עליו..
כך אותו הדבר, הקב״ה יושב בראש השנה על כיסא דין. ודן את העולם כולו ורואה את כל מעשיו של כל יהודי, ורוצה להביא לעם ישראל, ח״ו גזירות קשות ורעות. מחלות וייסורים.
לפתע הוא שומע תקיעת שופר שמזזעת את כיסא הכבוד!!
מייד הוא עובר מכיסא הדין לכיסא רחמים!
ומייד משנה את הדין לטובה וגוזר שנה טובה לכל על ישראל!!
זה כוחו של השופר!!
יש הלכה שאישה פטורה מתקיעת שופר- ולמה? משום שזה מצוות עשה שהזמן גרמא. שהיא נמצאת במסגרת של זמן.
ולכאורה מה ההבדל בין תפילה שהיא חייבת משום שגם היא צריכה רחמי. וכן במזוזה משום חיי. וא"כ למה היא פטורה מתקיעת שופר ביום הדין?
ויש מצוות שיוצאות מהכלל- כמו שבת, וחייבות בזה משום שיש בזה לא תעשה. וכן בתפילה.
אבל למה פטורות? המצוות נועדות לצרף אותנו, והם לא צריכות. הם מושלמות.
ולמה היא פטורה? הרי כל המהות של שופר זה שאדם יתכופף- וגם היא צריכה את זה?
כל שנה שאין מריעין לה בתחילתה מריעין לה בסופה. ולמה היא פטורה?
אלא- אישה היא רגישה, היא מכופפת כל הזמן. אישה בוכה כל הזמן. לכן הגמ' אומרת שתריך להזהר לפגוע באישה. ולכן אין לה צורך בתקיעת השופר כדי להכנע לפני הבורא, ולהכנס לחרדת הדין, היא לא צריכה את החיצוניות הזו. עצם היום הזה- זה עושה לה זעזוע.

"כי אתה שומע קול שופר ומאזין תרועה." ואין דומה לך"
שואל הפרי מגדים-למה אין דומה לו? הרי הרבה מלכים השתמשו בשופר, לשמוע ולהשמיע?
לכאורה מה ההבדל בין שמיעה להאזנה?
כידוע ששמיעה זה מרחוק, אדם שומע קולות מסויימים. והאזנה זה מקרוב.
ראינו בפרשת האזינו, האזינו השמיים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי. כך אמר משה רבינו. ולמה השתמש בהאזנה לשמים ושמיעה לארץ.
ואילו ישעיה הנביא אומר- שמעו שמים והאזיני ארץ. ולמה? כי משה רבינו היה יותר קרוב לשמים מאשר לארץ . משא"כ ישעיה הנביא.

יש הבדל בין מלך בשר ודם לקב"ה. מלך הוא קרוב בדרך כלל למי שממושמע לו, למי שמשלם מיסים, למי שלא עושה בעיות. אבל מי שנתפס בהעלמת מסים ויושב בכלא המלך לא קרוב אליהם. אבל הקב"ה אינו כן, יש אנשים שתוקעים בשופר, התקיעה שלהם חלקה-ישרה. כי הם צדיקים, אז ה' שומע אותם. אבל יש אנשים שיש להם חטאים והרבו לפשוע, והם באים ותוקעים בשברון לב, ומריעים בשופר- ה' יורד ומאזין להם. למה? כי ה' קרוב לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. ובזה הפסוק אומר- ואין דומה לך! שאין מישהו בעולם כמו בורא עולם.

כמה אנו צריכים לשמוח ביום הזה- שה' נותן לנו אפשרות לתקן את מה שעשינו. ורוצה להעניק לנו שנה חדשה. בואו וננצל את זה. נזעק לבורא עולם, ונכיון בתקיעת שופר -מן המיצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה!
כמו הפה של השופר שהוא צר בתחילתו ובסופו הוא מתרחב.
ובע"ה נזכה שבורא עולם יעבור מכיסא דין לכיסא רחמים, ויכתבנו לחיים טובים ולשלום, לשנה טובה ומבורכת!

***************

עשרת ימי תשובה!
כתבינו בספר צדיקים – הכיצד? איך עושים תשובה?

שיחה לעשרת ימי תשובה:

אנו נמצאים בעשרת ימי תשובה שהם ימי חשבון נפש והתבוננות , במה אפשר להשתפר לקראת יום הכיפורים.
חז״ל אומרים שלשה ספרים נפתחים בראש השנה
של צדיקים, רשעים ובינונים.
צדיקים נחתמים לאתר לחיים, רשעים לאלתר למיתה, ורשעים תלויים ועומדים בין ראש השנה לכיפור. אם עשו תשובה נחתמים לחיים. ואם לאו ח״ו למיתה.
איך אפשר לעשות תשובה בזמן כ״כ קצר? איך אפשר להיהפך מבינוני לצדיק גמור?
ועוד צריך להבין – איך אנו מתפללים אבינו מלכינו כתבנו בספר חיים טובים, בספר צדיקים וחסידים? ישרים ותמימים? הרי אם אנחנו צדיקים, ודאי שייכתוב אותנו , ואם אנחנו לא, אז מה שייך שיכתוב אותנו בספרן של צדיקים??
ועוד – איך אפשר ע״י תשובה להגיע עד הקב״ה?

שמעתי מהרב מרדכי אליהו זצ״ל שביאר
שכיון שלפני כן אנו אומרים "חטאנו עווינו פשענו" וחוזרים בתשובה, ובמקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים עומדים, על כן אנו מבקשים להכתב בספר צדיקים וחסידים. אבל אם אדם אינו חוזר בתשובה שלמה, אינו יכול לומר כתבנו בספר צדיקים וחסידים.
תירוץ נוסף : שמעתי ממו״ר חמי הרב משה חפוטא שליט"א – שאדם שעושה עבירה הרי הוא לא חוטא אלא״כ נכנס בו רוח שטות. ממילא זה לא הוא עשה את העבירה. אלא הוא היה שוטה. ממילא מבקשים מה׳ שיכתוב אותנו בספרן של צדיקים, כי באמת המפנים אנו רוצים להיות צדיקים, כמו שהגמרא אומרת (ברכות יז.) – גלוי וידוע לפניך שכל רצוננו לעשות רצונך ושאור שבעיסה הוא מעכב. ממילא כל אדם מישראל הוא צדיק כי הוא באמת להיות יהודי טוב, רק שהיצר הרע מחטיא את האדם. והיתר יותר חזק מהאדם, כמו שאומרים : כי הוא ידע יצרינו.

ועוד אפשר לומר – שאנו מבקשים מה׳ שיכתוב אותנו בספרן של צדיקים -משום שרק כך אנחנו נשפר מעשינו. כמו שמסופר (ב״מ פו.) על ר׳ יוסי בר׳ אליעזר שסמכו ברבי וחזר בתשובה. כי שמתייחסים לאדם בתור צדיק – זה משפיע עליו לשנות מעשיו. ואם בורא עולם לא יכתוב אותנו שם – ח״ו נהיה בספר רשעים ולא נוכל להיות צדיקים. אבל כשיכתבו אותנו בספר צדיקים ממילא נדרוש מעצמנו להיות יותר טובים.
איך אדם יכול להפוך מרשע לצדיק? איך אפשר לעדות תשובה בין רגע?

ידוע מה שהגמרא אומרת בקידושין (מט:)
המקדש את האישה על מנת שאני צדיק. אפילו הוא רשע גמור, מקודשת. שמא הירהר תשובה בליבו.

ואיך יכול להיות? שבן רגע אדם כבר יהפך מרשע לצדיק גמור? שעד כדי כך שאשתו מקודשת??

אלא אומר החתם סופר: על הפסוק: ״כרחוק מזרח ומערב הרחיק ממנו את פשעינו״ שכמו שאדם מסובב פניו ממזרח למערב בפעולה פשוטה ומהירה, כך אדם יכול להרחיק את עצמו מכל החטאים והפשעים שהיא עשה. וזאת ע״י הרהור תשובה.
עד כדי כך!! מה אדם יכול לזכות ברגע אחד שמהרהר בתשובה.
וכמו שכותב הרמב״ם : הלכות תשובה פרק ז׳ ה״ו) גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה, אמש היה מרוחק ושנואי לפני המקום, והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד.

כמו הסיפור של האדם שעלה לאוטובוס. ונסע בכיוון ההפוך, לא יעזור לו שיסתובב. צריך לעלות לאוטובוס שנוסע לכיוון שהוא צריך.
רק תחליט לעשות תשובה, כבר עלית לאוטובוס, אתה כבר בדרך.. אפילו שלא הגעת למטרה עדיין. אתה נמצא בדרך הנכונה. ולאט לאט תעשה תשובה מושלמת. ותוכל לקנות את עולמך ברגע אחד.

כמו שחז״ל מספרים (ע״ז יח.) על אליעזר בן דורדיא: שלא היה עבירה שלא עבר, ופעם אחת עבר כמה ימים ונהרות כדי לעשות עבירה עם איזו אישה, וכשבא לעשות את העבירה, פרש. שם ראשו בין ברכיו וגעה בבכייה. ואמר הרים וגבהות בקשו עלי רחמים, שמש וירח, וכו.. אמרו לו עד שאנו מבקשים נבקש על עצמינו. מייד אמר : אין הדבר תלוי אלא בי. מייד געה בבכייה, ויצאה נשמתו.
יצאה בת קול ואמרה : ר׳ אליעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא.
בכה רבי ואמר : יש קונה עולמו בשעה אחת, ויש קונה עולמו בכמה שנים.
ברגע אחד אדם יכול לקנות את עולמו.

כמו שמספרים על ר׳ משה פיינשטיין ואותו אדם שלמד דף גמרא ועשה סיום. ומייד נפטר. אמר ר׳ משה – יש קונה עולמו בדף אחד.
כל אדם שמחליט ברגע אחד להשתנות, זה נקרא חזרה בתשובה.
וכ״ש אדם מחליט לחזור בתשובה – תשובתו יכולה להגיע עד כיסא הכבוד.
כמו שאומרת הגמרא ביומא פו. שובה ישראל עד ה׳ אלוקיך – גדולה תשובה שמגיעה עד כיסא הכבוד.
מה הפירוש עד ה׳ אלוקיך:
1. שאדם יגיע להכרה שהקב״ה הוא מעליו.
2. שאדם יידמה את עצמו לקב״ה במידות שלו מה הוא חנון אף אתה חנון, וכו׳ שאדם יהיה חנון ורחום כמו הקב״ה .
3. לפי הרמב״ם שכתב – מה היא תשובה אמיתית? עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לחטא זה לעולם. וזה הכוונה עד ה׳ אלוקיך – עד שה׳ יעיד עליך.
4. אפשר להסביר ע״פ מה שאומרת הגמרא במנחות, שהעולם הזה נברא באות ה׳ והעולם הבא באות י׳ . וזה מה שכתוב ״כי בי׳-ה צור העולמים.״ ומדוע העולם הזה נברא בה׳? כי כל אדם שרוצה לצאת החוצה יכול לצאת מלמטה. ומדוע הה״א יש לה עוד פתח למעלה? הרי יכול לחזור מהחור שיש למטה? אלא אומרת הגמ׳ שלא יהיה לו סיעתא דשמייא. אלא הוא צריך לעלות למעלה ולהיכנס. מה הפירוש? שאדם שחוזר בתשובה צריך לעשות מסירות נפש לעלות בחזרה עד למעלה. ומה הוא זוכה? שעכשיו הוא נמצא ממש בדרגה הכי גבוהה – בה״א למעלה. שהוא הכי קרוב לה׳ יתברך. (מפי מור חמי שליט"א )

ממילא שאדם מחליט לחזור בתשובה ברגע אחד מגיע לדרגות מאוד גבוהות, ויכול להיהפך לצדיק גמור. וזה בתנאי שעושה תשובה אמיתית.
ע״י שיעשה חרטה, וידוי וקבלה לעתיד. שבאמת יתחרט על החטא שעשה, ויתוודה בפיו ויאמר :
ה׳ אני מתחרט על כל מה שעשיתי, אני מקבל על עצמי לא לשוב על אותו חטא יותר לעולם. ורק כך שהוא מקבל על עצמו קבלה לעתיד, יפה׳ יקבל תשובתו. עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לאותו החטא לעולם.

אבל ראיתי שאומר הבעל שם טוב:
שאפילו אם אדם לא חוזר בתשובה שלימה, אלא אפילו מתחיל לחזור בתשובה, גם את תשובתו הקב״ה מקבל.
וזה מה שכתוב – אם יהיה נידחך בקצה השמיים, משם יקבצך ה׳ אלוקיך ומשם יקחך ״
שגם אם אדם נמצא במצב שהוא נידח, שהוא עדיין רחוק. אבל הוא החליט שהוא רוצה להתקרב. הקב״ה יבא ויעזור לו לשוב בתשובה
וזה מה שאומר רבינו יונה – ויעזור ה׳ לשבים כאשר אין יד טבעם משגת.
שאדם שמקבל על עצמו לשוב בתשובה, אפילו קבלה קטנה, מייד זוכה לסיעתא דשמייא.

יש שתי דרכים לעשות תשובה:
יש תשובה מיראה – שאדם חוזר בתשובה משום שהוא מפחד מהעונש . ויש דרגה של יראה שזה יראת הרוממות. שהוא לא עושה עבירות משום שהוא ירא מרוממותו של הקב״ה.
ויש תשובה מאהבה – שאדם חוזר בתשובה משום שהוא אוהב את הקב״ה.
מה ההבדל בינהם?
תשובה מיראה – עוונות נהפכים לשגגות.
ותשובה מאהבה – עוונות נהפכים לזכויות?

ולכן אדם שחוזר בתשובה מאהבה, יש לו כ״כ הרבה זכויות, עד כדי שבמקום שבעלי תשובה עומדים – צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד. וזאת משום שבעלי תשובה יש להם הרבה זכויות, וגם מפני שהם טעמו טעם חטא ובכל סאת חזרו בתשובה.

שמעתי סיפור על אותה ילדה שרצתה לקנות תכשיט לאחותה, והיה מאוד יקר ולא היה לה כסף לקנות, בסוף המוכר נתן לה במתנה. ובאה אחותה ושאלה איך היא שילמה על זה? אמר לה המוכר שהוא הסכים לתת לה במתנה, כי היא שילמה לו בזה שהראתה לו מה היא אהבה.

אנו מגיעים לריבונו של העולם ואנחנו רוצים לקנות משהו יקר מאוד. אנחנו רוצים לקנות חיים, אבל אנחנו לא יכולים להרשות לעצמו את זה. אין לנו את הכסף כדי לשלם על זה.
וכך אנו מגיעים לריבונו של העולם ואנחנו מרוקנים את הכיסים, שלנו עם מה? קבלה כאן וקבלה שם;
ריבונו של העולם רואה כמה אנחנו מוכנים לעשות, עד כמה אנחנו אוהבים אותו.
מה אנחנו מוכנים להקריב בשבילו. כמה אנו מוכנים לקבל על עצמינו קבלות אמיתיות שיחזיקו לפחות לחודש חודשיים. שנראה לו לפחות שאנו מנסים להתקרב, להשתנות. להיות יותר צדיקים.
ואז בורא עולם יקבל את תשובתנו. וייחתמנו בספרן של צדיקים. אמן!!
גמר חתימה טובה!!

*************

פרשת האזינו, לא לשכוח את בורא עולם!
בפרשת השבוע משה רבינו מוכיח את עם ישראל על כל מה שהולך לקרות במהלך ההיסטוריה. ועל איך שהם יעזבו את ברית ה׳ ומה שיקרה איתם במהלך הדורות הבאים.
אחד הדברים שהוא אומר להם :
״צור ילדתך תשי ותשכח אל מחולליך״
ולכאורה מדוע התורה כפלה את הפסוק – הרי כבר כתוב – שאנו שוכחים את הקב״ה . תשי מלשון שכחה. ששוכחים את מי שילד אותנו. ומדוע התורה כתבה זאת שוב?
המגיד מדובנא מסביר כדרכו, בדרך של משל: אדם אחד שקע בחובות גדולים. בכל יום צבאו על דלת ביתו בצעקות ואיומים נושים רבים, אך לא היה לו מאין לשלם את הסכומים הגדולים. המצוקה הכלכלית הפכה עם הזמן למצוקה נפשית. האדם לא ידע כיצד לצאת מהמצב הנורא אליו נקלע. אחד מבעלי החוב, שהיה גם אחד מחבריו הטובים, הגיע כפעם בפעם לגבות את חובו, אך משראה שחברו עומד לקרוס, השיא לו עצה: כאשר מגיע אליך בעל חוב, עשה עצמך כמשוגע. בעל החוב יבחין שיש לו עסק עם אדם לא שפוי, יתייאש מהחוב ויניח לך.
העצה מצאה חן בעיניו, וכך עשה. לא עברו כמה שעות והנה הופיע נושה בפתח ביתו. מיד עשה עצמו כמשוגע, רקד על השולחן, דיבר באופן מוזר והביט אל עבר הנושה בפרצופים תמהוניים. הנושה נדהם, הבין שבעל החוב השתגע, חזר לאחוריו ועזב את הבית.
ראה בעל החוב שהעצה פועלת לטובתו, והחל להתנהג כך בשיטתיות. כל נושה שפקד את ביתו עמד נדהם מבעל הבית שהשתגע…
יום אחד, הגיע אותו החבר שנתן לו את העצה. ראה בעל החוב שהחבר הגיע – וכתמיד, החל להתנהג בשיגעון.
החבר הסתכל עליו ואמר לו: מה קרה לך? הרי אני הוא זה שנתן לך את העצה להשתגע בפני בעלי החוב, ואיך אתה מעז להשתמש בעצה הזו נגדי?

כך, מסביר המגיד מדובנא, התוכחה של משה לעם ישראל: "צור ילדך תשי" – מי הוא זה שילד אותך עם תכונת השכחה? הקב"ה. השכחה היא דבר מבורך במקרים רבים. אם אדם היה כל הזמן זוכר את כל מה שעבר עליו בחיים, את הצרות והעוולות שנפגש בהם – הרי שהיה שרוי בדיכאון כל ימיו. אך הקב"ה העניק לנו את תכונת השכחה, כדי שנוכל להתחדש כל הזמן. והנה, באים עם ישראל ומשתמשים בתכונה זו נגד הקב"ה: "ותשכח א-ל מחוללך"! כעת מובן שאין שום כפל בפסוק, אלא תוכחה לעם ישראל שמשתמשים בתכונה זו נגד ה׳ יתברך.

אם נתבונן כמה חסד הקב״ה עשה איתנו שברא לנו את השיכחה, נתאר לעצמנו אם היינו זוכרים הכל.. לעולם לא היינו מצליחים לסלוח לאף אחד, היינו מלאי כאבים וייסורים , כל צער וכאב היינו זוכרים כל מי שפע בנו אי פעם או אמר לנו מילה לא במקום , לא היינו שוכחים לו, היינו רבים עם כולם, ובתים היו מתפרקים בלי שלום בית.
לכן גם בורא עולם ברא את הלילה שנישן ושנשכח הכל ממה שעברנו כל היום.
וגם ראיתי שכתוב באחד הספרים , שאדם לא זוכר כלום עד גיל 3 . ומדוע? הקב״ה עשה איתנו חסד שלא נזכור את מה שההורים שלנו עשו לנו כל הילדות וכל המסירות נפש שלהם, שטיפלו בנו ללא לאות. כי אחרת לא היינו מצליחים להשחרר מהם, היינו מרגישים הכרת הטוב ככ גדולה שלא היינו יכולים לעזוב אותם ולבנות בית, ולהקים משפחה.

כמה חסדים ה׳ עושה איתנו כל יום ואנו לא שמים לב בכלל. ולפעמים משתמשים בזה נגד בורא עולם.
נותן לנו בריאות, ידיים רגליים עיניים , הכל מתפקד כמו שצריך, ומה אנחנו עושים איתם. כמה אנחנו שומרים עליהם, לאיפה אנחנו הולכים, מה אוכלים מה מדברים? האם חשבנו פעם על זה?
זה כמו אדם שהביא לפועל שלו כלי עבודה לשפץ לו את הבית, והפועל בא ושובר לו את הבית באותם כלים. הרי מייד יקח לו אותם בחזרה.
ובורא עולם נותן לנו הכל, בריאות פרנסה ילדים, הכל!! ומאריך אפו, ממשיך לחיות אותנו ולתת לנו פרנסה, אפילו שאנחנו לפעמים משתמשים בכלים האלו נגד רצונו .

מה אנחנו צריכים ללמד מכך?
השבוע עברנו את הימים הנוראים, ראש השנה וכיפור , וסיימנו 40 יום של אמירת סליחות. והקב״ה חתם אותנו לחיים טובים, ולשנה טובה ומבורכת .
כולם התפללו וזעקו – ה׳ הוא האלוקים. כולם בכו מעומק הלב למחילה סליחה וכפרה. כל יהודי באשר הוא הרגיש קירבה מיוחדת לקב״ה.
כל אחד קיבל על עצמו קבלה קטנה שתישאר איתו במהלך השנה.
מטבע הדברים כולם חוזרים לשיגרה חיים, לעבודה, לסידורים, ושוכחים מה איפה היינו לפני יומיים.
בא לא נשכח את הימים שעברנו, לא לעבור הלאה! להחזיק חזק באותה קבלה שקבילנו (ומי שלא קיבל זה הזמן לקחת משהו קטן..)
להמשיך להתרגש בתפילה, ובקיום המצוות. לא לבא לתפילה כמו שהיינו לפני כן, לפחות שיישאר לנו משהו קטן מכל התפילות שהתפללנו.
אם לא נשכח את ה׳ יתברך ויהיה לפנינו תמיד ,
אז הקב״ה יזכור גם אותנו לטובה ולברכה! וייתן לנו שפע ברכה והצלחה בכל מעשה ידינו.

***********

אמרו חז"ל (מדרש תהלים מזמור כז): "'לדוד ה' אורי וישעי' – 'אורי' בראש השנה, 'וישעי' ביום הכיפורים"

ראש השנה מתואר כאן כ"אור", ויש בזה ביאור אותו למדנו מדברי מרן הרב שך זצ"ל, ונקדים את ששמעתי מהגרמ"י שניידר שליט"א, מעשה ששמעו מזקנו הרב וולף זצ"ל.

בעיירתם בגרמניה כיהן כרב, בשנים מקדם, אחד מגדולי אשכנז בדורות האחרונים, הלא הוא בעל ה"נחל אשכול".

מקרה רע קרה באחד הימים: ילד יהודי נחטף ונלקח למנזר. כאשר שבו הוריו לביתם נוכחו בהעדרו. שאלו את פי המשרתת והיא השיבה שאינה יודעת מקום המצאו. לבסוף, נודע להם כי בנם שוהה במנזר.

הלכו הורי הילד ותבעו את הכמרים בבית המשפט, ואלו – בעמדם לפני השופטים, ברוב רשעתם תמהו: האם חטיפה היא זו, כלל וכלל לא, אלא כך היה מעשה: ילד הביאו לנו שזרקוהו הוריו מביתו. רעב היה וצמא, רועד מקור, מסכן כל כך, אך חסד עשינו עמו כשלקחנוהו אל צל קורתנו! אדרבה, אם חפצים בו הוריו- יקחוהו, אך ישאלו קודם את פיו אם אכן רצונו בכך.

כמובן, במנזר הקדימו להלעיטו במיני מתיקה ולעוטפו בדיבורי חנופה. כך, שכאשר נשאל אם רוצה להישאר במקום, השיב בחיוב.

חזרו ההורים שבורים ורצוצים, לא ידעו את נפשם מרוב יגונם.

היה שם פרקליט מוכשר שהציע להגיש תביעה חוזרת, וטענה הגיונית טען: הרי דבר שכזה – ילד שאינו חפץ בהוריו – לא מצוי כלל. ודאי שהותו הממושכת הרחק מהם היא גרמה לו לשכוח אותם. תנוהו להוריו למשך שבועיים ימים, ואז, כאשר נשמע את בחירתו, נוכל לקבוע נאמנה את עמדתו.

מטענה כזו, אשר הצדק זעק ממנה, לא יכל גם השופט הגרמני ימ"ש להתעלם. אך עם זאת פסק, שכדי להזכר באהבת הורים לא נצרכת קרבה כה ממושכת. די בחמשה רגעים בהם יראה אותם, שלאחריהם יחליט אם רצונו בהם.

שבורי רוח, מלאי דאגה, שבו ההורים מן המשפט. מה כבר אפשר לפעול בחמשה רגעים? כיצד יועילו אלו להשיב את בנם אל חיקם? שמו פעמיהם אל בעל ה"נחל אשכול", והוא אמר להם: "אין צורך ביותר מכך. אך הניחוני ואלך תחתיכם, ואתם העתירו בעד הצלחתי, שיהא ה' בעזרי".

כך הוה. ביום המיועד הגיע ובא אל המנזר. את הילד העמידו בחדר בסוף המסדרון ולאדם אחר זולת ה"נחל אשכול" לא הניחו להכנס. והיה מראהו כמלאך אלוקים, ומלבושיו לבנים כמנהג בני אשכנז בימים ההם.

נכנס, ומתחילת המסדרון התחיל לפזם "כל נדרי", בנעימות, בערבות ובמתיקות. הצלילים טעוני הקדושה התפשטו במסדרון, נכנס הניגון באזני הילד, נוגע בלבו.

התחיל לבכות, הוא נזכר ב"כל נדרי", בבית הכנסת, בלבושים הצחורים, באוירה רווית ההוד. מוסיפים הזכרונות לעולת ולרצד, נזכר בבית הוריו, באבא ובאמא, וכולו רועד.

אזי נגש אליו ה"נחל אשכול" ושאל: "אמור לי ילד, מה אתה רוצה להיות – יהודי או גוי?! עולם הזה או עולם הבא?"

"רב'ה" – השיב הילד – "יהודי אני!"

"אם כך הב לי ידך, נלך הביתה". ולאנשי בית המשפט הודיע הילד: "רוצה אני לחזור לביתי. אין רצוני בדבר אחר". צעדו השניים, עזבו את המנזר, שב הילד אל מחצבתו.

"אורי" זה ראש השנה. ראש השנה הוא אור, הארת המעשים ומהלך חיינו, להחליט ולקבוע לאן מגמת פנינו, למי אנחנו שייכים. הארת צעדינו, אנה הם – עולם הזה או עולם הבא.

החללית – במה כוחה, ומה סגולתה שיכולה להגיע למרחקים כה עצומים? משום שהתנתקה מכח המשיכה של כדור הארץ. לו תהיה בתחום המשיכה לא תוכל להגביה כל כך, על כרחה היתה נופלת.

אף אנו – כל זמן שלא התנתקנו מכח המשיכה של העולם הזה, מהתאוות ומההנאות, לעולם הנפילה אורבת. והמשיכה הזו חזקה יותר מהקבלות של ראש השנה ויום כיפור. אף אנו, בבואנו לכונן את מהלך חיינו, עלינו להתנתק ממשיכה זו, להתנתק ולשנות כיוון, להאיר ולקבוע את מצבנו.

**********

בהיכל קדשו של הבעל שם טוב הקדוש זצ"ל, שימש כבעל תקיעה תלמידו הנאמן רבי וואלף קיצעס זצ"ל. שנה אחת שלח הבעש"ט הק' לקרוא לו לבוא אליו באחד מימי חודש אלול, וכשבא אמר לו: "הרי אתה משמש כבעל תקיעה, רצוני ללמדך את כוונת התקיעות", והתחיל ללמוד עמו את כוונות וסודות המצוה בספרי האר"י ז"ל ותלמידיו, ורבי דוד כתב את הכוונות שלמד במחברת מיוחדת, ושמר אותה לעת הצורך שיוכל לעיין בה בשעת התקיעות.

אולם ביום ראש השנה, כשניגש לביתו ליטול את המחברת ראה שנעלמה מעיניו ואינו מוצא אותה במקומה, ולאחר שחיפש ובדק בחורים ובסדקים ולא מצאה, הוכרח ללכת לבית המדרש בידים ריקניות, ולבו נשבר בקרבו מאוד על שלא יוכל לכוון את כל סדר הכוונות שלימדו הבעש"ט הק', וכך עלה לבימת בית המדרש בלב שבור ורצוץ, וכשהגיעה השעה המיועדת פרץ בבכי מר, לקח את השופר בידו וכיוון בה כוונה אחת: 'הריני מוכן ומזומן לקיים מצות עשה של תקיעת שופר', ולא יותר מזה, ובכוונה זו תקע את כל סדר התקיעות מהחל ועד כלה.

לאחר התפילה, כשנכנס לחדרו של הבעש"ט, תינה בפניו את צערו הגדול על המחברת שנאבדה לו ועל שלא יכול היה לכוון בשעת התקיעות את הסודות הגדולות שלמד.

ענהו הבעש"ט הק' ואמר לו: "דע לך תלמידי היקר, שסדר התקיעות שתקעת היום בקעו רקיעים, עלו לשמי רום ופרצו כל מחיצות הברזל שהעמידו המקטרגים למנוע מתפילות ישראל לעלות לפני כסא הכבוד!"

"ואם תשאל" המשיך הבעש"ט – "הלוא לא כיוונת בהם שום כוונות מיוחדות? דע לך, כמו שלכל שער היכל בעולם הזה יש מנעול מיוחד ולכל מנעול יש מפתח אחד שרק בו אפשר לפתוח שער היכל זה, ואי אפשר לפתוח שער אחר במפתח של חברו, אך כשלוקחים גרזן ביד אפשר לפתוח עמו את כל השערים ללא יוצא מן הכלל – כך גם בשמים ממעל ישנם שערים רבים, וכל שער ושער מנעול מיוחד לו, יש לך שער הנפתח על ידי התורה ויש לך שער שנפתח על ידי התפילה, יש לך אחד שפותחים אותו בצדקה והשני בתשובה, כל היכל והיכל נפתח שערו במפתח הראוי לו בלבד. אבל יש אופן אחד שבו אפשר לפתוח את כל השערים כולם, ואין דבר העומד כנגדו, המפתח הזה הוא: "לב נשבר". כשאדם נעמד לפני ה' ולבו נשבר בקרבו, יש בכוחו לפרוץ את כל השערים ולפתוח את כל היכלות השמים".

"וזו" – סיים הבעש"ט את דבריו – "היתה הסגולה הגדולה שהפעלת היום בשעת התקיעות. מן השמים סובבו שהמחברת תאבד ממך, כדי שתיגש לתקוע מתוך לב נשבר ונדכה כחרס הנשבר, ושברון הלב הזה בקע רקיעים ופרץ חומות ושערים נעולים, והתקיעות הקדושות עלו לשמי רום ופעלו עבור כלל ישראל שנה טובה ומתוקה בכל ענייניהם.

***********

מהו ענין השופר?

משל למלך שהיה גר בעיר הבירה, והיתה מדינה רחוקה השייכת לו. מאחר ומדינה שאין בה מלכות "איש את רעהו חיים בלעו" (אבות ג, ב), לכן שלח לשם שוטרים ושופטים, ומסר בידיהם תכנית של צדק ומשפט – מערכת חוקים לפי היושר של המלך, עם הרחמנות והחסד של המלך – שעל פיה יש לנהל את כל מערכת המשפט.

והנה מובא אדם למשפט לפני השופט. השופט שומע את המקרה, בודק וחוקר – מעיין בספר החוקים שנמסר על ידי המלך, ומגיע למסקנה שלפי כל הנתונים מגיע לאדם זה עונש מסוים. מתנפל האדם לפני השופט ומבקש: "אנא שופט נכבד, תחון אותי! נכון, חטאתי, אבל אני מבקש… יש לי משפחה וילדים… וגם הרי אתה, השופט, קרוב משפחה שלי"…

אומר לו השופט: "דע לך! קבלתי מערכת ותכנית שעל פיה מנהיגים את הצדק והיושר במדינה זו. אם אני מתעלם ממערכת זו – אני ממוטט את כל מערכת היושר במדינה. לכל אחד יש כל מיני סיבות שלכן צריך לחון אותו… אבל לא יתכן לחרוג ממערכת החוקים של המלך, כי לולי מערכת זו, כל המדינה תכנס לתוהו ובהו!"

ויהי היום והמלך בכבוד ובעצמו בא לערוך משפט במדינה. מיד בא אותו אדם לפני המלך, ומתחנן לפניו – "אנא, תחון אותי… אתה מלך של חסד, ואני גם קרוב משפחה שלך"…

אומר לו המלך: "אני חונן אותך".

מעיר אחד השרים למלך: "אם המלך חונן אותו, הרי זו פגיעה בכל התכנית… יהיה כאן תוהו ובהו!"

עונה המלך: "ראשית כל אני כאן, וכשאני כאן אין צורך למדינה שתתנהל על פי מערכת המשפט והחוקים – היא מתנהלת על ידי המלך עצמו. ועוד, הרי כל תכנית המשפט היא מהחכמה שלי – ואני הוא זה שמחונן אותו, ובאפשרותי לחון את אשר ארצה לחון".

בראש השנה הקב"ה דן את העולם כמו בכל יום ויום על פי מערכת הדין והמשפט. כולם עוברים לפניו כבני מרון, אין אפשרות להינצל ולהתחמק ממערכת הדין והמשפט – הצדק והמשפט של המלך מתוכנן על פי סדר מדוקדק, לפי חכמה ורחמנות, על פי חסד ועל פי דין – אין כל אפשרות לחרוג מהכללים – כי אז יהפך העולם לתוהו ובהו.

והנה מגיעה העת ואנו תוקעים בשופר – מריעים לפני המלך בקול שופר, ממליכים את המלך בתוך המדינה! המלך נמצא כאן, הוא מולך עלינו והוא זה שעושה את המשפט! אחרי תקיעת השופר אין המערכת מתנהלת על פי מערכת המשפט, אחרי "אשרי העם יודעי תרועה" ההנהגה היא: "ה' באור פניך יהלכון"! (תהלים פט, טז).

וכשיש את אור פניו יתברך, המלך עצמו עם כל האהבה שלו ועם כל הרחמנות – חסדו הוא אין סופי!

משל נוסף מחיי היום יום. יענקל'ה מגיע הביתה ובידו פתק מהמלמד: "יענקל'ה לא מתנהג כראוי…". באותו רגע נהיה חושך בבית, מתחילה עכשיו מערכת של דין ומשפט. אבא כועס, אמא כועסת – "מלאכים יחפזון… חיל ורעדה יאחזון"…

יענקל'ה חושש מאוד מהמשפט העומד לבוא עליו, הוא כל כך קטן – ואבא כל כך גדול… מה הוא יכול לעשות?

לוקח יענקל'ה כובע גדול וישן של אבא, לובש אותו על ראשו, עושה פרצופים… ואז – אבא פורץ בצחוק… וכל מערכת המשפט "נשברת" ומשתבשת.

מה קרה כאן? אבא היה אמור לעשות סדר עם יענקל'ה. יענקל'ה היה מבטיח שממחר הוא יקום בזמן… אבא היה אומר לו: "אבל אתמול גם הבטחת וגם שלשום וגם לפני שבוע"… ויענקל'ה היה מצהיר ומבטיח בכל לבו שממחר באמת ובתמים הוא מתחיל לקום בזמן. "טוב – אומר האבא – אבל מה תאמר לרבי בחדר?"…

בדרך הרגילה יש כאן מערכת ארוכה ומסובכת של משפט, אבל כשיענקל'ה מצליח להוציא חיוך מאבא – יש כאן אור פנים, וכשיש עסק עם "אור פנים" – יש קשר של אהבה, ובמילה אחת אפשר לפעול מה שלא מצליחים לעשות בדרך הרגילה גם לאחר מאמצים רבים!

**********

הנה שוב הגיע הרגע המיוחל, בו אנו מקבלים את הזכות למחילה ולכפרה. בני עדות המזרח אומרים סליחות מאז ראש חודש אלול, ובמוצאי שבת התחלנו כמנהג האשכנזים, באמירת סליחות. זכות מאת הבורא יתברך המאפשר לנו לבקש סליחה ולזכות במחילה. הזכות ניתנת לנו כמובן על עניינים שבין אדם למקום, אך החובה המכופלת הינה בכל הנוגע לעניינים שבין אדם לחבירו.

דא־עקא, שפעמים רבות אנו מחפשים במושג 'סליחה',  את הזולת שצריך לבקש מעמנו סליחה. אנו נזכרים בכל מיני עוולות או טענות שיש לנו כלפי הזולת, ומרגישים כי הנה הגיע הזמן ואולי הוא שפגע בנו, ההוא שעשה לנו, סוף סוף יתעשת ויבקש מעמנו סליחה.

כך גם מוכר המושג המפורסם, לפיו כאשר אדם מכה בשמונה־עשרה באמירת 'סלח לנו', בדרך כלל נוטה הוא להכות על לב־זולתו. אמנם באופן פיזי מכה הוא על לוח לבו, אך המחשבות נודדות אל ההוא שעשה לי, וההוא שחטא לעומתי, וההוא שחייב לבקש ממני סליחה.

הסליחה האמיתית, הסליחה הרצויה, הסליחה הנכונה – היא זו המכוונת כלפי עצמנו. ממי אני צריך לבקש סליחה, בפני מי אני צריך להביע מחילה, למי מגיע פיוס ממני. אגב, ברגע שזו באמת תהיה המחשבה האמיתית של כל אחד מאיתנו, הרי שכל אחד יבין ממי הוא צריך לבקש סליחה, וכך אכן תבצע הדבר כלפי הזולת.

כי ברגע שכל אחד חושב רק על מי האחר שצריך לבקש סליחה ממני, המעגל נותר כך פרוץ – ואף אחד לא עושה את הצעד באמת לבקש סליחה מזולתו. כי הוא מחכה שזולתו יבוא לבקש סליחה ממנו

הדבר מזכיר לי את אחד האומנים המפורסמים שעלה להופיע על אחת מן הבמות הגדולות והנחשבות ביותר בארצות הברית. האולם היה מלא ברבבות משתתפים שבאו ליהנות מן המופע, והאמן ביקש לבצע תרגיל מענין שיגרום לכולם להתחבר אליו כבר למן הרגע הראשון.

נו, הכיצד יעשה זאת?! אם יבחר כמה מן הקהל ויבצע עם מאיזשהו תרגיל מרתק, עדיין ישארו רבבות שלא ישתתפו בפועל, וגם אם יהנו – תחושה לא תהיה עוצמתית כמו במידה וכולם ישתתפו באופן ישיר.

וכיצד ניתן להפעיל את כל הרבבות בו זמנית?

חשב מבעוד מועד והגה רעין. כאשר עלה אל הבימה, הציג עצמו – ופנה אל כל הנוכחים שכאמור גדשו את יציע האולם בהמוניהם. "כעת, אבקש שכולכם תעמדו". כל הנוכחים בקהל אכן נעמדו על רגליהם והביטו בו בציפיה. הנה, כבר הצליח להקים את כולם, להפעיל אותם וללכוד את תשומת לבם.

"בספירה שלי", המשיך, "אני מבקש שכאשר אספור 'שלוש', כל אחד מכם יפנה לאחור ויושיט יד ללחיצה לרעהו שמאחוריו".

אחת. שתיים. שלוש.

באותה שניה, כל הציבור הענק, כל רבבות האנשים, פנו איש־איש לאחור והושיטו יד ללחיצה.

היד נותרה באוויר…

פשוט, כל אחד פנה לאחור כדי ללחוץ את ידו של האחר, וכך כל אחד מצא עצמו פונה ומביט לגבו של העומד מאחוריו, שגם הוא פנה לאחור כדי ללחוץ את ידו של העומד מאחוריו. כך, שורות־שורות של אלפי אנשים, הושיטו יד ללחיצה שנותרה תלויה באויר.

באולם כולו לקה באלם של שבריר שניה, ואז פרץ צחוק אדיר שהכה בגלים את חלל האולם. כולם הבינו את התריג המפתיע שעשה להם האמן. אף אחד לא חשב על כך. כל אחד הסתובב, והיה משוכנע שיפגוש יד ללחיצה. משהו פשוט והגיוני. אך בפועל, כל אחד נתקל בגבו של אחר, והיד נותרה ללא מענה…

כך הם פני הדברים כאשר כל אחד חושב על הסליחה שעליו לקבל מרעהו. הוא מחכה ללחיצת־יד, אך היא לא מגיעה.

אולם ברגע שכל אחד יכיר באמת, בפנימיותו, ממי הוא צריך לבקש סליחה – ובימים אלה ימהר לבצע זאת; הרי שהסליחה תגיע ליעדה גם ממנו אליו, וגם מזולתו שאכן פגע בו – וכלפיו.

לחיצת היד תתבצע, והסליחה תהא שלמה ואמיתית.

************

פיאסצנה היא עיירה קטנה בפולין הדוויה. בעיירה זו ישב האדמו"ר רבי קלונימוס קלמיש שפירא, האדמו"ר מפיאסצנה.

כשכבשו הגרמנים את פולין, אספו את כל היהודים מן הערים והעיירות הקטנות והובילו אותם לגטו ורשה. גם האדמו"ר מפיאסצנה הגיע בראש קהל עדתו אל גטו ורשה, ומיד נעשה לתל תלפיות לכל נדכה ושבור לב, ומי לא היה כזה?

מדי שבת בשבתו ומדי חג בחג, היה האדמו"ר מפיאסצנה דורש בבית הכנסת שבגטו בפני היהודים המעונים והיה מרווה אותם מדברי תורתו. היה זה מזון לנפשם הדוויה, ובכך החיה אותם וחיזק את רוחם.

"גווילין נשרפים ואותיות פורחות". גופו של האדמו"ר מפיאסצנה נשרף במחנה הריכוז טרווניקי, אבל דברי התורה שלו חיים וקיימים. דברי התורה והדרשות שדרש בגטו בימי עברה וזעם שרדו את התופת באופן פלאי. הרבי הטמין את כתבי היד שלו בכד בתוך האדמה. כמה שנים לאחר המלחמה גילה פועל פולני את הכתבים מתחת לחפירות של בניין חדש בוורשה. הכתבים עצמם נשארו בארכיון של ממשלת פולין, אולם צילום של כתב היד הועבר לישראל, וממנו יצא הספר שנושא את השם הסמלי – "אש קודש".

היה לי עניין מיוחד בספר הזה, כי חשבתי שאוכל למצוא בו חומר מעניין ואותנטי על התקופה הנוראה הזאת, עובדות ומעשים מתוך התופת, סיפורי מסירות נפש וכדומה. קיוויתי שאוכל להיעזר בחומרים הללו במפגשים עם ציבור חילוני, שיתוודע אל מסירות נפשם של יהודים אשר עלו על המוקד בקדושה ובטהרה.

אולם כשפתחתי לראשונה את הספר ציפתה לי 'אכזבה' גדולה. מעולם לא היתה לי אכזבה מתוקה כל כך. שום דבר 'מיוחד' לא היה שם בספר. בעצם, המיוחד בספר הזה הוא שאין בו שום 'דבר מיוחד'…

הספר גדוש דרשות ודברי תורה משובבי נפש ויש בו חידושים עמוקים, כדרכה של תורה. אלא שהחידוש הגדול הוא – שהספר הזה יכול היה להיכתב בכל מקום אחר ובכל זמן אחר. אתה לומד בו ולא שם לב שהוא נכתב בתוך התופת, בתנאי גטו, תחת עיניו הפקוחות של השטן הנאצי.

מה העסיק את הרבי בהיותו בתת-תנאים של הגטו? מה הטריד את מנוחתו כאשר העוני והרדיפות הכו בו ובאחיו היהודים המעונים תושבי הגטו? זה מה שהעסיק והטריד אותו: מה התכוון רש"י בפירושו על פסוק מסוים בחומש; מה ההסבר של הגמרא בסוגיא זו ובסוגיא אחרת; ביאור במדרשים, דברי חסידות ומחשבה, זוהר וקבלה. זה מה שהעסיק אותו באותם ימים נוראים וקשים! מדהים לראות היכן היה מונח ראשו של אותו איש מורם מעם, ענק בתורה ובמחשבה, בהיותו בתוככי התופת הנורא.

אף על פי כן, בדרשות של החגים, בעיקר ראש השנה, ניתן לשמוע הדים לתקופה ולנסיבות הקשות שבו היה שרוי. בראש השנה תש"ג עמד הרבי ודרש לפני התקיעות לקהל עדתו, כמקובל בקהילות ישראל. ואלו היו דבריו:

בקהילות ישראל נוהגים לומר לפני תקיעות כמה פסוקי תהלים. אחד הפסוקים הוא: "ערוב עבדך לטוב אל יעשקוני זדים". מה פשר הבקשה הזו?

כל יהודי – אמר האדמו"ר מפיאסצנה – צריך לקיים שני דברים: "סור מרע" ו"עשה טוב". ה"סור מרע" נתון בידינו; אם באה לידינו עבירה – אנו נמנעים מלעבור אותה. לעומת זאת, ה"עשה טוב" לא תמיד נתון בידינו. איך אפשר לקיים את החלק של ה"עשה טוב" כשהתנאים לא מאפשרים זאת? כשאנחנו מצויים בגטו, תחת עול הגויים אשר מונעים מאיתנו לקיים מצוות – הרי עם כל הרצון הטוב שלנו לא נוכל לקיים את ה"עשה טוב". איך אפשר לקיים מצות תלמוד תורה כשמבוקר עד ערב אתה מתענה ברעב ועובד עבודות כפיה? איך אפשר לקיים מצות צדקה כשאין פרוטה לפורטה? איך אפשר לקיים מצוות תפילין כשהתפילין נלקחו ממך ואין לך אפשרות להשיג זוג תפילין אחר?

אנו פונים אל אלוקים ואומרים לו: על ה"סור מרע" אנו ערבים, כי הדבר תלוי בנו, אך על ה"עשה טוב" אין אנו יכולים להיות ערבים. לכן אנו מבקשים ממנו: "ערוב עבדך לטוב" – אתה עצמך תהיה ערב ל"עשה טוב", ואיך? על ידי שתדאג לכך ש"אל יעשקוני זדים". כשתהיה לנו אפשרות לקיים את ה"עשה טוב" – אז נוכל להיות ערבים גם על כך.

הנה שוב הגיע הרגע המיוחל, בו אנו מקבלים את הזכות למחילה ולכפרה. בני עדות המזרח אומרים סליחות מאז ראש חודש אלול, ובמוצאי שבת התחלנו כמנהג האשכנזים, באמירת סליחות. זכות מאת הבורא יתברך המאפשר לנו לבקש סליחה ולזכות במחילה. הזכות ניתנת לנו כמובן על עניינים שבין אדם למקום, אך החובה המכופלת הינה בכל הנוגע לעניינים שבין אדם לחבירו.

דא־עקא, שפעמים רבות אנו מחפשים במושג 'סליחה',  את הזולת שצריך לבקש מעמנו סליחה. אנו נזכרים בכל מיני עוולות או טענות שיש לנו כלפי הזולת, ומרגישים כי הנה הגיע הזמן ואולי הוא שפגע בנו, ההוא שעשה לנו, סוף סוף יתעשת ויבקש מעמנו סליחה.

כך גם מוכר המושג המפורסם, לפיו כאשר אדם מכה בשמונה־עשרה באמירת 'סלח לנו', בדרך כלל נוטה הוא להכות על לב־זולתו. אמנם באופן פיזי מכה הוא על לוח לבו, אך המחשבות נודדות אל ההוא שעשה לי, וההוא שחטא לעומתי, וההוא שחייב לבקש ממני סליחה.

הסליחה האמיתית, הסליחה הרצויה, הסליחה הנכונה – היא זו המכוונת כלפי עצמנו. ממי אני צריך לבקש סליחה, בפני מי אני צריך להביע מחילה, למי מגיע פיוס ממני. אגב, ברגע שזו באמת תהיה המחשבה האמיתית של כל אחד מאיתנו, הרי שכל אחד יבין ממי הוא צריך לבקש סליחה, וכך אכן תבצע הדבר כלפי הזולת.

כי ברגע שכל אחד חושב רק על מי האחר שצריך לבקש סליחה ממני, המעגל נותר כך פרוץ – ואף אחד לא עושה את הצעד באמת לבקש סליחה מזולתו. כי הוא מחכה שזולתו יבוא לבקש סליחה ממנו

הדבר מזכיר לי את אחד האומנים המפורסמים שעלה להופיע על אחת מן הבמות הגדולות והנחשבות ביותר בארצות הברית. האולם היה מלא ברבבות משתתפים שבאו ליהנות מן המופע, והאמן ביקש לבצע תרגיל מענין שיגרום לכולם להתחבר אליו כבר למן הרגע הראשון.

נו, הכיצד יעשה זאת?! אם יבחר כמה מן הקהל ויבצע עם מאיזשהו תרגיל מרתק, עדיין ישארו רבבות שלא ישתתפו בפועל, וגם אם יהנו – תחושה לא תהיה עוצמתית כמו במידה וכולם ישתתפו באופן ישיר.

וכיצד ניתן להפעיל את כל הרבבות בו זמנית?

חשב מבעוד מועד והגה רעין. כאשר עלה אל הבימה, הציג עצמו – ופנה אל כל הנוכחים שכאמור גדשו את יציע האולם בהמוניהם. "כעת, אבקש שכולכם תעמדו". כל הנוכחים בקהל אכן נעמדו על רגליהם והביטו בו בציפיה. הנה, כבר הצליח להקים את כולם, להפעיל אותם וללכוד את תשומת לבם.

"בספירה שלי", המשיך, "אני מבקש שכאשר אספור 'שלוש', כל אחד מכם יפנה לאחור ויושיט יד ללחיצה לרעהו שמאחוריו".

אחת. שתיים. שלוש.

באותה שניה, כל הציבור הענק, כל רבבות האנשים, פנו איש־איש לאחור והושיטו יד ללחיצה.

היד נותרה באוויר…

פשוט, כל אחד פנה לאחור כדי ללחוץ את ידו של האחר, וכך כל אחד מצא עצמו פונה ומביט לגבו של העומד מאחוריו, שגם הוא פנה לאחור כדי ללחוץ את ידו של העומד מאחוריו. כך, שורות־שורות של אלפי אנשים, הושיטו יד ללחיצה שנותרה תלויה באויר.

באולם כולו לקה באלם של שבריר שניה, ואז פרץ צחוק אדיר שהכה בגלים את חלל האולם. כולם הבינו את התריג המפתיע שעשה להם האמן. אף אחד לא חשב על כך. כל אחד הסתובב, והיה משוכנע שיפגוש יד ללחיצה. משהו פשוט והגיוני. אך בפועל, כל אחד נתקל בגבו של אחר, והיד נותרה ללא מענה…

כך הם פני הדברים כאשר כל אחד חושב על הסליחה שעליו לקבל מרעהו. הוא מחכה ללחיצת־יד, אך היא לא מגיעה.

אולם ברגע שכל אחד יכיר באמת, בפנימיותו, ממי הוא צריך לבקש סליחה – ובימים אלה ימהר לבצע זאת; הרי שהסליחה תגיע ליעדה גם ממנו אליו, וגם מזולתו שאכן פגע בו – וכלפיו.

לחיצת היד תתבצע, והסליחה תהא שלמה ואמיתית.

במדרש (בראשית רבה יא, ח) מובא: "אמרה השבת לפני הקב"ה: רבונו של עולם, לכולן יש בן זוג ולי אין בן זוג. אמר לה הקב"ה, כנסת ישראל היא בן זוגך".

בשנים שחל ראש השנה בשבת, לא תוקעים ביום הראשון בשופר. טעם הדבר מבואר בגמרא (ראש השנה כט ע"ב): "אמר רבה, הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר, גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד, ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים".

רבנן תיקנו שלא יתקעו בשופר שבת, שמא יהודי אחד יטלטל בטעות את השופר בשבת. מיליוני אנשים מפסידים את מצוות תקיעת שופר, מחשש שמא אדם אחד יחלל שבת, חס ושלום…

בשנים אלו, השבת עצמה – 'הרעיה', מתייצבת לפני הקב"ה לדבר טובות על ישראל, ולשנות גזר דינם לטובה.

אם השבת נשמרת כהלכתה, כש'הרעיה' מדברת מעומק ליבה על כנסת ישראל, מלך מלכי המלכים מקשיב לדברי הסנגוריה שלה, וגוזר גזרות טובות.

על כן, אם חל ראש השנה בשבת ולא תקעו בשופר, אבל ישראל שומרים את השבת כראוי – השנה ההיא מבורכת במיוחד.

לעומת זאת, אם ה'רעיה' מוכה וחבולה, אין לה אפשרות להביא לשינוי הדין לטובה. לכן שנים שאין בהן תקיעת שופר בראש השנה, והשבת אינה נשמרת כראוי, הן שנים קשות מאוד לעם ישראל.

הלימוד שיש לנו מכאן הוא לגבי כל שנה ושנה, לא רק לגבי שנים שבהן חל ראש השנה בשבת. יכולים אנו לראות מכאן, שהשבת עשויה להגן על עם ישראל כאשר היא נשמרת כראוי, מחמת חשיבותה וחביבותה אצל הבורא יתברך!

כמובן, כולנו שומרים את השבת.

אני רוצה להעיר רק עוד הערה קצרה, על פי תקנה שתיקנו חז"ל:

אדם לוקח פירות מעם הארץ ושואל אותו: "זה מעושר?"

אומר לו עם הארץ: "כן, זה מעושר".

מה דינם של הפירות? הפירות האלו הם בגדר "דמאי". יש לחשוש, שמא הוא משקר. חז"ל תיקנו לעשר שוב, בלי ברכה.

מה הדין בשבת? בשבת לא צריך לעשר שוב, כי לא חוששים שעם הארץ משקר בשבת.

מדוע עם הארץ אינו משקר בשבת? כי אימת השבת עליו.

ואני חושב לעצמי: מתי כבר אגיע לדרגה זו, שארגיש את אימת השבת ואת קדושתה, באופן שהדבר ישפיע על אופן ההתנהלות שלי, על כל המעשים והדיבורים והתחושות.

כולנו שומרים שבת, ברוך ה', אבל יש לנו עוד הרבה מה לשפר בכבוד השבת.

יהי רצון, שנזכה ותהיה השבת מליצת יושר עבורנו!

בדרשותיו הוא לא היה צריך לדבר הרבה. הוא היה צריך רק להפשיל מעט את השרוולים, ולהראות לקהל את הורידים הנפוחים שבזרועות ידיו… זה כבר הספיק בכדי לעורר את הקהל להתחזק! כשהוא היה ברוסיה, והמלכות הרשעה הכריחה אותו לעבוד בשבת, היה הוא פוצע את עצמו, כדי שלא יצטרך, חלילה, לחלל שבת! מזה התנפחו לו הורידים.

רבי בן ציון, בנו של רבי יצחק, נשלח, בהיותו ברוסיה, לעבוד במחנה כפייה צבאי. מסביב למחנה היתה שמירה הדוקה, יומם ולילה. חיילים עמדו בתוך מגדלי שמירה גבוהים לצפות אם אין תנועה של אויב מתקרב. רק בצידו האחורי של המחנה לא היתה שמירה, וזאת משום שהיה שם "יער בראשית" – יער גדול שלא דרכה בו כף רגל אדם מששת ימי בראשית. מהצד הזה לא היה חשש שיבואו אויבים, ולכן לא היה צורך להציב שם שמירה.

והנה, מתקרב ראש השנה, ורבי בן ציון החל דואג: מה יהיה על מצות תקיעת שופר בראש השנה?

גם אביו, רבי יצחק, דאג לבנו… כיצד יעבור עליו, חלילה, ראש השנה בלי שופר?

בערב ראש השנה הכין רבי יצחק "עירובי תחומים", ובמשך כל ליל ראש השנה צעד ברגליו בין עצי היער! בעלות השחר הצליח להגיע לשערו האחורי של המחנה.

הוציא את השופר מכיסו, תקע שלושים תקיעות, וברח…

כל המחנה התעורר לתחייה. החיילים זינקו לעמדותיהם והיו בטוחים שהתחילה המלחמה… הם סרקו בקפידה את כל השטח, ועד שהבינו שהקולות הגיעו מכיוון היער – הספיק רבי יצחק להעלם מעיניהם…

"עברו מאז תשעה חדשים" – סיפר רבי יצחק – "במשך כל הזמן הזה לא ראיתי את בני, לאחר תשעה חדשים הוא השתחרר, בחסדי השם יתברך, ממחנה הכפייה".

הוא פנה אלי ואמר לי: 'אבא! אני רוצה לספר לך סיפור, שאני יודע מראש שלא תאמין לי שהוא קרה, ובכל זאת אספר לך, כי כך היה המעשה!

לקראת ראש השנה שעבר, דאגתי מאוד שלא אזכה לשמוע קול שופר. והנה ביום ראש השנה, בעלות השחר, ירד מלאך מן השמים ותקע שלושים תקיעות! כוונתי את ליבי לצאת ידי חובה, אבל יש לי בעייה אחת: האם מלאך שתוקע בשופר יכול להוציא אחרים ידי חובה? הרי מלאך אינו 'בר חיובא' ומי שאינו בר חיובא, כמו חרש או קטן, אינו יכול להוציא אחרים ידי חובתם?"

"בני" – ענה רבי יצחק – "הסר כל דאגה מלבך! יצאת ידי חובה"!

מורי ורבותי! איזו מסירות נפש של יהודים לתקיעת שופר!

בתקופת האינקוויזיציה בספרד, כל יהודי שהיה נחשד בקיום פולחן דתי היה מעונה במרתפי האינקוויזיציה עינויים נוראיים. היהודים שרצו לקיים מצוות, נאלצו לעשות זאת במרתפי סתר, תחת מעטה כבד של חשאיות.

והנה קרב ובא ראש השנה. כיצד יתקעו בשופר? הקולות עלולים להגיע, חלילה, לאוזניים לא רצויות! הסכנה גדולה מאד…

מפה לאוזן עברה השמועה כי ביום ראש השנה מתקיים קונצרט גדול. התזמורת של ספרד עם שלושים הנגנים שבה, תופיע בהרכב מלא. בין הנגנים היה נגן אחד יהודי. הוא הביא לאולם, שופר. במהלך הנגינה של התזמורת הוא הצליח לשזור שלושים תקיעות עם השופר, וכל זאת מתחת לאף של הס"מ בעצמו, שישב עם שלוחי השטן, ולא העלו על דעתם שעשרות יהודים שבאו להשתתף בקונצרט – באו כדי לקיים את מצוות היום.

השטן בעצמו, שישב במקום – התבלבל…

זוהי בעצם כוונתנו בתקיעות שאנו תוקעים בראש השנה: לבלבל את השטן.

רבי עקיבא איגר מבאר כי בתקיעות הראשונות, תקיעות דמיושב, השטן עדיין לא מתבלבל. הוא יודע שביום זה יש מצוה לתקוע בשופר. אבל כשהוא רואה ששבים ותוקעים, תקיעות דמעומד, כאן הוא כבר מתבלבל! הוא סבור שהתקיעות האלו הן שופרו של משיח, והגיע זמנו להתבטל מן העולם.

מוסיף רבי עקיבא איגר ומבאר:

חז"ל אומרים (יומא פו ע"ב) כי כאשר בן אדם עושה "תשובה מיראה" – זדונות נהפכים לו לשגגות, אבל אם הוא עושה "תשובה מאהבה" – זדונות נהפכים לו לזכויות. כשישראל תוקעים את התקיעות הראשונות סבור השטן שהם תוקעים כדי "לצאת ידי חובה" בלבד. ותשובתם אינה אלא מ"יראה". במצב שכזה עדיין "משתלם לו" לקטרג עליהם, ולהביא את זדונותיהם לפני ה' יתברך, כי זדונותיהם עדיין יכולים לקטרג עליהם שהרי התהפכו בסך הכל לשגגות, אבל עדיין בגדר "חטא" הם.

אבל כשישראל תוקעים בפעם השנייה, אף שכבר יצאו ידי חובה, סימן שתשובתם היא מ"אהבה". במצב שכזה, "לא משתלם" לשטן לקטרג ולהביא את זדונותיהם לפני ה', כי הזדונות הפכו לזכויות, העברות הפכו למצוות, וכך השטן מתבלבל ומתערבב…

היה זה ימים ספורים טרם התקדש יום הדין. תור ארוך השתרך ליד פתח חדרו של כ"ק אדמו"ר רבי פינחס מנחם מגור זי"ע בעל 'פני מנחם'.

יהודים רבים, חסידים ושאינם, חפצים להתברך מפי הרבי בברכת השנים.

דממה שוררת בחדר ההמתנה. הממתינים בתור מתכוננים בדחילו לקראת כניסתם אל הקודש פנימה. הבעת רצינות נסוכה על פניהם; האחד מטהר את לבו באמירת פרקי תהלים, והאחר מהרהר בתשובה זכה. אווירת הימים הנוראים הממשמשים ובאים מורגשת היטב בחדר.

רק אחד מבין הממתינים זע על מקומו בחוסר נוחות. הבעת פניו מתוחה למדי. עיניו מתרוצצות בעצבנות מצד לצד, והוא לופת באצבעותיו את הקוויטל בחזקה.

לפני כמה חדשים הובהל לבית החולים בעקבות כאבים עזים שתקפוהו. לאחר סדרת בדיקות מקיפה הודיעו לו הרופאים כי עליו לעבור בדחיפות ניתוח מציל חיים.

הידיעה הפתאומית בלבלה אותו לחלוטין, וכמעט שהטריפה את דעתו.

בעוד שבשנים כתיקונן היה עסוק בימים אלו בהכנה רבתי לקראת ימי הדין, הרי שבשנה זו היה מוחו עסוק בסיכויי הצלחת הנתוח למול סיכוני הכישלון שהציבו הרופאים לפניו בסבר פנים חמורות.

לא נותרה לו כל פניות נפשית להכין את הלב לקראת הימים הנוראים הממשמשים ובאים.

התור מתקדם אט אט, והחסיד נכנס פנימה, מוצא את עצמו עומד לנוכח דמותו האבהית של הרבי שסוקר אותו במבט מלא באהבת ישראל טהורה.

בידים רועדות הוא מגיש את הקוויטל אל הרבי. כתב שנקבע לו תור לאחר שמחת תורה, וביקש ברכה שהניתוח יצליח וארוכה תעלה למכתו.

כמו מתוך חלום הוא שומע את קולו של הרבי:

"שנה חדשה עומדת בפתח – א פריש יאהר. בעזרת ה' אתה תבריא ולא תזדקק כלל לניתוח…"

הוא ציפה לקבל את ברכת הרבי שהכל יעבור בשלום, לשמוע אי-אלו דברי חזוק, אבל לבטל לחלוטין את הניתוח?! ועוד אחרי ההתייעצויות הממושכות עם כל העסקנים הרפואיים, והצילומים המראים ברורות כי זה הצעד שיש לעשות?!

הוא פתח וסגר את פיו חליפות, מנסה למצוא את המלים המתאימות, אולם בטרם היה סיפק בידו לומר דבר מה, המשיך הרבי ואמר לו: "בעוד ימים ספורים כולנו עומדים לומר 'מי יחיה', הסר דאגה מלבך ותבטל את התור שקבעו לך לניתוח".

יצא החסיד מחדרו של הרבי כשתחושת הקלה עצומה מתפשטת בלבו. צעדיו נעשו קלים, הרבי נטל את האבן הכבדה שישבה על לבו וניפצה לרסיסים.

עוד באותו היום התקשר למרפאה וביטל את התור לנתוח.

רק עתה חש עצמו מסוגל לנצל את ימיו האחרונים של חודש הרחמים והסליחות לתשובה מעומק הלב ולהכנה רבתי לקראת יום הדין.

את ראש השנה עשה יחד עם עוד אלפי חסידים בבית מדרשו של הרבי, מילות התפלה יוצאות מפיו בכוונה מרובה. 'זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים', התחנן כשדמעות זולגות מעיניו. פסוקי המלכויות קיבלו משמעות חדשה בעיניו; 'כה אמר ה'… אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים…'

כך חלפו עליו שני ימי ראש השנה מתוך התרגשות והתעלות.

הימים הבאים סוחפים אותו עמם, עשרת ימי תשובה, יום הכיפורים שלאחריהם, ההכנות הקדחתניות לחג הסוכות, קניית ארבעת המינים ובניית הסוכה.

והחג עצמו לעילא ולעילא; פניו קורנות מאושר, הולך הוא כמעט בצעדי ריקוד, פיו מלמל שירה ושבח לבורא עולם.

ביום שמחת תורה הוא מפזז ומכרכר עם ספר התורה בהתלהבות כנער צעיר, כולו נוטף פלגי זיעה של מצוה.

כך עברו עליו ימי המועדים, מערים על נפשו טללי תחייה והתעוררות.

במוצאי שמחת תורה נדחק החסיד בין ההמונים העוברים ביעף על פני הרבי, לקבל ברכת פרידה וחורף בריא.

הרבי סימן לו במפתיע לעצור. הוא ניגש אליו בדחילו, ושמע את הדברים הבאים:

"אתה תצטרך לעבור את הנתוח, אך אל דאגה, הכל יעבור בשלום, אתה תצא מזה מהר מאוד ותחלים במהרה״.

עיניו נפערו בתדהמה, אך בקושי הצליח לענות:

"והלא הרבי אמר שאיני זקוק לניתוח…"

אמר לו הרבי:

"ראיתי את המתח העצום בו היית שרוי, רציתי לחזק אותך, להעניק לך לפחות כמה שבועות של שלווה ורוגע, שתוכל להתנהג בראש השנה, ביום כיפור ובחגים כמו יהודי".

"אבל ביטלתי את התור לנתוח", שאל במבוכה.

"אל תדאג", השיב לו הרבי, "לאחר שביטלת את התור, התקשרתי מיד ואמרתי להם שישאירו לך את התור…"

הרבי הוסיף להעתיר ברכות להצלחת הנתוח, והחסיד יצא מאת פני הקודש.

רק אז החל להבין את גודל הטובה שעשה עמו הרבי. הלא רק בזכות 'ביטול' הנתוח זכה לימים גדושי התעלות, החל מראש השנה ויום כיפור בהם שפך את לבו כמים נוכח פני ה', עד לימי הסוכות ושמחת תורה, בהם שאב מלא חפניו שמחה ורוח קדושה לכל השנה כולה.

די היה לו להזכר בחרדה שאחזה בו לפני ראש השנה, כדי לדעת היאך היו עוברים עליו חגי תשרי אם היה הניתוח נושף כל העת בערפו, ממתין מעבר לפינה.

כעת כבר לא נותר לו זמן למחשבות מזיקות ומיותרות, כבר למחרת נערך הנתוח כמתוכנן, וזכה, בסייעתא דשמיא, להצלחה מרובה.

לרוב מספרים את הסיפור כדי להראות את טוב לבו של אוהבן של ישראל הרבי ה'פני מנחם', שטרח להסיר דאגה מלב יהודי, ולו לזמן מועט.

ברם, בנוסף על כך יש בו ללמד על חובתו של כל יהודי להניח את כל דאגותיו בקרן זוית בימים הללו ולהתעטף לפני ה' כבטלית, בלא לפנות ימין או שמאל, לשכוח מהעולם כולו, ולשפוך שיחו כעני המרוכז בכל נימי נפשו בבקשתו זו.

כך צריכה להראות התפלה בימים הללו.

ערב יום הדין עכשיו, וכשאנחנו נמצאים בזמן כזה, דומני שכדאי לאחוז במידת לימוד זכות על עם ישראל, להרבות כבוד שמים ולספר על אחינו ובשרינו, יהודים שחיים בינינו ומוסרים נפשם על התורה ועל העבודה. בכך גם נקדש שם שמים, ואולי גם נזכה לטעת בלבותיהם של אנשים נוספים את הרצון ללכת באותה הדרך.

חושבני שאחד הסיפורים המרגשים ביותר, שנתקלתי בהם השנה במסגרת עבודתי ב'דרשו', היה המקרה שבו עניתי לשיחת טלפון של יהודי מבוגר יחסית, נשמע כמו אחד שכבר יצא לפנסיה או עתיד לצאת בקרוב, והוא שואל אותי כמה שאלות לגבי המבחן הקרוב, והציון שקיבל במבחן הקודם.

השבתי לו על שאלותיו, דבר דבור על אופניו, כפי שאני עושה מדי יום מול עשרות פונים, וכפי שעושים חברי היושבים לצידי במוקד הטלפוני של 'דרשו', ומשיבים גם הם במקביל לעשרות ואף למאות פונים אחרים.

חלפו שעתיים, אולי שלוש שעות, והנה מתקשר יהודי נוסף עם שם משפחה זהה לזה ששוחחתי עמו קודם לכן. גם הגיל שלו היה די דומה, יש ביניהם פער של שנתיים אולי, ואם לא די בכך גיליתי שהוא גם מתגורר באותו אזור כמו הקודם, בשיכון ויז'ניץ בבני ברק.

האמת שאני אמור להיות איש שירות, אנשים שואלים אני צריך לענות באדיבות, זה לא התפקיד שלי לפתוח בשיחת רעים עם הפונים, אבל את חטאי אני מזכיר – לא הצלחתי לעצור את עצמי. משום מה הייתי חייב לשאול אותו האם יש קשר משפחתי בינו ובין האיש השני שהתקשר קודם לכן.

להפתעתי התשובה היתה שהם לא רק אחים, אלא שהם גם לומדים בחברותא ועושים את המבחנים של 'דרשו' ביחד. התברר לי שהשניים לומדים בחברותא כבר שלושים שנה ברצף!

התרגשתי עד מאוד. שני אחים, לכל אחד מהם יש משפחה משלו, שבט שלם בלי עין הרע, הם מקדישים זמן לשמור על הקשר ביניהם יום יום, ולא סתם מפטפטים על דא ועל הא, אלא יושבים ולומדים יחד, ובסופו של חודש גם הולכים לעשות את המבחן.

לא פעם אנחנו רואים ושומעים על אנשים שמתביישים לעשות מבחן, זה נראה כמו משהו ששייך לילדים בחיידר, או מקסימום לבחורים בישיבה.

אבל אני שומע יום יום ושעה שעה מאינספור נבחנים, שההגעה למבחן מדי חודש בחודשו נותנת להם המון, בין אם הם בני 14 ובין אם הם בני 64, וכבר נתקלתי בנבחנים בגיל 90!!!

אני חושב שיש בזה לימוד זכות גדול, ובעיקר מחייב גדול לכל אחד ואחד. מי שרוצה להתקדם, מי שרוצה לדעת, מי שרוצה להיות חלק מהמפעל הענק הזה שזוכה להעמיד תלמידי חכמים יום יום כבר למעלה מחצי יובל שנים – אל תהססו, אל תחשבו פעמיים, פשוט הצטרפו למבחן הקרוב ותכניסו את המבחנים הללו לרוטינה, לשגרת החיים הרגילה שלכם. אני מבטיח לכם שלא תתחרטו על כך.

**

ידוע לכל, אחד שראש השנה הנו יום שבו יכול כל אחד ואחד להפוך את גורלו ולשנות את מצבו מן הקצה אל הקצה. אין ספור אנשים מעידים שהם התפללו בראש השנה ברצינות ובכוונה גדולה על עניינים שונים, וראו ישועות באופן שנראה לכאורה למעלה מדרך הטבע, אבל האמת היא שזה הטבע עצמו, כך ברא הקב"ה את עולמו, שפעם בשנה הוא פותח את הכל מחדש, ולכל אחד יש הזדמנות להתפלל מעומק הלב, ולהביא לשינוי משמעותי בגורל המתוכנן לו לשנה הקרובה.

סיפר לי חבר סיפור מדהים שאירע לפני שנתיים. היה לו ילד שעלה חודש קודם לכן לשיעור ג' בישיבה קטנה, והוא היה מאוד מודאג מהשאלה, לאיזו ישיבה גדולה הבן שלו יתקבל בשנה שלאחר מכן.

הוא החליט שהוא מקדיש את התפילות שלו בראש השנה לעניין הזה, והתפלל בכל לבו שהילד יתקבל לישיבה פלונית, אבל היה לו גם שכל להוסיף עוד 'כוכבית' קטנה לבקשה שלו – רק אם זה טוב לילד. אם לא טוב לו בישיבה הזאת, יהי רצון שיתקבל לישיבה אחרת שכן מתאימה לו, ושבה יהיה לו טוב.

עברו כמה חודשים, הבחור נרשם לאותה ישיבה שאליה רצה האבא שהוא יתקבל, ולא עלתה על דעתו להירשם לישיבה אחרת.

אבל מה? באותה ישיבה יש הרשמה גדולה מאוד, ולכן לקח זמן עד שחזרו אליו עם תשובה. בינתיים התחיל האבא להילחץ, ובעודו מדמיין במחשבתו את הצער הנורא שייגרם לו כשיתברר שאפילו לא קראו לבנו להיבחן, פתאום יצר איתו קשר מישהו, והציע לו לרשום את בנו לישיבה אחרת, גם היא ישיבה טובה, אבל אין לה כזה שם נוצץ.

האבא שכבר היה כמעט היסטרי, הסכים מיד, ובאותו יום אחר הצהרים כבר הזמינו את בנו להיבחן למחרת בבוקר. בתוך יום וחצי הילד כבר התקבל לאותה ישיבה, והאבא הסכים מיד עם הנהלת הישיבה שהוא אכן שולח לשם את הילד.

זמן קצר לאחר מכן הוא מקבל טלפון מהישיבה הראשונה, שמזמינים את הבן להיבחן, אבל האבא אמר להם שזה כבר לא רלוונטי, הם כבר סיכמו עם ישיבה אחרת, ולא הולכים להפר את הסיכום.

ומה קרה? התברר שהישיבה הזאת מתאימה בדיוק להלך רוחו של הבחור, והוא הצליח שם מעל ומעבר למשוער. התפילות שהוא התפלל בראש השנה, ה'כוכבית' הזאת שהוא הוסיף, התקבלו! הקב"ה הוביל את הילד באופן מיוחד בדיוק למקום המתאים לו, והבחור עושה חיל בלימודיו ב"ה.

**

ואספר עוד מעשה שבדידי הווא עובדא: מן השמים זיכו אותי שיש לי רגש מאוד מיוחד לרבי שמעון בר יוחאי ולשהייה על ציונו הקדוש. כחסיד לעלוב הורגלתי מגיל צעיר מאוד להגיע מדי שנה בשבת פרשת בהעלותך למירון, והטעם המיוחד הזה של שבת במירון נכנס בי. עבורי זה התענוג הכי גדול בעולם, שבת במירון.

אבל מה? לעשות שבת במירון זה לא סיפור זול. ב"ה יש משפחה עם ילדים, אני לא יכול לברוח להם ו'לעשות חיים' לבד. צריכים לשכור דירה, לשלם טבין ותקילין, וחשבון הבנק שלי לא כל כך מקבל בהבנה את הרעיון הזה…

נו, מה עושים? מתפללים! שנה אחת התפללתי על כך בראש השנה מעומק הלב, ממש בהשתפכות הנפש, בדמעות: "ריבונו של עולם, השנה אני רוצה להיות חמש שבתות במירון. חמש שבתות! זכה אותי שאוכל להגשים את החלום הקסום הזה!!!".

ומה אתם חושבים? כמה שבועות אחרי החגים, ביום חמישי אפרורי וחורפי למדי אני מקבל טלפון מגיסי ששואל אותי אם אני רוצה להיות שבת במירון. "מה זאת אומרת רוצה?", השבתי לו, "אני משתוקק לזה!!!". התברר שהוא החליט לנסוע עם המשפחה שלו למירון ושכר דירה גדולה יותר משמעותית ממה שהוא צריך כי זה הסתדר לו ככה: "אם אתה רוצה לבוא, אז תבוא, זה לא יעלה לך כסף!!!".

בדרך לא דרך מצאתי את עצמי גם בשבת הגדול, במירון, בעלויות מינימליות. אני לא בטוח שלעשות שבת בבית היה יוצא לי יותר זול.

שבת בהעלותך זה הרי ממש נקבע מששת ימי בראשית שעושים במירון, ואין מקום לשאלה בכלל בעניין זה, וגם העלויות לא גבוהות כי אנחנו נוסעים במרוכז עם כל המשפחה ושוכרים מתחם גדול, מה שמוזיל את העלויות.

כשהתקרב בין הזמנים, החלו במשפחתו של מורי חמי שיחי' לארגן איזו שבת התאחדות לכל בני המשפחה, וכמובן צריכים לקחת מקום גדול, כי ב"ה כבר אין מקום לכולם בסלון של השווער והשוויגער. אחרי דין ודברים החליט לעשות את השבת ב… מירון.

וכשהתקרב ראש השנה, נסעתי לשבת נוספת במירון, יחד עם החבורה של מגיש המישרים הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א, שזכיתי להיות חבר בה, ומדי שנה נוסעת החבורה כולה בראשות הרב בידרמן, לשבת במירון בחודש אלול.

הנה כי כן, עשיתי חמש שבתות במירון, וחשבון הבנק שלי אפילו לא הרגיש את זה…

**

לסיום אני רוצה לשתף את הציבור בווארט מאוד חזק שמורי ורבי כ"ק מרן אדמו"ר מלעלוב זצ"ל היה אומר כסדר, גם בראש השנה.

כתוב, שכאלישע הנביא רצה לגמול לאשה השונמית על החסד שעשתה עמו כשבנתה לו עליית קיר, הוא שאל אותה אם היא צריכה שיעזרו לה במשהו, אולי בבית המלך או משהו אחר, והיא השיבה תשובה מאוד תמוהה: "בתוך עמי אנוכי יושבת".

שאל האדמו"ר זצ"ל, מה הפשט בתשובה הזאת? שואלים – אם את צריכה עזרה תגידי שכן, תגידי שלא, מה זה "בתוך עמי אנוכי יושבת?".

ביאר זאת הרבי לפי ווארט שהיה אומר תמיד בשמו של הרה"ק רבי שמעלקא מניקלשבורג על הפסוק "משפטי ה' אמת צדקו יחדיו" – כשמלך בשר ודם רוצה להעניש מישהו שחטא כנגדו, הוא מעניש אותו בלי להתחשב בצער שייגרם לאשתו, לילדיו, לחברים שלו. מי שחטא, מגיע לו עונש.

אבל מלך מלכי המלכים אינו כן, הוא לא יעשה שום דבר שיגרום צער למי שלא נגזר עליו להצטער. לכן גם אם אדם אחד מתנהג שלא כשורה, אבל יש לו אוהבים וחברים שכן מתנהגים כשורה ולהם לא מגיע עונש, ממילא גם הוא עצמו לא ייענש כדי שלא לצער את חבריו.

זה הפשט בפסוק: "משפטי ה' אמת צדקו יחדיו", הם צריכים להיות צודקים יחדיו לאדם עצמו, למשפחה שלו, לאוהבים שלו, רק אחרי שהמשפט הזה צודק כלפי כולם גם יחד, הוא יקרה בפועל.

אם כן, מי שיש לו הרבה מאוד חברים ואוהבים, ניצול מכל רעה שמגיעה לו, כי הסיכוי רחוק שלכל כך הרבה אנשים יהיה צער.

זה מה שענתה האשה השונמית. אני לא קורה לי שום דבר רע, כי בתוך עמי אנוכי יושבת, יש לי הרבה אוהבים, לא יכולים לקרות לי דברים רעים, בגלל שכל כך הרבה אנשים דואגים לי ויצטערו אם יקרה לי משהו שאינו טוב חלילה.

באחת הפעמים השלים הרבי זצ"ל ואמר, שהוא זכה ב"ה להרבה אוהבים, ולכן הוא זוכה לשמירה מיוחדת, כי אם יקרה לו משהו שאינו טוב, הדבר יצער אנשים רבים שלא מגיע להם הצער הזה.

לכן זו עצה טובה לכל אדם, בכל ימות השנה ובמיוחד בראש השנה, להשתדל שיהיו לו אוהבים רבים, להשתדל להיות מועיל לסביבה ואהוב על כולם, וזה בוודאי יעזור.

ואסיים במעשה נורא ששמעתי מפיו של דודי, הגה"ח רבי מרדכי לייב גלבשטיין שליט"א:

בקהילה קדושה קרלין נהגו, שאמירת סדר הקרבנות שלפני התפילה ואמירת פסוקי דזמרה, זה עיקר העיקרים ובזה השקיעו הרבה מחשבה וכוחות בתפילה. כמובן שגם אחר כך מתפללים בכוונה גדולה, אבל משקיעים הרבה דווקא באמירת הקרבנות ופסוקי דזמרה.

מעשה היה ביהודי אחד שהיה מחסידיו של הרה"ק רבי ישראל מסטולין, המכונה בפי חסידי קרלין "דער פרנקפורטר", משום שנטמן בבית החיים בפרנקפורט דה מיין. אותו יהודי היה מגיע לראש השנה לרבי, ושם היתה לו חזקה להכין את הקפה לציבור המתפללים.

ההתעסקות עם הקפה היתה נמשכת זמן רב, ועד שהוא היה משלים אותה ומתחיל להתפלל, כבר השלימו בבית הכנסת את אמירת הקרבנות ופסוקי דזמרה. הוא הרגיש מאוד גרוע ופחות בכך, שכל הקהל הקדוש מתפלל בקול רעש גדול כדרכם של חסידי קרלין, והוא מתעסק עם כוסות וקפה ומים חמים וסוכר…

שנה אחת, אחרי שהפסיד שוב את כל הקרבנות והפסוקי דזמרה, הוא החליט שהוא מפסיק להתעסק עם זה, יש עוד אנשים, שמישהו אחר ייקח על עצמו את העול של ההתעסקות עם הקפה, ואילו הוא יחזור להתנהג כמו יהודי חסידי, ייכנס מוקדם לבית הכנסת ויתפלל בקול רעש גדול כמו כל החסידים.

אמר לו הרבי הקדוש: "וואס גראגערסטו באר'ן דווענען, גיב טרינקעין פאר'ן עוילם" – ?מה אתה מרעיש בתפילה שלך? תן לציבור לשתות!"…

כי לתת ליהודים לשתות, זה לא פחות חשוב מלשאוג בתפילה באמירת פסוקי דזמרה. ומי שמן השמים זיכו אותו לעשות חסד עם יהודים, ובמיוחד בראש השנה, אשריו ואשרי חלקו.

ויהי רצון שנזכה כולנו לכתיבה וחתימה טובה, שנה טובה ומתוקה.

********

הבה ונגלה פנינה מדברי הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ז הלכה ו). כך כותב הנשר הגדול: "גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה, שנאמר 'שובה ישראל עד ה' אלוקיך'… ונאמר 'אם תשוב ישראל נאם ה' – אלי תשוב', כלומר: אם תחזור בתשובה – בי תדבק. התשובה מקרבת את הרחוקים, אמש היה זה שנאוי לפני המקום, משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד".

כתובה כאן ברמב"ם נקודה נפלאה ממש: התשובה היא כח אדיר ומופלא – כח שבעצם נובע ממה שטמון בפנימיותו של כל יהודי ויהודי. נשמתו של כל יהודי היא 'חלק אלוה ממעל', חצובה מתחת לכסא הכבוד, ויש בה קדושה וטהרה אינסופיות. "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא" (סנהדרין מד, א), ולכן אפילו אם הוא ירד לשאול תחתית והתרחק ריחוק רב – נקודת הטהרה שלו אינה נפגמת, וברגע שיחליט לחזור, הוא נהפך בין רגע ל"אהוב, נחמד, קרוב וידיד".

איזה פתח מאיר עבור כולנו לעבודת התשובה!

הגאון רבי מנחם צבי ברלין שליט"א, ראש ישיבת 'רבינו חיים עוזר', מספר, כי שמע פעם על תלמיד חכם צעיר מגרוזיה שיצא למסע לליטא כדי לקבל 'סמיכה' ממרן הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל. כיוון שהיה זה כמה ימים לפני ראש השנה, החליט אותו תלמיד חכם להמשיך אחר כך לראדין, ולשהות ביום הדין הקדוש והנורא במחיצתו של הכהן הגדול מאחיו, מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל. ה'חפץ חיים' אכן קיבלו בסבר פנים יפות, והזמינו לסעוד על שולחנו בליל ראש השנה.

היתה זו חוויה שנשמרה בזכרונו לנצח, והוא מסר כמה וכמה פנינים שזכה לשמוע בהזדמנות מיוחדת זו. בין כל הרגשי הקודש והאימרות הנוקבות, אמר ה'חפץ חיים' בעת הסעודה כך:

"כל יהודי צריך לדעת את ההבדל היסודי והעצום שבין קיום מצווה, לחלילה וחס עשיית עבירה. כאשר יהודי נכנס לעול מצוות, קוראים לו 'בר מצוה' – בן של מצווה, כי המצוות קשורות ומחוברות עימו כמו בן שאינו יכול לנתק את הקשר הטבעי עם אביו. אבל יהודי שנפל רחמנא ליצלן בעשיית חטא, גם אם הוא שקוע בדבר לא עלינו, הרי שכינויו הוא 'בעל עבירה', ולא 'בר עבירה' –  כיון שזה אינו קשר דם, אלא כקשר בין בעל לאישה הניתן לניתוק ולביטול".

"נמצא, שכאשר עושים מצוה, מתקשרים עם הבורא יתברך בקשר בל ינתק, מרומם ומזכך; ואם נכשלים חלילה בעבירה, הרי שעלינו לא לפול ברוחינו, אלא תיכף ומייד לקיים בעצמינו 'התנערי מעפר קומי' ולשוב אל טהרתינו כבראשונה – כי העבירה לעולם לא נהפכת לחלק מן המהות של יהודי!".

זהו חז"ל מפורש (שה"ש ו, א): "אל גינת אגוז ירדתי, אמר חורי: מה אגוז זה אם נופל לתוך הטינופת, אתה נוטלו ומורקו ושוטפו ומדיחו, והוא חוזר כתחילתו, והוא יפה לאכילה, כך כל מה שישראל מתלכלכין בעוונות כל ימות השנה, בא יום הכיפורים ומכפר עליהם".

אצל כלל ישראל החטא אינו פוגם בפנימיותם, הוא דבוק רק בהם, רק בחיצוניותם, לכן על ידי מריקה ושטיפה יכול האדם בקלות לקנחו. זהו גדר כפרת יום הכיפורים, שמגיע ומקנח את עוונותיהם של ישראל כלא היו.

רגשות יאוש ורפיון בתשובה, הן בכלל הלאו של "ולא תתורו"

ישנה לשון מופלאה של אחד הראשונים, רבינו הריב"ש זצ"ל (בצוואתו אות מו), שכותב אודות התשובה לקחים נצרכים ובפרט בדורינו:

"…ובהתחלתו לעבוד השם, אל ירבה בדקדוקים יתירים בכל דבר שעושה, שזה כוונת היצר הרע, לעשות לאדם מורא שמא אינו יוצא בדבר זה, כדי להביא אותו לעצבות, ועצבות היא מדה מגונה ומניעה גדולה לעבודת הבורא יתברך. ואפילו אם נכשל בעבירה חס ושלום, לא ירבה בעצבות ויסתור הבנין שלו ויקל ויפקיר עצמו, הואיל ויצא חוץ לגדרו שיבוטל העבודה, רק שיעצב על העבירה, ויבוש מהבורא יתברך, ויתחנן לו להעביר את רעתו, ויחזור לשמוח בהבורא יתברך, כיון שהוא מתחרט בחרטה גמורה ובדעתו שלא ישוב לכסלתו בשום פעם.

"ואפילו כשיודע בודאי שאינו יוצא בדבר אחד מחמת מניעות הרבה, לא יהיה עצב, ויחשוב שהבורא יתברך בוחן לבות וכליות, שהוא יודע שרצונו לעשות מן המובחר, רק שאינו יכול, ויחזק עצמו לשמו בהבורא יתברך"…

בדברים אלו עומד הריב"ש על אחת מההפרעות הגדולות ביותר שיש לעבודת התשובה – טענת "אין לי סיכוי" והייאוש שבא בעקבותיה. הבעיה היא שטענה זו של היצר מתחפשת לתחושה הנובעת ממקום טהור, של צער על עשיית עבירה וריחוק מהקדוש ברוך הוא, אך האמת היא כי אין בינה לבין האמת ולא כלום. כלל זה נקוט בידך, היו אומרים בעלי המוסר: אם מחשבה כלשהי מובילה להתקדמות, הרי היא מחשבה טובה; ואם היא מובילה לעצירה או אף לנסיגה, הרי שמקורה אינו טהור.

מחשבות הייאוש והטענה כי "התרחקתי יותר מדי", אינן רק לא נכונות כמו שהארכנו קודם לכן – הן גם מזיקות ממש ומשמשות כנשק החזק ביותר של היצר הרע בימים אלו, בהם המוני מבקשי השם נחלצים מרשתו בזה אחר זה, והוא עושה כל שביכולתו לרפות את ידיהם.

על כך מייעץ הריב"ש שלא להתייחס להרגשות המזוייפות הללו. העצה היא להאמין בלב שלם ברצונו של השם יתברך, לקבלינו לחיקו באהבה רבה ולטהרינו ולקדשינו, ולדעת כי כל יהודי באמת ובתמים רוצה לעשות את רצונו יתברך – אלא שהשאור שבעיסה מעכב. אנחנו צריכים לעשות מה שאנו יכולים, וזה בדיוק מה שמבקש הבורא יתברך מאיתנו.

בעלי המוסר וגדולי הדורות האחרונים לימדונו, כי בזמנינו ובמצבנו הדרך המובחרת לקיים 'קבלה לעתיד' שהיא מחלקי התשובה המעכבים, היא על ידי 'קבלות' שהאדם מקבל על עצמו. זוהי נקודה מרכזית מאד, כיוון שגם אם האדם מרגיש כי הוא מתקשה להשתנות בבת אחת, הרי שבכוחה של קבלה אחת אמיתית, ואפילו קטנה, להמליץ זכות בעדו כי הוא עבד השם וחפץ להשתנות.

אך גם כשיבוא האדם לקיים עצה זו בנפשו, ולקבל על עצמו קבלה אמיתית, עליו לדעת כיצד ובמה לעשות זאת. בתקופת מגוריי בירושלים עיר הקודש, הייתי מתפלל מדי פעם בבית מדרשו של הגאון רבי צבי מרקוביץ זצ"ל, ראש ישיבת 'קרלין' ומלפנים רבה של העיר רמת-גן, ושומע את שיחותיו ושיעוריו העמוקים והמאירים. זכורני שמידי שנה היה רבי צבי נושא דברים בעניין הקבלות, וחוזר על משל נפלא ששמע מאחד מגדולי הדורות. כה אמר:

"היה מעשה באדם אחד, שחשקה נפשו לקנות ציפור מדברת – תוכי. הוא בירר וחקר, והופנה לאיש המתעסק במכירת חיות מחמד, שאצלו יוכל למצוא את מבוקשו. הוא פנה אל האיש, והלה אכן אישר כי הוא יוכל למכור לו תוכי כרצונו.

"הם נפגשו, והמוכר הראה לו כמה תמונות של מיני תוכים הזמינים ברשותו. הוא אף השמיע לו את הקולות שהם משמיעים בטייפ, ולבסוף הם סיכמו על אחד מהם, כולל עיסקה של רכישת כלוב ומזון ציפורים לתקופת מה. המחיר סוכם והכל נסגר בכי טוב, ואז אמר המוכר ללקוחו: 'הבה ונצא החוצה לחצר'. הראה לו עץ גבוה שהיה נטוע שם ואמר לו: 'הנה אתה רואה, הציפור נמצאת כאן למעלה… קח סולם, מלכודות וכלי ציד ותנסה ללוכדה. אם תצליח תוכל לקחת אותה לביתך'…

"הלקוח לא האמין למשמע אוזניו. 'אתה צוחק עליי?!', שאל בזעם. 'אז מה דיברת איתי בכלל, אם המוצר שביקשתי אינו ברשותך? אם אתה מוכר לי תוכי, אתה צריך ללכוד אותו, לא אני!…'

"כשאדם בא לפני הקדוש ברוך הוא ורוצה 'להציע הצעה' ולקבל קבלה, עליו לבוא עם 'סחורה שקיימת ברשותו', ולא להבטיח 'ציפורים על העץ'" – סיכם רבי צבי את רעיונו המאלף. עם קבלות מוגזמות ואינן מעשיות, שאין סיכוי לעמוד בהן, אין טעם לבוא לפני הבורא יתברך. זה מראה חלילה על זלזול וחוסר רצינות.

לאור זה הסביר רבי צבי במתיקות, את לשון הנביא ירמיה במגילת איכה: "נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם אֶל אֵל בַּשָּׁמָיִם" (מא, ג). "הפשט הוא", אמר רבי צבי, "שכאשר אדם נושא את לבבו בתשובה אל אביו שבשמים, יקבל על עצמו קבלות מעשיות לחיזוק, קבלות שיהיו בהשגתו, בכפות ידו, ולא על העץ, רחוקות מגובהו והשגתו!".

עלינו לקבל על עצמנו קבלה קטנה, עליה אנו בטוחים במאת האחוזים שנוכל לעמוד בה. קבלה יציבה כזו, קטנה ככל שתהיה, מהווה פתח להביאנו לתשובה ולחיזוק בשאר העניינים.

הגאון הצדיק רבי משה אהרן שטרן זצ"ל, משגיח ישיבת קמניץ, סיפר לתלמידיו כי רבו, מרן הגאון הצדיק רבי אליהו לופיאן זצ"ל, היה שואל אותם בתקופת הימים הנוראים מה הקבלות שקיבלו על עצמם, וכשהשיבו מה שהשיבו היה אומר: "טוב ויפה, אבל תורידו, תורידו"… כי עדיף לקבל קבלות קטנות ושיהיו איתנות ויציבות לזמן ארוך, ומהן אם ירצה השם להבנות הלאה.

רבי אליהו היה מוסיף ואומר, כי אחת הקבלות הכי טובות היא לימוד המוסר באופן קבוע, ולו לזמן מועט. אין כמו לימוד המוסר כדי לעזור לאדם לשוב אל בוראו בלב שלם.

ידידי הגאון רבי יצחק אלחנן שיינברגר שליט"א, ר"מ בישיבת 'קול תורה' לצעירים, סיפר לי כי שנה אחת שמע מהגאון רבי אפרים נחום בורודיאנסקי זצ"ל, מחשובי מרביצי התורה בדור העבר, על הקבלה שקיבל על עצמו לקראת ימי הדין. מה היתה הקבלה? חיזוק בתורה –  אם יארע והוא יזדקק לכלי כתיבה במהלך הסדר, הוא קיבל על עצמו שלא יבקש עט ממישהו שלומד בחברותא, אלא מאחד שלומד לבדו, כדי להפחית את ביטול הזמן…

לכאורה פלא על אדם כה גדול, שמקבל על עצמו קבלה הנראית כה קטנה ופעוטה. אך דווקא גדולי הדור ידעו והבינו כיצד מתייחסים לחיזוקים קטנים, וכמה ערך יש להם בכל עבודתו הרוחנית של האדם.

שמעתי מיהודי יקר סיפור קטן, שמוסיף נופך לנקודה חשובה זו: בהיותו בחור בישיבה, הוא חווה תקופה קשה מאד, והרגיש כי אינו יכול לקבל על עצמו שום קבלה טובה. אך ככל שהתקרבו הימים הנוראים, הוא חש כי פטור בלא כלום אי אפשר, והוא אינו מסוגל לעבור את כל ירח האיתנים בלא שום קבלה – אך מה יעשה והוא מרגיש כה רחוק?

בצר לו, פנה אל ראש הישיבה שלו, והתייעץ עימו מה לעשות. "שמע, יקירי", אמר לו רבו, "קבל על עצמך משהו קטן, ממש קטן – לנשק את ספר התורה כשמוציאים אותו מארון הקודש".

"אבל בין כך מנשקים את ספר התורה", תמה הבחור. "היכן הקבלה כאן?"

"אינך מבין?", אמר לו ראש הישיבה בכובד ראש, "אינו דומה אותו מעשה כשהוא נעשה מתוך עול של קבלה, למעשה שנעשה מכוח ההרגל".

הבחור נענה וקיבל על עצמו לעשות כן. כמובן שברגע שהיה מחוייב לכך, הגיע היצר וניסה להלחם בו, אפילו בענין פעוט כזה, אך הוא נאבק והתעקש ועלה בידו. "אני יכול לומר בפה מלא, כי הקבלה הקטנה הזו הצילה אותי", סיפר לי לימים. "כך זכיתי לטעום מהתחושה של להיות עבד להשם, שעושה מה שנדרש ממנו בלי טענות ומענות, ומן ההנהגה הקטנה הזו זכיתי לצאת מאפלה לאור גדול". ניתן אף לפרש ולומר, כי זוהי הבחינה של "חודו של מחט" המבוקשת מאיתנו כדי לזכות "לפתחו של אולם", ולידו המושטת של בורא העולם. גם קבלה קטנה חשובה – אם נעשית בלב חפץ ומתוך מחשבה!

את הסיפור המפעים שלפנינו סח אחד מחשובי המחנכים בדורנו:

באחת השנים, בכיתה בה לימדתי היו שני אחים תאומים. כלפי חוץ הם היו נראים ממש כזהים, דבר שגרם לרבים לטעות בזהותם, אבל במהותם הם היו שונים לחלוטין. האחד היה כישרוני, חרוץ ושנון, אהוב על מוריו, אהוד על חבריו. תמיד היתה על פניו שמחה וסיפוק. הודות לשאיפותיו והשקעתו המרובה בלימודים, ציוניו במבחנים היו גבוהים מאוד, לשביעות רצונם של הוריו ומלמדיו.

התאום השני, לעומת זאת, היה ההיפך הגמור – הוא התנהל בעצלות, בשעת השיעור בכיתה הוא לא היה מרוכז, מחשבותיו היו פורחות באוויר, ציוניו היו גרועים, שיעורי בית כמעט ואף פעם לא עשה…

מובן מאליו שהראשון זכה תמיד למחמאות ויחס לבבי מאת כל סובביו, ואילו השני היה רגיל לספוג קיתונות של הערות ומילות ביקורת…

והנה, מספר ימים לפני יום הכיפורים, לימדתי בכיתה אודות עבודת הכהן בבית המקדש ביום הקדוש. בין השאר סיפרתי להם על שני שעירי העיזים שהיו מביאים ביום הכיפורים – שניהם היו שווים במראיהם ובגובהם, וכדי לברר איזה מהם הוא לה' ואיזה לעזאזל, היו מפילים עליהם גורל, "ונתן אהרן על שני השעירים גורלות" – השעיר שעלה עליו הגורל לה' נעשה קרבן חטאת, והשני שעלה עליו הגורל לעזאזל הוא ה"שעיר-המשתלח", שמשלחים אותו למדבר, והמשלחו דוחפו מראש ההר לאחוריו, והוא מתגלגל ויורד ונעשה איברים איברים…

פתאום נשמע קול בחלל הכיתה: "אני השעיר לעזאזל"! לא קשה לנחש מי היה התלמיד שהמשפט נפלט מפיו – היה זה התאום הנחשל… הוא לא אמר זאת בהלצה, ניכר היה על פניו שדבריו נבעו ממקום עמוק בנפשו… באותו רגע החלטתי להתעלם מהעניין, עשיתי עצמי כאילו לא שמעתי כלום והמשכתי בשיעור. אבל כשהסתיים השיעור והתחילה ההפסקה, פניתי אל אותו תלמיד וביקשתי לטייל עמו מעט בחצר התלמוד תורה.

הנחתי את ידי על שכמו וצעדנו יחד בנינוחות. בתחילה שוחחתי עמו על דא ועל הא, ולאחר מכן שאלתי: "נדמה לי שאמרת משהו בשיעור האחרון אודות השעיר לעזאזל… אולי תסביר לי את פשר דבריך…" ניכר היה שהתלמיד התקשה להשיב על השאלה. הבחנתי בדמעות שנקוו בעיניו, ואז הוא השפיל מבטו ואמר: "כשהרב סיפר על שני השעירים הנראים כתאומים זהים, חשבתי לעצמי, שאני ואחי התאום כל כך דומים להם. למרות ששנינו נראים כזהים, אישיותו של כל אחד היא כה שונה; אחי הוא בבחינת השעיר לה' – הוא ברוך כישרונות, אהוב, אהוד ומוצא חן בעיני כולם… ואילו אני כה אומלל ודחוי, כשעיר לעזאזל…"

לחצתי בחום את ידי התלמיד ומתוך חמלה ורחמים אמרתי לו: "יקירי, אני כל כך מבין לליבך ומזדהה עם כאבך. אבל עליך לזכור דבר אחד – גם אם נראה לך שהינך דומה לשעיר לעזאזל, דע לך שקיים הבדל עצום ביניכם לבין השעירים. על השעיר נגזר על פי הגורל להיות שעיר המשתלח, הוא לעולם לא יוכל לשנות את ייעודו ומהותו, כי כך קבעה ההשגחה העליונה על פי הגורל, על אחד הוכרע להיות השעיר לה', ועל השני נחרץ להיות השעיר לעזאזל! עליך לעומת זאת, אף אחד לא הטיל "גורל"… לא נגזר עליך להיות תלמיד לא-יוצלח ונכשל… עם רצון אמיתי, ועם תפילה ותחינה לה' יתברך, תוכל לשנות הכל, תוכל לנצל את הכישרונות שנטע בך הבורא, לעלות לפסגות ולהגיע להישגים נכבדים…"

ממשיך המלמד ומספר: מאז אותה התרחשות, חלפו כבר כשלושים שנה. והנה, לאחרונה הוזמנתי לחתונת בת אחותי, שנערכה באולם שמחות בצפון הארץ. כולם המתינו לראש הישיבה של החתן, שאמור היה לסדר חופה וקידושין. סופר לי כי מדובר בתלמיד חכם מופלג, שיחסית לגילו הדי צעיר, הוא זכה להקים ישיבה קדושה לתפארת ולהעמיד בה תלמידי חכמים מצויינים. והנה ראש הישיבה נכנס לאולם, ובדרכו לחופה, לפתע נפל מבטו עלי.

למרבה הפלא הוא פסע לעברי, ניצב למולי ושאל: "כבודו מזהה אותי…?".

הסתכלתי היטב בפניו ולא הצלחתי לזהות, ואז הוא המשיך: "אני השעיר לעזאזל…" ראש הישיבה הוסיף בהתרגשות: "דע לך, שמילותיך המחכימות בהפסקה מלפני שלושים שנה, מלוות אותי כל חיי. שאבתי מהם עידוד וחיזוק כה רב, עד שאין יום שאני לא נזכר בדבריך. עלינו לא הפילו שום גורל, תמיד ניתן להשתנות"…

כמובן שיש בסיפור המאלף לימוד גדול לכל אחד ואחד. אסור לנו להתייאש משום מצב שנראה עגום וללא מוצא, כי לא נגזר על אף אדם שלא יצליח בלימוד התורה, או בשלום הבית, או בדרך התשובה וכו'. כי אין לך אדם שאין לו שעה, ובכל עת אפשר להשתנות, להאמין בכוחות שנטע בו הבורא ולפתוח "דף חדש". ולאחר שיעשה האדם את שלו, כפי יכולתו, יקבל סיוע מהשמים מעל ומעבר ולמצופה, כי הבא להיטהר מסייעים אותו… ואשרי מי שמרים נפשות אומללות ומעלה אותם במסילה העולה בית א-ל.

חודש אלול כבר כמעט מאחורינו, ניצבים אנו על מפתן ראש השנה הבעל"ט. גם מי שעד כה לא הצליח לחוש תחושת אלול או חרדת הדין, כעת ליבו כבר מתחיל לפעום בחוזקה. כל בר דעת מבין שאנו עומדים בפני יום גורלי ומכריע, יום דרמטי לשנה שלמה! הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל היה אומר, שאם היו נותנים לאדם להרצות את כל זכויותיו בשמים בעת משפטו ביום הדין – ספק אם היה זכאי לקבל כוס מים בשנה הקרובה… וזה הזמן בו כל יהודי שואל את עצמו, איך הוא יכול לזכות בדין? זה פרויקט לא פשוט, הרי כל לב יודע מרת נפשו, מכיר את סאת עוונותיו וכשלונותיו, בהם למרבה הצער – התרחק מהבורא יתברך.

אז מה עושים? איך מצליחים לזכות בימי הדין בשנה טובה ומבורכת?! הן מלך במשפט יעמיד ארץ, איך נצליח לצאת כשידינו על העליונה? איך נוכל לדאוג לכך שביום הדין תהיה לנו איזושהי 'פרוטקציה' שמימית כביכול, באמצעותה נוכל לזכות בשנת אושר ושמחה גם אם לא כל כך מגיע לנו?! התשובה היא שיש דרך כזו, 'להיות אחד שאחרים זקוקים לו', להיות אדם כזה שרבים צריכים אותו.

אם יהודי זוכה לכך שיהודים אחרים זקוקים לו – כשהוא ניצב מול בית הדין בשמיים, הוא לא ניצב שם לבד. ניצבים לצידו גדודים של סנגורים שזועקים: 'אבא שבשמים, עשה למען יהודי פלוני שאנו זקוקים לו, שתהיה לו שנה טובה ומבורכת, כי אנו צריכים אותו בריא וחזק, שמח ומאושר, עשיר בפרנסה ורגוע להפליא!' ואז – כל הגישה אליו משתנית, המבחן שלו הוא אחר. כבר לא בודקים אותו רק במעשיו, בודקים אותו באופן אחר לגמרי – כי הוא לא אדם לעצמו, הוא אדם שהעולם זקוק לו, שאחרים צריכים אותו. ומכאן קצרה הדרך להיכתב ולהיחתם לחיים טובים, לא בזכות העצמית, כי אם בזכות העובדה שרבים אחרים צריכים אותו!

זה עלול להישמע מורכב, כביכול רק מנהלי ארגוני חסד גדולים, מוסדות מפוארים ודומיהם, אלה הם אנשים שהעולם זקוק להם. אבל זה לא נכון, כל אחד מאיתנו יכול: יהודי שמחייך לזולת, שנוהג להחמיא לחבריו, שמחזק יהודים שבורים, שמחזיק גמ"ח מכל סוג, שתומך ביתומים או במוסדות תורה, שמפיץ דברי תורה, שמסדר את בית הכנסת – כל אלה הם אנשים שהעולם צריך אותם, אחרים זקוקים להם, וממילא הם זוכים בשנה טובה! מה שכדאי לנו כל כך לעשות, בימים ובשעות שנותרו לנו עד ראש השנה, הוא להפוך ל'איש ציבור'. ומשמעו אדם שלציבור יש תועלת ממנו, שיש אחרים שנהנים ממנו ונעזרים בו. אם נקבל על עצמנו להיות כאלה, בכך נפתח לנו את שערי הרחמים!

*************

את הסוד האמיתי של עבודת יום הדין, לימד אותי דווקא הבן שלי בן השנתיים וחצי בסתם יום שיגרתי לחוץ ומשעמם.

מעודי, ראש השנה היה אצלי יום מבלבל.

מצד אחד יום של המלכת ה', תקיעת שופר ומלכויות, זכרונות ושופרות, אין מזכירים בו חטא כמובא בהלכה, ואפילו אגוז לא אוכלים כשאחד הטעמים לזה הוא שאגוז בגימטריה חטא…

מהצד השני אלו יומיים שלמים שהם חלק מעשרת ימי תשובה, ימים בהם קודשא בריך הוא מצפה ומייחל שנחזור אליו בתשובה שלימה, הוא וכל פמליה דיליה עומדים הכן לקבל את תשובתו של כל יהודי באשר הוא, לא שייך לפספס אפילו חצי שעה מהימים הנשגבים האלו.

אז מה באמת צריך לעשות, איך חוזרים בתשובה על דבר שאי אפשר אפילו להזכיר אותו? באיזה אופן מנצלים את ימי התשובה מתוך המלכת המלך ובלי להתעסק בחטאי העבר?

בשאלה הזו תמהתי הרבה שנים, קראתי עליה אינספור מאמרים ושיחות, ספרי מוסר מכל הדורות שכותבים מהלכים נפלאים בביאור עבודת התשובה בימי ראש השנה, ועדיין, היה קשה לי להשיב אל לבבי את תוכן העבודה למעשה.

עד שבא מוישי שלי בן השנתיים וחצי, ולימד אותי דעת מבלי משים.

זו הייתה שנה בה לימודי המעונות התחילו כמו התאריך הלועזי, וזה יצא שבועיים לפני ראש השנה, עמוק עמוק בתוך אלול.

השעה הייתה שעת צהרים חמה של שלהי דקייטא, צעדתי ברחובה הראשי של השכונה עם תינוק קטן בעגלה, הילדה הגדולה יותר לצידי בצד האחד, ומוישי אוחז את העגלה מצידה השני. הרחוב נראה כמו שהוא נראה כל יום בשעה הזו, אברכים ילדים ובחורים ממלאים את המדרכות והכביש מלא במכוניות. מוישי צועד לצידי זורח מאושר, עם בלון קשור לחוט בידו שהגננת נתנה לו לרגל תחילת השנה במעון. "מוישי", הצעתי לו, "אולי נקשור את הבלון אל העגלה כדי שלא יעוף?", ניסיתי את מזלי, רק חסר לי שהבלון יעוף לכביש וחלילה הוא ינסה לרדוף אחריו…

מוישי לא הסכים בשום פנים ואופן, זה הבלון שלו והוא רוצה להחזיק אותו לבד: "אני כבר בגן של גדולים", הוא מסביר לי…

ארבעה מטרים עברו בשלום, עד שאשר יגורתי בא לי, הסחתי את דעתי לשניות מועטות עם חבר שבא מולי, הבלון עף כמובן ומוישי רץ בעקבותיו אל הכביש הסואן.

כששמתי לב למתרחש, מוישי כבר עמד על אבני השפה של המדרכה, להוט לתפוס את הבלון הסורר.

"מ ו י ש י ! ! !"

צרחה פילחה את החלל הסואן, הרגשתי חוסר אונים, עוד רגע הוא קופץ לכביש ומי יודע מה יהיה ההמשך, תרחישי אימה עלו במוחי בחלקיק שניה.

מוישי הסתובב באחת, הוא הביט לשניה בפניו של אבא שעושה פרצוף כועס, וכנראה נזכר במה ששיננה לו אימו ובאזהרותיה על הכביש המסוכן, מפניו היה ניכר שהוא ניחם על מחשבתו לפרוץ אל הכביש, ומשאיר את המלאכה המסובכת של תפיסת הבלון לאבא החזק והגיבור…

הסיפור הקטנטן הזה הסתיים בכי טוב, אבל רק כשהגעתי הביתה הבנתי את המשמעות של מה שקרה איתי בדקות האחרונות.

בהתבוננות קלה הסקתי דבר מפעים, הרי כשראיתי את בני הקטן עומד על שפת הכביש בצורה מסוכנת כל כך, חשבתי על הדברים הכי גרועים, הלב שלי חישב להפסיק מלפעום, צעקתי והסבתי את תשומת ליבו ובאותה שניה הוא הסתובב אלי, חצי שניה לקחה עד שהוא הבין מה אני רוצה ממנו ואז כבר נרגעתי, אמנם עוד עמדתי שם מספיק זמן לדון איתו מי ואיך יוציא את הבלון המסכן ממלתעות הרכבים, אבל הכל כבר התנהל ברוגע…

למה? מדוע נרגעתי? הרי מוישי שלי בן השנתיים וחצי עומד עדיין על מפתן הסכנה? הוא עדיין לא זז משם, למה אני כבר רגוע ומוכן לנהל שיח?

הסוד הוא כיוון הפנים שלו, גם קודם וגם כעת הוא עומד על שפת הכביש, פסיעה קלה לפני הסכנה, אבל מקודם הוא היה בכיוון של הכביש, זה מפחיד באמת, כרגע הוא אמנם באותו מקום בדיוק אבל עם הפנים אלי, הוא מדבר עם אבא… זו מציאות אחרת לגמרי.

אז הבנתי את תכלית העבודה, ראש השנה הוא יום של המלכת ה', לא מתעסקים בו בכלל בחטא או בעבר, ביומיים האלו אנחנו מתעסקים רק בדבר אחד. 'להטות לבבנו אליו', להפוך את הראש מההסתכלות אל הכביש המסוכן להבטה בו יתברך, עין בעין.

זה המבוא לתשובה, בלי השלב הזה אי אפשר לגשת לעשרת ימי תשובה, לא יעזור לעשות ווידוי, כשהכוונה היא להמשיך ולרוץ אל הכביש, לא יעזור להתחרט ובד בבד להמשיך לחלום על אותם חיים כמו שהיינו בהם קודם, מן ההכרח לסובב את הראש, לאמוד את המרחק ממנו לאבא שבשמים ואז ניתן להתחיל את הדיאלוג, לצלוח את הדרך עד אליו יתברך.

זוהי מהות העבודה, זה השילוב הנכון בין המלכת השם לתשובת עשרת ימי התשובה.

"ויתנו לך כתר מלוכה!!"

*********

מרגלא בפומיה דרבי יעקב גלינסקי זצ"ל, שאדם החולה בלבו – כל עוד המחלה איננה חמורה במיוחד הוא נוטל כדורים ו'חי איתם'. אם המחלה רצינית יותר – עליו לעבור צנתור. לעיתים צנתור לא עוזר ויש לעשות ניתוח לב פתוח. אך לעיתים אין במה לטפל! הלב עבר ארוע שמכונה 'דום לב'! אין לב! במקרה שכזה יש צורך לנסות 'לעורר' אותו. עושים זאת באמצעות 'מכת חשמל'.

"אני מרגיש", אומר רבי יעקב גלינסקי, "כי במקרים רבים בהם אני יושב ומדבר עם אנשים – 'אין להם לב'! הם לא מגלים התחלה של הבנה במושגי היסוד שכל אדם חייב לדעת ולהבין אותם. הם זקוקים ל'מכת חשמל' כדי להתעורר…

הם מסתובבים בעולם מבלי לדעת את המטרה שלשמה באו אליו. הם מעבירים את החיים מבלי שיהיה להם מושג בדבר חובתם בעולם. כשאני מדבר איתם על שכר ועונש, על עולם הזה ועולם הבא, על הצורך החשוב להתגבר על תאוות ולתקן את המידות, הם תולים בי זוג עיניים המוכיחות כמאה עדים כי הם לוקים ב'דום לב' קשה וזקוקים בדחיפות ל'מכת חשמל'…

כדי 'להעיר' את האנשים, אמר רבי יענקלה' זצ"ל, אני נוהג להשתמש בסיפורה של הרכבת:

כשהיינו ברוסיה, היתה הרכבת עוברת בעיר מגורנו פעם אחת בשבוע. היו לה עשר תחנות, בעשרה אזורי מגורים הסמוכים יחסית זה לזה, ולאחר מכן היתה ממשיכה לנסוע בינות יערות-עד, בני אלפי קילומטרים, כמעט ללא עצירה במשך שבוע שלם, עשרים וארבע שעות ביממה, עד שהיתה מגיעה לתחנתה הסופית.

היה מקובל, אצלנו ברוסיה, כי מי שאיחר להגיע לתחנה הראשונה של הרכבת, וזו כבר יצאה לדרכה – יש לו עדין את האפשרות לתפוס אותה בתחנתה השניה באמצעות נסיעה בסוס ועגלה. גם מי שפספס אותה בתחנתה השניה יכול עדיין להשיגה בתחנתה השלישית וזאת משתי סיבות: גם משום שהרכבת היתה נוסעת באיטיות, וגם משום שהתעכבה בכל תחנה, זמן די ממושך, להעלאת נוסעים ולהורדתם.

אבל, האפשרות הזאת להשיג את הרכבת, היתה קיימת רק עד התחנה העשירית! אם שם פספסת את הרכבת – אין מה לעשות! היא נכנסת, כאמור, לתוך יערות עד, בני אלפי קילומטרים, שאיש לא יכול להגיע לתוכם עם סוס ועגלה.

סיפורה של הרכבת הוא המשל לחיים שלנו עלי אדמות:

"רכבת החיים" נוסעת. היא עברה כבר הרבה 'תחנות'. עוד שנה עברה ועוד שנה עברה. עוד ראש השנה עבר ועוד ראש השנה עבר. גם אם יהודי חוטא – השם יתברך נותן לו אפשרות לתקן. אבל שומה על כל אחד להבין ולדעת, כי עוד מעט כבר לא תהיה יותר אפשרות לתקן! עוד מעט הרכבת נכנסת אל יערות העד, ושם כבר אי אפשר להשיגה! מאוחר מדי! עוד מעט יגיע כל אחד ואחד אל העולם הנצחי – שם כבר לא תהיה לו אפשרות לתקן!

רבותי!

כל אחד מתקרב ל'תחנה האחרונה'! לא יעבור עוד זמן רב, וכל אחד מאתנו מסיים את התחנות שבעולם הזה ונכנס לעולם הבא – עולם הנצח. עכשיו הוא הזמן 'לתפוס את הרכבת' טרם כניסתה ליערות העד, בהם לא ניתן יהיה יותר להשיגה! 'פספסת – הפסדת'! עכשיו יש לנו עדיין את ההזדמנות לשוב בתשובה, לנצל את החיים כדי למלא בהם את חובותינו, ולהשיג את המטרה שלשמה הם הוענקו לנו.

רבותי! הרי לחשוב על משמעות הדברים הללו, לחשוב על כך שאנו מתקרבים אל התחנה האחרונה, להבין שיש לנו עוד זמן קצר ביותר לתקן כדי לזכות בחיי נצח – זו 'מכת חשמל'! זה מצמרר. זה מרעיד את הלב.

והנה מתקרב ובא יום הדין. זוהי ההזדמנות שלנו להתפלל, לבכות, על חיינו הרוחניים. לבקש סיעתא דשמיא על מנת שנצליח לתקן את מעשינו, לעקור את המדות הרעות שבקרבנו, ליישם בצורה אמתית ונכונה את תכלית חיינו. אסור לנו להחמיץ את ההזדמנות!

סיפר לי אחד מבני משפחתו של רבי חיים קניבסקי זיע"א, על יהודי שהגיע מאופקים על מנת לשאול בעצתו של הרב. הוא הגיע דקות ספורות לאחר שהסתיים זמן קבלת הקהל, והפציר בנו שנסכים להכניסו ל"שאלה קצרה". הוא סיפר על כך שיש לו צרות רבות בבית, וכי הגיע ממרחק.

משנכנס פנימה החל לגולל באזני ר' חיים את כל הבעיות הרפואיות שיש לו ולבני ביתו, את הפתרונות שמציעים לו הרופאים, ואת עלותם הגבוהה שאין באפשרותו לממנה, את החוסר בפרנסה שקיים בביתו, את ההצעות שמציעים לו למציאת מקום עבודה, תוך שהוא מפרט את המעלות והחסרונות שיש בכל הצעה.

בסיום דבריו שאל: "מה לעשות? איזו עצה לקחת בנוגע לכל בעיה?"

נענה רבי חיים ואמר לו: "אתן לך הצעה חדשה שיש בכוחה לפתור את כל הבעיות גם יחד! תתפלל טוב בראש השנה! זה יפתור לך, בע"ה, את כל הבעיות!".

רבותי!

זוהי ההזדמנות שלנו! הבה ננצל אותה! נתפלל טוב בראש השנה! נבכה ונבקש מהשם יתברך עוד ימים של חיים, בהם נוכל לתקן את נשמתנו, שתזכה להאיר באור החיים של חיי הנצח.

 

שיחה מיוחדת לראש השנה : אם כבנים אם כעבדים! איך זוכים להיות כמו בן!

אנחנו נכנסים לראש השנה הבא עלינו לטובה!
וצריך להבין: מה מיוחד בראש השנה ? הרי הגמרא אומרת שלפי ר׳ יוסי אדם נידון בכל יום. ולפי ר׳ נתן כל שעה. אז מה המשפט שיש ברא השנה שונה משאר כל השנה?
ועוד : אנחנו אומרים בתפילה – היום הרת עולם, וחוזרים 3 פעמים…
היום יעמיד במשפט כל יצורי עולם, אם כבנים אם כעבדים.. אם כבנים רחמינו כרחם אב על בנים.. אם כעבדים עינינו לך תלויות… וכן׳
בשביל מה כל האריכות הזאת?
אם כבנים אם כעבדים.. וכו׳ הרי היה מספיק לכתוב : אם כבנים רחמינו… ואם כעבדים חננו.. מתנת חינם.. שתרחם עלינו לפני משורת הדין..

אלא אומר התורת אבות מסלונים:
הדין של ראש השנה שונה משאר השנה..
במשך השנה כל יום בודקים מה האדם עושה.. מאזן.. כמה נכנס וכמה יצא..הכל חיצוני
אבל הדין בראש השנה הוא :
איך האדם עשה את המצוות.. איזה איכות!
אם עשית את המצוות כמו בן לאבא.. או כמו עבד לאדון..
וממילא זה הכוונה-
היום הרת עולם..היום יעמיד במשפט כל יצורי עולם:
מה המשפט? אם כבנים אם כעבדים..
האם השנה היית בן? או היית עבד?
כמו בדיקת אולטרסאונד.. שרואים מה יש בפנים.
אבל יש בדיקה פנימית יותר..
בראש השנה המשפט הוא על האיכות ..
בראש השנה דנים את האדם אם היה איכות של בן או של עבד.
מה החילוק בין בן לעבד?
אומר התפארת יוסף. : עבד, האדם מבקש ממנו לעשות דברים מסויימים. העבד עושה הכל.
תשאל את העבד מי עשה וניקה הכל? אני..
כך יהודי שעובד כמו עבד, תשאל אותו מי הניח תפילין , למד תורה? אני..
אדם שהוא בן: הוא ואבא זה אחד.. יחידה אחת.
ילד אןכל הברכיים של אבא, כי הוא מרגיש שהם מחוברים יחד.
כך אותו דבר, יהודים שמרגיש שהוא לא עושה את המצוות לבד, אלא ה׳ עושה הכל איתו ביחד.
וזה מה שכתוב: ויבין כל פעול כי אתה פעול כי אתה פעלתו.. ויבין כל יצור כי אתה יצרתו..
אתה לא פועל.. אלא פעול.. מפעילים אותך!!
כל יצור, אתה לא יוצר כלום!! אלא מייצרים אותך!! הכל בורא עולם!!
בראש השנה צריכים להגיע להכרה שאנחנו לא עושים כלום! אלא הכל ה׳ יתברך!!
ה׳ הולך למכולת, שוטף את הבית, מנקה תריסים..
ה׳ עושה כל הפעילויות החיוביות בעצמו..
אומרים חז״ל. אלופינו מסובלים, כל מצוןה שאדם עושה מלוןה בסבל…
שים דבר לא קל, כרב שבת.. מי שטרח בערב שבת..
חינוך ילדים, לימוד תורה..,
תפילת שחרית… קשה לקול כל בוקר לתפילה..
ומתי יש סבל?? כשאדם עובד בדרגה של עבד..
אבל אם אדם עובד עם עצמו להיות בדרגת בן..
זה לא אני.. זה ה׳ !
כשאדם מוצא את בורא עולם בכל עשייה שלו!!
והתענג על ה׳ וייתן לך משאלות ליבך!!
אדם אחד סיפר לי שיש לו בעיות עם אשתו כי כל יום היא מתעצבנת עליו שהוא חוזר מאוחר בלילה מהעבודה, ובקושי יש לו זמן בשבילה ובשביל הילדים.
ושאל אותי מה לעשות. שאלתי אותו : מי רןצה שתחזור מוקדם הביתה ? אמר לי , אשתי.
שאלתי שוב: מי ביקש ממך ? אמר לי שוב: אשתי.
שאלתי שוב.. מי.. אמר לי אולי הרב לא שומע טוב: א-ש-ת-י… אמרתי לו; זה לא אשתך!! זה ה׳ מבקש ממך לחזור מוקדם הביתה להיות עם הילדים שלך.
אמר לי: מה אתה אומר! אם זה ה׳ אני יחזור מוקדם! וכך עשה… והכל נרגע לו בבית.
אחרי כמה ימים שאל אותי : מה יהיה עם הפרנסה?
אמרתי לו: נראה לך שכשאתה עושה רצון ה׳ אז יהיה לך בעיה בפרנסה?
וזה היסוד העצום של ראש השנה : לדעת שכל מה שאנחנו עושים! זה הכל הוא עושה דרכינו!
כל מה שתאמר אליך שרה שמע בקולה! כי הכל זה ה׳ מדבר אליך..
כל שנה הבעל מגיע ומבקש מאשתו מחילה וסליחה בערב ראש השנה או כיפור, על כל השנה..
והיא בלית ברירה מוחלת לו..
וכי באמת מחלה לו? הרי הוא חוזר לאותם דברים שעשה מייד אחרי כן..
איך אפשר בכלל לסלוח? על כל המילים וההתייחסות. והפגיעות.. והזלזול שלו כל השנה?
אלא אם אישה יודעת שזה לא הוא אמר לה, או פגע בה.. או זלזל בה. זה הכל בורא עולם!!
ממילא את לא מוחלת לו.. אלא לקב״ה..
וכן להיפך.. אתה לא מוחל לאשתך.. כי היא בעצם לא עשתה לך כלום.. זה אלוקים אמר לה להיות ככה.. ולהתנהג בצורה כזו. ולכן יותר קל לסלוח.
וזה מה שאנחנו אומרים בראש השנה: שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה..
מה הכוונה שנה טובה ומתוקה?
בשביל מה צריך גם טובה וגם מתוקה?
מה ההגדרה שנה טובה? אם אדם אכל ונהנה כל השנה.., וישן וטייל.. וכי זה שנה טובה? זה שנה פרה.. 🙂
אלא שמה טובה שאדם ניצל להתקדמות ולעלייה.,
התקדם בשיעורי צורה, בעזרה בבית.. וכן
הוא מילא את התוכן בתוכן חיובי..
טובה.. אמנם התקדמתי.. אבל זה עדיין אני עשיתי.. כמו עבד.. ואז זה עם הרבה סבל.,
אבל מתוקה : זה שהייתי כמו בן.. שהרגשתי שהכל בורא עולם עשה דרכי. וזה הדבר הכי מתוק שיש!!
וזה הכוונה מתוקה!!

אם כבנים אם כעבדים: כשאדם עובד את ה׳ כמו בן… שמייחס הכל לבורא עולם… אז הקב״ה רואה אותו במשפט .. קדימה תעבור.. כי שהשופט רואה את הבן שלו במשפט. הוא אומר לו; תחזור בחזרה.. הכל בסדר!
אבל אם אנחנו כעבדים… כשהקב״ה רואה את היהודי מגיע למשפט.. ורואה שכל המצוות שלו הוא לקח לעצמו.. אני הנחתי תפילין,.. שמרתי שבת.. למדתי תורה.. עשיתי צדקות.. עזרתי לאשתי.. וכו׳
אז הקב״ה אומר : כל העשייה לקחת לעצמך.. מה נעשה איתך?
אם כעבדים… עיננו לך תלויות… אם כל השנה הלכתי כמן עבד ולקחתי הכל לעצמי… יש לי משהו לומר לך: מעכשיו אני מתחיל להרים את העיניים שלי אליך!! כל דבר אני מייחס אליך!!
עד מתי?? עד שתחננו.. ותוציא לאור משפטינו .. קדוש…!!

****************

1

על חוצפה כזאת טרם שמעתם; אורח שהצטרף לתפילת שחרית בנץ החמה שהתקיימה מידי בוקר בביתו של החזון איש, לא השלים עם מנהג בעל הבית – החזון איש – שלא להקפיד על תפילת העמידה בדקה המסוימת של נץ החמה אלא להתפלל בקצב הרגיל ומתי שמגיעים לעמידה זה בסדר. האורח ניגש לחזן הקבוע ומחה בפניו שכך לא עושים ואין זה נחשב תפילה בנץ החמה. החזן לא השיב לו אך למחרת שב האורח והעיר לו.

בלית ברירה ניגש החזן לחזון איש וסיפר לו על ההערה שמקבל מהמתפלל החדש. ועכשיו הקשיבו היטב לתגובת החזון איש: "מי אמר שאנחנו מנהלים את העולם?! אם היהודי הזה רוצה כך, שיתחילו שמונה עשרה בדקה של נץ החמה, נעשה מהיום כמו שהוא רוצה".

החזון איש מן הסתם לא צעק 'המלך' בראש השנה, תפילותיו היו בשקט ובאיפוק, אבל הוא לימד אותנו איך ממליכים את בורא עולם – מי אמר שאנחנו מנהלים את העולם?! ככה בפשטות, בטבעיות, לכופף את עצמו, את דעתו, את מנהגיו, בביתו הפרטי, מול רצון של יהודי אחד.

2

השנה שחלפה עלינו עשתה לנו מה שלא עשו אלפי מאמרי השקפה ושיחות עומק. כמו אותה מזוודה כבדה וסודית שעברה מדור לדור במשפחה פלונית כשהיא אפופה בהילת מסתורין, מזוודה עם אוצר ענק לשעת חירום שאסור לפתוח אותה בטרם תגיע השעה. אלא שיום אחד צעירים קלי דעת פתחו את המזוודה ובמחי יד קטעו חלום של דורות – מתברר שהיא מלאה בעיתונים.

במשך כל כך הרבה שנים הושקעו מאמצי על לחנך מחדש את עם ישראל ולבנות לו זהות אוניברסלית, להחליף את ערכי הנצח בחיקויים עלובים שלצערנו קנו שביתה בלב רבים, והנה המזוודה נפתחה – ההתפרקות ההמונית מכל הערכים הללו ורמיסתם קבל עם ועולם הוכיחה כי לכל שקר יש תאריך תפוגה ודבר אלוקינו יקום לעולם.

שתי תועלות עלו בידנו; ראשית, הסדר בראש שנעשה לכל אלו שאמצו לליבם חלקים כאלו ואחרים מתפיסת העולם הזאת מתוך חוסר השגה בעומק האוצר שבידם. שנית, ההזדמנות לפגוש מקרוב את השקר במלוא עוצמתו יכולה וחייבת להביא אותנו לניעור פנימי ממצגי שווא ומאחיזות עיניים, מהתנהגות מרצה ומוחצנת, מערכים שהם חיקוי ומנורמות של חיצוניות, מרמייה מתוחכמת העוטפת כל כך הרבה חלקים בחיינו, ביודעין ובלא יודעין. כי אתה אלוקים אמת ודברך אמת.

3

נכון שבכדי להמליך את בורא עולם מוכרחים להבין כי כל המלכויות האחרות אין בהן ממש – תהליך נורא הוד של "וכל האלילים כרות יכרתון" – אבל זה לא מסתיים בכיכר העיר.

כי בכדי להמליך את בורא עולם באמת, בפועל, מוכרחים גם לצאת מהמלכות הפרטית – "מי אמר שאנחנו מנהלים את העולם". להשתחרר מהצורך בשליטה, מההכרח לדעת הכול, להבין הכול, להצליח בכל. לפסוע צעד קדימה להיכל המלך, להאמין כי כל המציאות שלנו על כל המורכבויות שלה נמצאת בידיים שלו, ולהרגיש בשלווה וברוגע השמיימיים. הרי בתפילות הימים הנוראים איננו מזמינים את בורא עולם לבוא ולפתור לנו את הבעיות – אנו מתחננים שנהיה ראויים לבוא אנחנו איליו, להיכנס תחת רשותו, שם הכול כבר נמצא באחריותו.

לכן להמליך את בורא עולם זה לטעום מן הנעימות של חיים בקרבתו. זה לחדול משיטוט בהיכלות זרים, מחיפוש ריגושים של הגשמה עצמית שאין בה ולו טיפה של עצמיות. זה לשוב הביתה, למי שאנחנו באמת, לישוב הדעת ומנוחת הנפש של קשר קרוב וכנה עם בורא עולם.

זהו תהליך שראשיתו בראש השנה אך הוא מוביל לדרך ארוכה, לעיתים מייגעת, של התמודדויות עם תאוות השליטה, עם עייפות ותבוסה, עם קנאה ואכזבה, עם חזיונות תעתועים של מלכויות זרות וריגושים זוהרים. ועם כל זאת יודעים אנו להמליך את בורא עולם שוב ושוב, כל יום כל שעה, לנפול ולקום, להתכופף ולהמליך מחדש. על דעת זאת אנו יוצאים לדרך.

להמליך את בורא עולם זה לבקש "ותמלוך אתה ה' לבדך על כל מעשיך" אבל גם להיות אלו שהמלכות הזאת מאירה מהם, מהתנהגותם, משיגם ושיחם, עד שמהרה יבוא היום והיא תאיר בעצמה וידעו כולם כי אתה השם לבדך.

תזכו להמשיך ולהרבות זכויות מתוך בריאות נחת והצלחה! שנה טובה ומתוקה לכם ולכל משפחתכם!

**************

העבודה העיקרית של ימי ראש השנה הקרבים ובאים הוא להמליך עלינו את הקב"ה. אבל איך עושים את זה? איך יכול בן תמותה העשוי בשר ודם "להמליך" את האלוקים הכל יכול? מה אנחנו יכולים להוסיף לו שהוא לא יכול לברוא בכוחות עצמו?

את השאלות הללו אנחנו מפנים לרב אריאל אלבז, ראש ישיבת 'אחינו' בירושלים.

"להקב"ה", הוא אומר, "יש שני כינויים: "שליט" ו"מלך". אתה יודע מה ההבדל בין התארים הללו? גם לשליט וגם למלך יש כוח בלתי מוגבל. ההבדל ביניהם הוא באופן שבו הם קיבלו אותו. השליט מקבל את כוחו מכך שהוא החזק והגיבור ביותר. הוא לא זקוק לאף אחד. הוא שליט מצד עצמו. אבל כדי להיות מלך צריך יותר מזה, צריך שאנשים יבחרו בך ויחליטו שהם רוצים שתהיה המלך שלהם. עכשיו בואו נראה – מהו הכינוי המתאים ביותר לה', מלך או שליט?".

-"שליט. ה' הרי ברא את העולם. הוא לא זקוק לשום דבר מאף אחד…"

-בדיוק. ה' הוא שליט. אבל הוא רוצה יותר מזה. הוא רוצה שנעשה אותו למלך וזהו הדבר שכביכול רק האדם מסוגל לעשות, כי רק האדם מסוגל לבחור מרצונו החופשי להכיר בה' כמלך…"

-"כלומר האדם הופך את ה' מ"שליט" ל"מלך"….

-"אכן כן. וזו בדיוק העבודה שמוטלת על האדם בראש השנה ובימים הקודמים לכך. עלינו להמליך את ה'".

-"אבל מה זה אומר בתכל'ס. איך ממליכים את ה'? מה עושים?"

-"יפה אמרת. המלכת ה' נעשית על ידי כך שהאדם חי את החיים שלו מתוך הכרה בכך שה' הוא המלך. אתן לך דוגמא לכך. בחור רעב מתיישב לאכול. כרגע מתחשק לו לאכול מה שהוא רוצה. אבל אז הוא נזכר שה' הוא המלך, וה' אינו מרשה לאכול כל דבר. אז הוא ניגש לבדוק את הכשרות ומגלה שבעצם הוא לא יכול לאכול עכשיו. זה דוגמא לאופן שבו האדם "ממליך" את הקב"ה על התנהגותו.

"כמובן שישנן עוד דוגמאות רבות לכך. בכל פרט של החיים האדם יכול להתנהג בצורה שח"ו מתעלמת מה' או בצורה שמעמידה את ה' כמלך – ביחס לחברים, בדיבורים שיוצאים לו מהפה, באופן שבו הוא מנצל את הזמן, בזמן שהוא מקדיש לתורה, אפילו במחשבות שהוא חושב. זאת העבודה שלנו בראש השנה להמליך את ה'. לא רק לדעת שהוא קיים ולהאמין בו אלא להפוך את נוכחותו לדבר שמשנה את חיינו וגורם לנו לחיות באופן שהוא רוצה".

ראש השנה הוא יום שבו אנו ממליכים את ה' למלך, ולשם כך מוקדשים חלקים גדולים בתפילת היום כגון: "מלוך על כל העולם בכבודך…" תקיעות השופר הם גם תקיעות ההמלכה.

זהו חזון אחרית הימים בו כל העולם מתאחד סביב מכנה משותף שהוא האל –מקור החיות המשותף לכל ההוויה.
כשכולם יכירו בשורש המשותף לכלל האנושות , שורש שבסופו של יום צריך לתת לו דין וחשבון, ותגבר ההבנה שפגיעה באחר היא פגיעה באל ובעצם פגיעה בעצמינו,  אז יתקיימו נבואות הנביאים לשלום עולמי כפי שמנבא ישעיהו "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת–לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה."
אך כיצד ממליכים את ה'? ומה המשמעות של זה בחיי היום יום?
בכדי להמליך אותו צריך ראשית להיפגש עימו, שכן אי אפשר להמליך מישהו שאיני מתחבר אליו. אז איפה ה'? היכן המלך?
עיקר המאבק היום-יומי שלנו הוא בין הצד האלוהי שבנו, אותו צלם אלוהים שבאדם, לבין היצרים שלנו המושכים אותנו לחומריות, לבהמיות, ומשכיחים את העולם הרוחני, את ה', את הנשמה.
והיכן נמצאת הנשמה? במוח!
הרמב"ם בספרו מורה נבוכים חלק ג פרק נב' מדבר על כך שמול מלך אדם מתנהג אחרת, ואם אדם יידע שהמלך לפניו כל הזמן – כפי שכתוב "שיוויתי ה' לנגדי תמיד", אין ספק שהוא יתנהג בחרדת קודש תמיד. וכך כותב שם הרמב"ם: "לכן הבוחר בשלמות האנושית ושיהיה איש האלהים באמת, ישׂים אל לבו ויֵדַע שהמלך הגדול האופף אותו, הצמוד אליו תמיד…. מלך צמוד ואופף זה הוא השׂכל השופע עלינו שהוא החיבור בינינו ובינו יתעלה".
גם נוסח התפילה לפי הנחת תפילין "שהנשמה שבמוחי עם שאר חושי וכוחותיי", כלומר נקודת הממשק, החיבור בין האדם לה' היא בנשמה, והנשמה היא חלק אלוהי הנמצא בנו שמתגלית בשכל-במוח.
כלומר, אדם בעל מודעות ושכל מוסרי ישר נמצא כל הזמן בנוכחות המלך, האל, המתגלה בשכלו. לכן, להמליך את ה' זה בעצם להמליך את הנשמה שלי, את האלהי שבי, את השכל. להמליך את עצמי. את האני,  השורשי המקורי!
אך השלטת השכל על היצרים, המלכת ה', הנשמה, היא מאבק יום יומי.
יש רעיון יפה שמזכיר זאת:  מלך ראשי תיבות: מוח לב כבד.
מי שמשליט את המוח (השכל) על הלב (רגשות) ועל הכבד (דם–יצרים) הוא מלך, אך מי שחי הפוך ונותן ליצרים ורגשות להוביל ולשלוט עליו והופך את הסדר-כבד לב מוח הוא כלום.
גם מבחינה פיזיולוגית אפשר לראות הקבלה,  אצל האדם המוח הנמצא בראש גבוה יותר מהלב ומהכבד, ואילו אצל הבהמה כשהיא אוכלת ומורידה את הראש בפני האוכל (יצר) המוח נמוך יותר מהלב והכבד.
לכן, כל אדם צריך לבחון את עצמו האם הוא אציל, מלכותי, בן של מלך, או נמוך ובהמי. האם הוא ממליך את עצמו את האלוהי שבו, את השכל, על הכוחות האחרים, שאמנם גם להם יש מקום באישיות שכן גם הרגש והדמיון חשובים, אך הם אינם המובילים.
לכן, ראש השנה אמור להיות תזכורת להמלכת ה' שאנו אמורים להרגיש כל יום וזאת על ידי המאבק היום-יומי של כל אחד להיות בעצמו מלך, להשליט את השכל-הנשמה-האלהי שבו על היצרים.
כפי שנאמר  – "כל ישראל בני מלכים הן".

*************

החתם סופר ביקש מבתו שתתפור כפתור והחזירה ואז קרא לה וא"ל נכון שאת לא תפרת? כן מהיכן אתה יודע? כי ליד הכפתור יש קרע ובת שמתקנת ורואה את הקרע היא תתקן אבל המשרתת לא תתקן אם כבנים אם כעבדים יש בן ויש עבד איך אנו את הפעולות בכדי לשמח את אבא שלנו זה בן ולא לעבוד את ה' כמו אדם שה' בשבילו הוא מבחוץ או שהוא במרכז שלנו במסלול ברמת הגולם לא הולכים על קצה הגבול לוקחים מעט הצידה שלא ליפול, להדק את הקשר לא רק עם תפוחים בדבש ותמרים.

נו איך ממליכים את הקב"ה ר' ישראל סלנט מסביר שצריך להמליך אותו על כל העולם ואל תשכח להמליך אותו עלייך כשאדם עלוה למירון הפנים לרשב"י והגב לאילת זה הכיוון.

יש שבארה"ב הגרלה סינית ובקשו מקלינטון עשר דק' שמי שיזכה בכרטיס נשיא ארה"ב וכו' שיר געגוע ע"י כנר מס' אחד ושתי כוסות סודה..

א' תשרי הוא היום הראשון בשנה "ראש השנה", ביום זה מצווה אותנו התורה לחוג חג, שנאמר "ובחודש השביעי באחד לחודש מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם".
בשונה מיום הכיפורים בו אנו לבושים בגדי לבן, מכים באגרוף על החזה, מתוודים על חטאינו ומתחננים בדמעות למחילה. הרי שבראש השנה אנו לבושים בגדי חג, סועדים את לבנו בארוחה חגיגית ומתוקה, מתהלכים בהדר ומאחלים בחיוך שנה טובה לכל מכרינו.
לכאורה ההיגיון הבריא צריך לזעוק, הרי כעת יום משפט ! ביום זה שופט בורא העולם את כלל האנושות ומכריע מי לשבט ומי לחסד, כל מעשי השנה שעברה נפרשים ונשקלים בדיוק מרבי באשר לאופן המעשה הטוב או הרע ונסיבותיו, הנתונים משוקללים והדין ניתן. יש שכר או עונש ששמור להמשך הדרך לעולם הבא וישנו אשר משולם במהלך חיינו.
המשפט נוגע בכל תחומי החיים וכפיוטו של רבי אמנון ממגנצא "ונתנה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום.. אמת כי אתה הוא דיין ומוכיח ויודע ועד, וכותב וחותם וסופר ומונה ותזכור כל הנשכחות ותפתח את ספר הזיכרונות.. בראש השנה יכתבון וביום צום כפור יחתמון, כמה יעברון וכמה יבראון, מי יחיה ומי ימות, מי בקצו ומי לא בקצו, מי במים ומי באש מי בחרב ומי בחיה מי ברעב ומי בצמא מי ברעש ומי במגפה מי בחניקה ומי בסקילה מי ינוח ומי ינוע מי ישקט ומי יטרף מי ישלו ומי יתייסר מי ייעני ומי יעשר מי ישפל ומי ירום.
מדוע אנו לא זועקים בשיברון לב ביום המשפט "סלח לנו אבינו כי חטאנו מחל לנו מלכנו כי פשענו", ולא עוד אלא שאנו חוגגים ביום זה…
הגמרא במסכת ראש השנה מביאה את המסר מבורא העולם מה עלינו לעשות ביום זה "ואמרו לפני בראש השנה מלכויות זכרונות ושופרות, מלכויות כדי שתמליכוני עליכם, זיכרונות כדי שיעלה זיכרונכם לפני לטובה, ובמה בשופר".
ביום ראש השנה אנו מעמידים את עצמנו בצד וכאילו מתעלמים ממעשינו הרעים, לא מתוודים על חטאינו ולא בוכים ומתחננים לסליחה. אנו מתמקדים בבורא העולם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וממליכים אותו למלך. בנוסף אנו אומרים פסוקי זיכרונות כדי שייעלה זיכרוננו לפניו לטובה, ואגב כך אנו מתחלחלים ומזדעזעים מעוצמת ההכרה שכל מעשינו מתועדים ונזכרים ושום דבר לא נשכח. והשופר הוא הכלי המסייע ומנווט הן את ההמלכה והן את שברון לבנו.
המסר שקיבלנו להמליך את בורא העולם מעורר מספר שאלות:
מדוע בורא העולם זקוק שאנו האנשים הקטנים שחיים מכוחו נמליך אותו ?
כיצד אנו יכולים להמליך את מי שמולך עלינו בין ברצוננו ובין שלא ?
מדוע צריך כל שנה המלכה מחדש ולא די שנזכיר שהוא המלך ?
למעשה בכל יום אנו מכריזים "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", ובזאת אנו מוסרים עדות לכל היהודים בעולם שאנו מאמינים בה' מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ואין שום כח בעולם זולתו. האמירה נאמרת בבוקר ובערב מתוך אהבה גמורה "ולייחדך באהבה" מיד לאחר ברכת הבוחר בעמו ישראל באהבה – אוהב עמו ישראל, וכדברינו בקדושת מוסף "ערב ובוקר בכל יום תמיד פעמיים באהבה שמע אומרים.
בראש השנה אנו ממליכים את בורא העולם מתוך יראה. "ובכן תן פחדך..ואימתך..וייראוך..ושמך נורא על כל מה שבראת. בנוסף ההמלכה נעשית בסיוע השופר שתפקידו גם לעורר ולהחריד, ככתוב "היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו".

בפרקי דרבי אליעזר (פרק י"א) מסופר שבתאריך א' תשרי הראשון הומלך הקב"ה למלך ע"י אדם הראשון "עמד (אדם הראשון) על רגליו והיה מתואר כדמות אלוקים. ראו אותו הבריות ונתייראו, כסבורים שהוא בוראם ובאו כולם להשתחוות לו. אמר להם באתם להשתחוות לי, בואו אני ואתם נלך ונלבש גאות ועוז ונמליך עלינו ה' שבראנו, לפי שהעם ממליכין את המלך ואין המלך ממליך לעצמו אם אין העם ממליכין אותו. הלך אדם הראשון לעצמו והמליך אותו ראשון וכל הבריות אחריו. אמר ה' מלך גאות לבש וכו'.
מדוע היה צריך להמליך מחדש את אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא, לעת נעשה בחפצו כל אזי מלך שמו נקרא.
בשונה מהסכמה או הכרה במלכות קיימת, המלכה הכוונה המלכה על אנשים ומקומות שלפני כן אינו מולך עליהם. וכי יש מקום כל שהוא בעולם שבורא העולם שאין עוד מלבדו אינו שולט עליו ?
בגמרא במסכת ברכות מלמדנו רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שנאמר "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה", ומוסיף רבי חנינא משום רבי שמעון בן יוחי אין לו להקדוש ברוך הוא בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר "יראת ה' היא אוצרו".

יראת שמים הינה השטח היחיד שבורא העולם מגביל את עצמו מלשלוט כדי לתת לאדם בחירה על מחשבתו ומעשיו. בורא העולם כה מעריך את יראת השמים שלנו עד הוא שומרה כאוצר בבית גנזיו.
בן אדם נוצר כבעל בחירה לעשות טוב או רע, שלא כשאר הבריות שהם מונעים ע"י אינסטינקטים מולדים, ולכן נקרא האדם חלק אלוק ממעל. עמד אדם הראשון והמליך – השליט את הקדוש ברוך הוא על מוחו ולבו שכל מחשבותיו רצונותיו ומעשיו משועבדים לרצון הבורא.
ביום ראש השנה אנו מכריזים בקול גדול שאנו ממליכים עלינו את בורא העולם גם על החלק של הבחירה שבו הוא הגביל את עצמו מלשלוט עלינו, ואנו מתכוונים באמת ובתמים שכל מעשינו יהיו אך ורק כרצון הבורא כפי שמסר לנו בתורתנו הקדושה.
כנתינים נאמנים למלך, יש למלך העדפה להשאירנו בחיים מכיון שככל שיש יותר נתינים כך גדלה עוצמת הממלכה, וככל שהנתינים בריאים מסופקים ומאושרים גדל כבוד הממלכה.
אם נזכה באמת ובתמים להגיע ביום ראש השנה ולו לרגע קט להכרה אמיתית ורצון כנה אמין וברור לקבל עלינו את מלכותו של בורא העולם, הרי שאנו פותחים דף חדש והעבר הבעייתי שלנו יקבל יחס של רחמים סליחה מחילה וכפרה.
בספר נחמיה (ז-ח) מסופר על התקבצות בני ישראל ביום ראש השנה "ויאמרו לעזרא הסופר להביא את ספר תורת משה אשר צוה ה' את ישראל.. ויאמר נחמיה..היום קדוש הוא לה' אלוקיכם אל תתאבלו ואל תבכו, כי בוכים כל העם כשמעם את דברי התורה. ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם.."
התאספות העם היא על פי הפסוק "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל". מתאספים כולם בראש השנה כדי להמליך את בורא העולם למלך. העם כולו היה בשמחה, ככתוב "ישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם". מיד לאחר שקבלו על עצמם עול מלכות שמים הם מקבלים על עצמם עול מצוות ולכן מבקשים מעזרא לקרוא בספר התורה. [במדרש מובא משל למלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור עלינו גזרות, אמר להם לאו כשתקבלו מלכותי אגזור עליכם גזירותי, שאם מלכותי אינכם מקבלים גזירותי היאך אתם מקיימים].
ואז חל המהפך במצב הרוח של העם. "כי בוכים כל העם כשמעם את דברי התורה" וביאר רש"י: מפני שלא קיימו את התורה כראוי.
אמרו להם עזרא נחמיה והלויים "חדוות ה' היא מעוזכם", החדווה – השמחה שבהכתרה היא המעוז שיפיג את הצער מכיון שכעת לאחר שהמלכתם את בורא העולם בשמחה באמת ובתמים הרי שוודאי תקיימו מצוותיו כראוי.
וכך מידי שנה ביום ראש השנה אנו מתנהגים כדברי דוד המלך בתהילים (פרק ב') "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה". אנו ממליכים את ה' וכלפי חוץ שמחים שמחה גדולה אך בתוך הלב אנו ברעדה מאימת הדין.
תקיעת השופר המלווה את ההכתרה ואת הזכרון, מתחילה כתקיעה פשוטה בקול ישר שכך תוקעים ביום הכתרת המלכים להשמיע לכולם את דבר תחילת מלכותם, "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'". אך התקיעה הופכת מיד לתרועה, כנאמר בתורה "והעברת שופר תרועה" דהיינו קול ישר שהוא העברה ולאחר מכן קול שבור של תרועה.
בגמרא מבואר מה עניינה של התרועה: התרגום של תרועה הוא יבבה, ובאמו של סיסרא נאמר "בעד החלון נשקפה ותייבב אם סיסרא". למדים אנו שהכוונה תקיעה המדמה קול של בכי (בגמרא נחלקו האם כקולות גניחת חולים שהם מעט ארוכים או כקולות יללה כאדם הבוכה ומקונן קולות קצרים, ולכן אנו תוקעים תש"ת תר"ת תשר"ת).
מיד לאחר התרועה אנו תוקעים שוב תקיעה פשוטה של שמחה, שנאמר "תעבירו שופר כי קדוש היום לאדונינו וחדוות ה' היא מעוזנו". התורה מרמזת לנו בבירור שלאחר שהמלכנו בשמחה ובכינו בעצב, הרי שכעת אפשר באמת לשמוח.

*************

בראש השנה כולנו מתלבשים יפה, משקיעים בסעודות החג, אך לצד זה ישנה אימה מיום זה, שבו כולנו עומדים למשפט. אז איך זה בדיוק מסתדר? אמורים לשמוח בראש השנה, או לפחד? הרב יהודה מנדל מהעיר לייקווד הסביר זאת בשיעורו, וכך אמר: "בראש השנה יש שילוב מיוחד. מצד אחד, מדובר בימים נוראים, 'נורא' כפשוטו, יש אימת הדין. ומצד שני, צריך להיות בשמחה ולבטוח בה'. המשגיח רבי שלמה וולבה זצ"ל כתב: "אשרי מי שליבו שמח בשעת תקיעת שופר". וכן ידוע שהגר"א היה שמח מאד בשעת תקיעת שופר. הסיבה לשמחה זו היא שראש השנה זהו זמן המלכת הקב"ה. מטרת החיים היא להיות מחוברים לה' יתברך, והחטא מפריד את החיבור. ראש השנה הוא הזמן שבו החיבור מתחזק, על ידי שאנו ממליכים את ה' למלך. לכן צריכים לשמוח במלכותו יתברך, להרגיש שאנחנו שייכים למלכותו".

אז למה צריך לפחד? ממשיך הרב ומסביר: "אך מאידך גיסא, יש כאן משפט, מי יחיה ומי ימות. אנחנו חייבים לפחד מהמשפט, ולכן צריכה להיות גם יראה. אבל כיוון ששמחים עם מלכות ה', ושמחים על ההזדמנות לשוב ולהיות מחוברים לה', ובוטחים ברוב רחמיו וחסדיו שימשיך להשפיע טובה, ושגם אם על פי עומק הדין מגיע עונש חס ושלום – ה' הוא אבינו אב הרחמן, והוא כבר ימצא דרכים להביא מליצי יושר עלינו, ולגזור עלינו רק טוב.

"לכן צריכים לדעת שיש כאן פחד, אבל יש גם במי לבטוח. העיקר הוא שהפחד לא ישתק אותנו חס ושלום. אסור לנו לשכוח את חביבות ה' אלינו, ולכן נבטח בו, וכפי שאמרו חז"ל: 'ואפילו רשע ובוטח – חסד יסובבנו'. וזוהי התשובה הנפלאה ביותר – לשוב ולחזור להיות קרובים אל ה' יתברך. ונזכה כולנו להיכתב לאלתר בספרם של צדיקים גמורים לחיים טובים ולשלום, אמן"

********

ילד שיחק עם ג'ולות בתוך אגרטל והיד שלו נתקעה אמא אני לא יכול להוציא  תיזהר שלא תשבור את האגרטל מה יצטרכו לחתוך את היד, שוברים את האגרטל והילד מה הג'ולה.

ש. מדוע לא עשה ה' את ראש השנה בסוף השנה?

ת. כי ה' לא רוצה להעניש אותנו אלא רוצה לראות שאנו מתחילים בצורה טובה.

ש. מה עוזר שאנחנו משתנים ואח"כ חוזרים לסורינו?

ת. מעשה בחסיד שהיה הולך לעסקיו והיה מתחפש לאיש עסקים מכנסיים קצרות וקסקט וכשהיה מגיע לרבה היה לובש שטרמייל וחליפה ויום א' החליט להיות אמיתי ונשאר עם הבגדים הקצרים ועבר ליד הרבי שתמה אמר לו החלטתי להיות אמיתי ולא תחפושת א"ל הרבי בדיוק הפוך התחפושת זה איך שאתה נראה אבל האמת זה הבגדים המכובדים ככה אדם בראש השנה זה האמת שלו וכל השנה הוא בתחפושת.

***************

הקב"ה לא צריך את ראש השנה יש לו מצלמה אלא יום ראש השנה הוא לא דין על העבר אלא על העתיד. מדוע התורה קוראת ליום זה יום הזיכרון היה צ"ל יום ההמלכה או יום המשפט?

מסופר על ר"י הורביץ ראש ישיבת אופקים שהיה חולה והיה צריך ליסוע לארה"ב לטיפול והביה"ח היה ליחד ישיבת רבנו חיים ברלין שרבי יצחק הוטנר היה ראש ישיבה והוא שמע ממנו שיחה לפני התקיעות את הגמ' בר"ה טז' אמרו לפני מלכויות כדי שתמלכוני עליכם ואמרו זכרונות שיעלה זיכרונכם לפני לטובה ובמה בשופר ולכאו' אמרו זה בפה ותוקעים בשופר היה צריך לומר תקעו בשופר ועוד שאל שכ' שאין לצפות את השופר בזהב כי משנה את הקול משא"כ בסוכה שמצפים ולא מסתפקים בקרן פשוטה מיישב הרב שהשופר יצא מעקידת יצחק אברהם לא מתעצל  עושה הכל בזריזות לוקח את בנו יחידו מסתבך עם כל העולם והנה מגיע מלאך ומונע אותו ויכל לומר אני את שלי עשיתי ולק איל ומזה הקב"ה עשה שתי שופרות א' קטן שתקעו בהר סיני וביריחו והשני הגדול בימות המשיח תקע בשופר גדול. א"כ מה המיוחד בשופר בגוף יש לנו דברים שצריך להשקיע ולטרוח יש רק דבר א' שהוא עושה לבד ואם אין לאדם הוא מת 'רוח' אנחנו תוקעים בשופר את כל מה ששלנו אנחנו נותנים לו כאשר נופחים בשופר וזה הדיבור עם ה' לומר אין לי כלום משלי אני לא עושה כלום.

השר שלום מבלז היה מורה של בנו כשאר היה מכה אני רבה בלילה ניגש אמר לו אני מפחד א"ל בבית אני אבא מחבק אותו יום א' ניגש וביקש מהאבא שידבר עם הרב שיתן פחות מכות ה' הושיעה המלך יעננו מצד א' ה' הוא ה' מידת הרחמים תדבר עם מידת מלכות שיעננו ביום קראנו,

אנחנו אומרים ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך וכו' היה צריך לפי הסדר עבר הווה ועתיד ולמה אומרים הווה עבר ועתיד?

להאמין שה' מלך בעבר זה קל אבל המלחמה להאמין שה' הוא בהווה. היה חסיד שבא להתפלל בחסידות עם שלושים אלף והלך קודם מוסף לבית והבן לכלך והיה צריך לנקות והפסיד חלק מהתפילה ובסוף התפילה ניגש לאחל לרב והרב ראה שהוא עצוב שאל אותו וסיפר לו א"ל הרב כל השלושים אלף אמרו שממליכים את ה' אתה המלכת בפועל.

היה בחור ישיבה שירד מהדרך נזרק לרחוב פגש אותו ירקן והציע לו לבוא לעבוד יום א' ראה ליד החנות מונית עוצרת מתוכה יצא נהג עצבני מוציא אשה עם כסא גלגלים ואומר לה לא רוצה לקחת אותך. הוא ניגש נתן לה כיסא כוס מים הזמין מונית אחרת כי היא התווכחה איתו על המחיר והיא ביקשה ממנו את הטל' והציע את בת אחותה שלא הסכימו כי הוא לומד בישיבה והיא שיכנעה אותם שיותר חשוב המידות.

כידוע יש עשרים וארבע דברים שמעכבים את התשובה ואילו בהרהור א' בזמנים אלו יכול למחוק.

ראש השנה יום של תקווה הרמח"ל נותן לנו מבט עמוק יותר היום הרת עולם שברא את אדה"ר ויום שאנו באים למשפט

כי ביום שקיבל עליו מלכות שמים אז מבקשים ממנו להמליך ועי"ז מתהווה האדם מחדש לא סתם נפקדים בר"ה כל מלך חדש מעמיד מי יהיה שר הפנים האוצר לפי הכישורים שצבר א. מי ישאר פה ומה יהיה תפקידו ג. ומה יקבל עוד כדי להמשיך למלא את התפקיד.

היה אדם שביקש שיבואו להעיד עדות אופי וזה הפך את הקערה במקום שנת מאסר הוא קיבל שלושה חודשי שירות וסידרו לו שיבוא לטפל באבא שלו שהיה מאושפז בעזר מציון.

אדם רוצה דירה גדולה אשה טובה אם תכוין לרוחניות למה אני רוצה דירה שאני ישב וילמד תורה וכן על זה הדרך.

לוקחים תפוח בדבש ואומרים תחדש עלינו שנה טובה מדוע נבחר התפוח ולא ענב הבא"ח מבאר שלתפוח יש צבעים אנו רוצים שהקב"ה יסתכל על העבירות בצבעים שונים. והדבש טבעו שמהפך את הנבילה לדבש, הדבש של הדבורים הכוורים נכנסים לכוורת כמו לעזה ולא נותנים ובסוף מצליחים כך אומרים לקב"ה בסוף תמצא את המתוק בכל

פעם אחת חלם התנא רבי שמעון בר יוחאי חלום בליל ראש השנה. הוא ראה בחלומו כי בני אחותו יידרשו לשלם בשנה זו 600 דינרי זהב לממשלה בתור מס. רצה רבי שמעון להציל את קרוביו מההפסד הכספי הגדול. מה עשה? במשך השנה הוא שלח שליחים ונציגי מוסדות צדקה אל ביתם, והפציר בהם לתת צדקה יותר מרגילותם.

למרות שבני אחותו היו אנשים אמידים ולהם חנות לבדי משי, הם הבחינו שהדוד רבי שמעון תובע מהם צדקה בסכומים גדולים יותר מהשנים הקודמות. כששאלו אותו לפשר השינוי, הוא סירב לגלות להם את הסיבה האמיתית, אך ציין כי "מוטב לתת צדקה ל'יעקב' רעב, מאשר ל'עשיו' שבע". הם לא ירדו לפשר דבריו והוא רק ביקש מהם לרשום כל סכום שהם מוציאים לצדקה.

לקראת סוף השנה הגיע גייס של חיילים לעיר, והמפקד הטיל מס כבד על התושבים האמידים. על בני אחותו של רבי שמעון הוטל מס בסך 600 דינרי זהב. כשסירבו לשלם את הסכום הגבוה, הם הובלו למעצר עד שישלמו את המס שהוטל עליהם.

הנשים המבוהלות רצו מיד אל רבי שמעון בר-יוחאי וסיפרו לו על החדשות. הוא הרגיע אותן, ואמר להן ללכת ולהביא אליו את הרשימה בה נכתבו כל סכומי הצדקה שחולקו על ידם במשך השנה.

כשערך את החשבון הוא גילה שהם נתנו לצדקה 600 דינרי זהב – פחות שישה דינרים.

"לכו והביאו לי שישה דינרים, ואני אסדר את העניין על הצד הטוב ביותר" אמר רבי שמעון.

הנשים הביטו עליו בהשתוממות גלויה. "דורשים מאתנו שש מאות דינרים ולא ששה" אמרו מופתעות. – "עשו מה שאמרתי לכן, הביאו ששה דינרים, והכל יהיה, בעזרת השם, בסדר גמור" אמר להן רבי שמעון.

עם הכסף בידו, הלך רבי שמעון אל סגן המפקד ואמר לו כדברים האלו: "מה לך כי נטפלת ליהודים אלו? וכי מפקדך לא גזל ושדד מספיק רכוש לעצמו? ואיזו תועלת יש לך מזה? קח לך שישה דינרים אלו, עשה מעשה טוב וגם לך יהיה קצת כסף בכיס"…

למרבה הפלא, דבריו נכנסו ללבו של הסגן והוא שיחרר את היהודים.

בדרך הביתה אמרו האחים לרבי שמעון: "כעת אנו מבינים מדוע הפצרת בנו לתת לצדקה, ואת דבריך על יעקב הרעב ועשיו השבע. אך מדוע לא סיפרת לנו שזו גזירה מן השמים, והיינו נותנים את כל הכסף בעונג ובשמחה"?

"אם הייתי מספר לכם" השיב להם הדוד, "הייתם נותנים את הצדקה על-מנת להינצל מהגזירה. אני רציתי שתתנו את הצדקה 'לשמה', בלב טהור ובכוונות טובות. דעו לכם כי כל הוצאותיו של האדם נקבעות בראש השנה, ולכן כדאי להרבות בנתינת צדקה ככל האפשר, כדי שזכות הצדקה תגן עלינו ותמלטנו מכל גזירות קשות ופורעניות. ילקוט שמעוני ויקרא, רמז-תרסה.

*****************

היה היה אדם עשיר, שלא היה נוהג לתת צדקה לכל מי שנכנס אליו כדי לבקש. פתגם היה שגור בפיו, כי הוא יתן צדקה רק למי שהתייאש לחלוטין ואפסה כל תקווה לגביו שיוכל להצליח אי-פעם בחיים.

בכל פעם שמישהו היה מבקש ממנו צדקה הוא היה שואל אותו: "האם ויתרת על התקווה לצאת אי-פעם למרחב"?

– "חלילה" היה העני משיב. "לעולם אסור להתייאש".

– "אם כך" היה אומר העשיר, "אין אני יכול לתת לך נדבה" ובכך הסתיים העניין.

לעתים רחוקות בלבד היה עני שהשיב כי הוא אכן וויתר כבר על כל תקווה וממילא היה העשיר נותן צדקה לעתים נדירות ביותר.

פעם אחת הוא הלך בדרך וראה עני מוטל באשפה. "הנה זה וודאי איבד כל תקווה" – חשב הגביר בלבו, ניגש אליו והושיט לו מטבע תוך שהוא אומר לו כי הוא רואה שמצבו לאחר יאוש.

"לי יש דווקא למה לקוות" – אמר לו העני – "אולם אתה, רבי יהודי, נראה לי מיואש לחלוטין". הסתכל בו העשיר, כשהוא מופתע ומשתומם ואמר: "אני נותן לך צדקה, ואתה עוד מקלל אותי"?! "חלילה וחס, אין אני מקלל איש!" – השיב העני – "האמת היא כי לי באמת יש תקווה, כי הרי דוד מלך ישראל אמר בתהלים "מקימי מעפר דל, מאשפות ירים אביון". בורא העולם יכול להקים אביון גם מן האשפה".

"ומי הוא זה, שבאמת חסר תקווה?" – שאל אותו העשיר.

"כל זמן שאדם חי, יש לו תקווה" – השיב העני – "רק למתים אין כבר שום תקווה בעולם הזה".

"אם כך, אתן מכאן ואילך צדקה למתים" – אמר העשיר התמהוני. הוא הלך תיכף ומיד לבית העלמין וקבר שם סכום כסף ניכר, עבור המתים שכבר איבדו כל תקווה…

עברו שנים מאז אותו מקרה מוזר והגלגל המסתובב עשה סיבוב שלם, עד שהעשיר ירד מנכסיו ונהיה עני מרוד. הוא כבר איבד כל תקווה, כאשר נזכר באותו עני שהיה מוטל באשפה ואמר בשעתו, כי עדיין יש לו תקווה בעולם הזה. הוא גם נזכר כי בשעתו הוא קבר סכום כסף גדול בבית הקברות, ועתה הוא מיהר לשם כדי למצוא את ה"פקדון".

אולם, עוד לפני שהספיק להגיע אל הכסף. תפס אותו שומר בית העלמין והוא הובא בפני שופט. "הנה כבוד השופט, קבצן זה ניסה לשדוד את הקברים"! התלונן השומר והראה באצבע מאשימה על העשיר-לשעבר. הלה סיפר לשופט את סיפור המעשה, לבסוף ביקש רשות ללכת לבית העלמין ולהוציא משם את סכום הכסף שקבר בשעתו, בתור "צדקה למתים".

השופט האזין לו בתשומת-לב, ולאחר מכן שאל אותו אם הוא זוכר אותו. למשמע התשובה השלילית סיפר לו השופט, כי הוא הוא אותו עני שהיה מוטל באשפה ושלגביו חשב הגביר דאז, שאין לו עוד תקווה בחיים. "אתה רואה" אמר לו השופט, "לעולם אסור לאבד את התקווה, ועל הרכוש והכסף אסור לעולם לסמוך".

הוא הרשה לו להוציא את הכסף מבית העלמין ואמר לו: "לא כך צריך יהודי לתת צדקה. אצל היהודים כרוכים המושגים "צדקה ומשפט" ביחד. צדקה באה יחד עם המשפט, היינו שמי שנותן את הצדקה צריך לבחון את עצמו ולשפוט את עצמו, לאמר: מדוע זה אני היחסן, שיש לי כסף ואפשרות לתת צדקה ולאחרים אין? מדוע אני הוא הנותן ולא המקבל? הרי זה יכול היה להיות גם להיפך. כשהיהודי נותן צדקה עליו לדעת כי יותר ממה שהוא נותן, הוא מקבל"…

הקבצן הלך לבית הקברות ומצא את כספו הקבור שם, ושוב הסתובב לו הגלגל והוא התעשר, אך הפעם הוא כבר לא חיפש מקרים "חסרי-ישע" כדי לתת להם צדקה. הפעם הוא כבר נתן צדקה, כפי שיהודי צריך לתת…

את הסיפור סיפר הרב ברוך רבינוביץ' ממונקאטש, אביו של האדמו"ר ממונקאטש הנוכחי. הסיפור עוסק בחמיו, רבי חיים אליעזר שפירא, המפורסם כ"מנחת אלעזר".

תקופה קצרה לאחר חתונתם, חיו הרב ברוך ואשתו בוורשה שבפולין. מאוחר יותר, כשחלה המנחת אלעזר, הוא התחנן בפניהם שישובו לעירו – מונקאטש, שהייתה באותם הימים תחת שליטה צ'כית, והם מיהרו לציית לבקשתו.

ה"מנחת אלעזר" אהב במיוחד את נכדו, צבי נתן דוד. הוא היה משחק איתו ומפנק אותו, וצבי הקטן נהג לשבת בחיק סבו בתפילת קבלת שבת.

בראש חודש אלול בשנה האחרונה לחייו, לקח ה"מנחת אלעזר" את השופר כדי לבדוק אם הוא במצב טוב. צבי נכח בחדר והתרגש מאוד לראות את השופר ולשמוע את צליליו. הוא ביקש מסבו לתקוע תקיעה נוספת, והסבא הסכים בשמחה. מאז זה הפך לטכס קבוע: בכל יום מימי אלול, לאחר התקיעות המסורתיות אותן תוקעים בחודש זה, היה הסבא תוקע תקיעה נוספת עבור נכדו.

בערב ראש השנה, בו לא תוקעים בשופר, התאכזב צבי כשלא שמע את תקיעות השופר השגרתיות. "היום הוא ערב ראש השנה" הסביר לו סבו. "היום לא תוקעים בשופר; מחר בבוקר נתקע בשופר בבית הכנסת."

הילד לא הבין וגם לא רצה לנסות. הוא צעק, רקע ברגליו והתעקש: "עוד תקיעה אחת! עוד תקיעה אחת!"

לאחר זמן סבו התרכך לשמע הבכי של נכדו האהוב והוא תקע תקיעה אחת.

המנהג במונקאטש היה כי בראש השנה, לפני תקיעת השופר, היה הרבי נושא דברים. לפני שפתח את דבריו ניגש ה"מנחת אלעזר" אל ארון הקודש, פתח אותו ואמר: ריבון העולמים! עלי לבקש מחילה. כתוב בספרי ההלכה שלא לתקוע בשופר בערב ראש השנה, אך אני תקעתי ביום זה."

הוא החל לבכות וקרא "האם אתה יודע, ריבונו של עולם, מדוע עברתי על המנהג המקובל? היה זה מפני שנכדי הקטן שכב על הרצפה והתחנן שאתקע בשבילו תקיעה אחת בשופר. לבי נמס בקרבי; לא יכלתי לראות אותו בוכה, ולכן תקעתי פעם נוספת למרות שלא נהוג לעשות כך.

"טאטע (אבא)! כיצד תוכל לעמוד מנגד ולראות את בניך אהוביך שוכבים על הרצפה וקוראים לך "טאטע, עוד תקיעה אחת! תקע בשופר גדול לחרותנו! תקע בשופר המבשר על ביאת הגאולה השלימה!" הלא אפילו אם לא הגיעה השעה, כיצד תוכל לראות את ילדיך בוכים ולא לעשות דבר?!"

באותה שנה – סיים הרב ברוך את סיפורו – התקיעה בשופר התעכבה למשך זמן רב. כל הקהל בכו ללא הרף יחד עם הרבי.

"***************

אתם ניצבים היום כולכם" רק כך אפשר להיכנס לראש השנה, כשאנחנו נצבים כולנו! אין ראש ואין זנב, אין אנשים גדולים ואנשים חוטבי עצים. מי שמסוגל להכניס את עצמו לכלל ישראל ולהיות חלק מ"כולכם" הוא מסייע לכולנו להיות עומדים ניצבים לפני ה'.

"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ" (דברים ל' ,יא-יד).

בספר "קצר לשבת" שחילקנו בכנס "מנהיגי חינוך" כתבנו על הפסוקים מרגשים אלה, שחלקו הראשונים האם "המצווה הזאת" היא מצוות התשובה (המוזכרת קודם) או כלל המצוות. ננסה להוסיף על הכתוב, "שפת אמת" נפלא.

ה"שפת אמת" בדרך כלל בונה דבריו על המדרש. וכך המדרש על הפסוקים שהבאנו:

"כי המצוה הזאת – הלכה: אדם מישראל שעומד לקרות בתורה כיצד מברך? כך שנו חכמים, הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה. ומנין שטעונה ברכה לפניה ולאחריה? שכתוב (שם קיט) בא"י ואח"כ למדני חקיך, הרי ברכה לפניה. ומנין שטעונה ברכה לאחריה? א"ר שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן שכתוב אחר השירה וזאת הברכה, מששנה להן את התורה ואח"כ בירך הרי ברכה לאחריה… ואם תאמרו שמא לרעתכם נתתי לכם את התורה. לא נתתי אותה לכם אלא לטובתכם שמלאכי השרת נתאוו לה ונעלמה מהן… א"ל בני ממלאכי השרת היא נפלאת אבל מכם אינה נפלאת, מנין? ממה שקרינו בענין כי המצוה אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך" (דברים רבה ח,ב).

לפי המדרש, התורה ניתנה לישראל דווקא ולא למלאכים, מהם היא נשגבת מהמלאכים, אבל עם ישראל "בפיך ובלבבך לעשותו". על זה כתב ה"שפת אמת":

"ובמדרש כי המצוה הזאת כו' ברכת התורה לפניה ולאחריה. כי כ' ונעלמה מעיני כל חי כו'. ורק בנ"י ניתן להם הכח ורשות בפיך ובלבבך לעשותו פי' לעשותו קרוב. וצריך האדם להכין עצמו מקודם דבר מצוה או תורה ע"י הברכה שמתבונן שהוא ציוי השי"ת ושזיכה אותנו להיות דבקים בו ובתורתו. וע"י הרצון יוכל לעורר ולפתוח פתח להתקרב אל המצוה כנ"ל. וזה הברכה שמקודם. ופי' לא נפלאת היא שלא יעלה ע"ד האדם שא"א להשיג כלל בתורת ה'. ולא רחוקה היא שיוכל להשאר אצלו הארת התורה ומצות לעולם. וזה ברכה שלאחרי' להיות נשאר אצלו ההארה. וזה בפיך להתעורר ע"י הדיבור שהיא העיקר בעבודת הש"י להתעורר דברי התורה כמ"ש בנ"י כחן בפיהן. ובלבבך להיות נשמר בלב מה שהבין והשיג כמ"ש השמר כו' פן תשכח כו' אשר ראו עיניך כנ"ל".

רק לבנ"י ניתנו הכוח והרשות – בפיך ובלבבך לעשותו, פי' "לעשותו קרוב". ה"שפת אמת" מלמד אותנו לימוד גדול.

יש באפשרותנו, ביחס הנכון שלנו למצווה, לתורה, לעשותן קרובות .

הזכות הזו תלויה בברכה שלפניה. בדרך כלל זו ברכת "אשר בחר בנו", ואחריה זו ברכת "אשר נתן לנו". ה"שפת אמת", לוקח את המושג ברכה לפניה, ליחס הנפשי שאנו באים למצווה לפניה. לפניה- צריך להתכונן… לומר "לשם ייחוד" ולומר דווקא בפה: " בפיך".(אגב, הרב סולוביצ'יק העמיק במצוות וידוי ביום כיפור שחייבת להיות בפה. יש ערך גדול לאמירה, ל"בפיך". אז מתגלה נקודת הפנים. דווקא האמירה החיצונית כביכול, מצליחה לסייע לאדם לגלות את הצפון בו) . ואחרי המצווה : " ובלבבך". השאלה מה קורה לאדם אחרי שהוא מתפלל. עד כמה לקחנו את המפגש עם הקב"ה בעשיית המצווה, לתוך החיים היומיומיים. (מה שאנחנו קוראים בחמ"ד- "לב לדעת" שהידיעה מצמיחה חינוך, נוגעת ברגש, בלב).

ה"שפת אמת" קורא לנו להיות כל הזמן, לפני… או בתוך.. או אחרי… "כי הם חייך ואורך ימיך".

"כי המצווה הזאת" כל מצווה, חשוב כיצד ניגשים אליה. יש לנו רשות להתקרב להקב"ה (מה שלא ניתן למלאכים), והברכה שלפני, מצביעה על הצורך בהתבוננות מעמיקה לעמוד לפני ה', ועל הרצון להידבק בו. כך גם בברכה שאחרי- תנועת הנפש היא זו שעומדת למבחן ולבחירה אישית. האם קיום המצווה , נעשתה וגמרנו, חלילה, או, כותב ה"שפת אמת": " שיוכל להישאר אצלו הארת התורה". גם אחרי, המצווה הופכת להיות חלק מאישיותו של האדם "ובלבך".

ולקראת ראש השנה.

בתוך ההתרגשות של ההכנות האחרונות לקראת ראש השנה, וברקע של תקיעות השופר המלוות אותנו בימי אלול – שלושה סיפורים קצרים (יש כוח במשל, בסיפור, הם משדרים עוצמה שנוגעת בחיים עצמם ומאפשרת להגיע למחוזות גבוהים בנפש).

מובא על הבעש"ט, שהמשיל משל על תקיעות השופר- (בדילוגים)משל שהובא בשם הבעל שם טוב נשמתו בגנזי מרומים, שאמר להתוקעים ולבעלי תפלות. שפעם אחת איתרמי שהחיות מרדו בארי מלכם. ויקצוף המלך מאוד וחמתו בערה בו, והיו החיות מבקשין עצות ותחבולות לפייסו. ועמד השועל, הפקח שבחיות, ואמר להם להחיות "לכו עמי אל המלך, ואני יודע שלש מאות משלים הממשיכים את הלב, אולי אוכל לפייסו בהם", והלכו עמו… והנה בהגיעם לחצר המלך ממש, ענה השועל ואמר להם "אל נא ירע לבבכם עלי, היות שנשכחו כולם ממני; אך אף על פי כן לכו עמי, אולי יתן השם יתברך לנו רחמים וחנינה לפניו, ויתרצה לשמוע בקול צעקתנו; כי מה לנו עוד צדקה כי אם לצעוק אל המלך".

והנה כשמעם הדברים האלה, וישמעו לו וילכו עמו ויבואו אל המלך, ויפלו על פניהם ארצה. ויען השועל ויאמר "אדונינו המלך, יהיו נא אמרינו לרצון לפניך. היות שמתחלה בושנו וגם נכלמנו להרים פנינו אליך, אך מצד שהייתי בקי בדברי משל ומליצה הממשיכים הלב, לזה משכתים בדברים, ואמרו אלי אחריך נרוצה, אולי תוכל לפייס את המלך בדבריך ובמשליך הנעימים. וכעת מה אעשה שנשכחו ממני, הנה אנחנו כחומר ביד היוצר ויש בידך להמית ולהחיות. ואנחנו מבקשים את פניך בבכי ובצעקה, ויכמרו רחמיך עלינו ואל תשחיתנו ועשה עמנו חסד חנם, כי כן דרכיך".

והנה כשמוע המלך צעקתם ושברון לבם, נתרצה להם ומחל להם, והנמשל מובן. (בעל שם טוב על התורה, ראש השנה ויום כפור, אות ל).תקיעת השופר היא הביטוי הפנימי של הזעקה הפשוטה והראשונית הנובעת ממעמקי הלב, האומרת – שכחנו מכל התכניות, ההכנות, המשלים וההבטחות. על אף שניסינו… מהמשל למדנו- שחוץ מלזעוק "כדלים וכרשים דפקנו דלתיך" אין לנו כלום… ולקריאה הזו, לשברון הלב הזה: "נתרצה להם ומחל להם".

כשאדם יודע את מקומו מול הקב"ה, הוא הופך להיות מפויס, סלחן, נטול אגו, רך טהור ואיש חסד. לפי דברים אלה, כיצד מתכוננים לימים הנוראים? מה "צריך לעשות"? עם מה "כדאי לבא" ליום הדין? מה בסופו של דבר- "מכריע את הכף לזכות"? התשובה היא שצריך להשתדל בכל כיוון, "ותשובה ותפילה וצדקה", ברצון לשיפור המעשים (הרמב"ם), במחשבות על קבלת עול מלכות שמים ("המלך הקדוש") ועוד ועוד. אבל- מתברר, שבשעת המפגש עם הקב"ה, ברגע האמת… או אז "ויוותר יעקב לבדו".

אין משלים, אין תכניות, אין הבטחות ואין שאיפות – גדולות כקטנות… הכול התפוגג ונשכח. לא בית הכנסת יעזור, לא השירה, לא התפאורה ולא הריקודים. המקום האמתי הפנימי, הלב השבור העומד נכוחה מול בורא כול ואומר: "מה אנו מה חיינו מה חסדנו…". ודווקא המקום הזה (!) מביא לפיוס של ריבונו של עולם. שם… במקום הרך ביותר של האדם "והנה כשמוע המלך צעקתם ושברון לבם, נתרצה להם ומחל להם," (מרגש…)על הציווי "תקעו בחודש שופר" – כתב בעל התניא : "פירוש "תקעו", תקיעה היא קול פשוט יוצא מהבל הלב מפנימיותו, והוא בחינת צעקת הלב היוצאת מפנימיות הלב שלמעלה למעלה מהחכמה, שאי אפשר להוציא בשפתיו בדיבור…ועל זה נאמר "שמעה בקולי" פירוש בקולי מה שבתוך קולי, דהיינו תוכיותו ופנימיותו שהוא בחינת פנימיות הלב." (ליקוטי תורה, ראש השנה)(על הדברים הנפלאים של בעל התניא היה מי שלקח זאת אלינו אנשי החינוך.פעמים רבות תלמיד ניגש עם בקשה, אמירה , והעניין הוא גם של השומע וגם של האומר- לשמוע בקולו. אין הכוונה לעשות את מבוקשו, אלא לשמוע בתוך הקול- מה הוא רוצה לומר, לשם מה הוא פנה. ולפגוש את הנקודה הפנימית שבשלה נוצר המפגש ולשם הוא מכוון.)

2. כהמשך לרצון לעסוק בהכנת הלב, בהקשבה לקול הפנימי, נביא עוד סיפור של הבעל שם טוב, המצביע בדיוק על אותה נקודה: הבעל שם טוב ציווה פעם לתלמידו, ר' זאב קיציס, שילמד הכוונות של סידור התקיעות, כי הוא יהיה מסדר התקיעות אצלו בראש השנה. למד ר' זאב את הכוונות וכתב אותן על גיליון מיוחד ושמו בכיס בגדו, כדי שיוכל להסתכל בו בשעת סידור התקיעות. לא נראה הדבר בעיני הבעל שם טוב, והגיליון נשמט ונאבד.

בבוא ר' זאב לסדר התקיעות, התחיל לחפש את הנייר עם הכוונות, וכשלא מצאן לא ידע מה לכוון. הצר הדבר מאד לר' זאב והתמרמר בלבו, ובכה בכי תמרורים בלב נשבר ונדכה, והוכרח לסדר התקיעות בלי שום כוונות. אחר התפלה אמר לו הבעל שם טוב: בהיכל המלך נמצאים הרבה חדרים והיכלות, ומפתחות שונים ומיוחדים לכל דלת, אך יש כלי אחד שעל ידו אפשר לפתוח כל המנעולים כולם, והוא הגרזן. הכוונות הן מפתחות לשערים שלמעלה, ולכל שער כוונה אחרת, אבל לב נשבר יכול לפתוח כל השערים וההיכלות כולם. (סיפורי חסידים למועדים, הרב זווין).

ברגעי אמת, אין עוסקים במעשים נוספים, ולא במה שנראה כלפי חוץ… כשאדם מגיע למקומו הנכון, הנקי, הטהור, ונטול כל דבר חיצוני, "לב נשבר יכול לפתוח כל השערים…"

3. בספר על ר' דוד פוקס "לנטע שמים" (הספר חולק ב'מנהיגי חינוך' לפני שנתיים) הוא סיפר מה ששמע מר' שלום שבדרון: הרב זוננפלד מגדולי חכמי ירושלים היה רב בית כנסת בעיר העתיקה. באותו בית כנסת היה שליח ציבור מיוחד לימים הנוראים, הוא היה מרומם את כול הציבור ומוביל אותו בתפלה. והנה בחודש אלול אחד אירע אסון ושליח הציבור נפטר במפתיע. לאחר האבל באו פרנסי הציבור לרב ושאלו: " מה נעשה ? הימים הנוראים בפתח ואין לנו שליח ציבור?". ענה להם הרב:" אני אטפל בזה".

הם ניגשים שוב לשאול והוא עונה את אותה תשובה.. ערב ראש השנה הגיע ואיש אינו יודע מי יהיה שליח הציבור. תפילת שחרית עוברת, ועם תחילת פסוקי ההכנה לתקיעת שופר, ניגש הרב לבנו של שליח הציבור שנפטר, מתכופף אליו ואומר לו בלחש: "מבקשים שתיגש להיות שליח ציבור". הבן רועד מפחד: "מעולם לא עברתי לפני התיבה" הוא לוחש לרב, והרב לא מוותר: "אני מכיר אותך, נהגת לשיר עם אביך כשהיה שליח ציבור.. אני והציבור מאד מבקשים".

הבן לא היה יכול לסרב ועמד במשימה בצורה נפלאה. לאחר החג ניגשו מנהיגי הקהילה לרב שאלו על הוראתו: "הרי אבל לא יכול להיות שליח ציבור, אבלות בתוך שלושים… איך יכול הבן האבל על אביו לגשת לפני התיבה?" ענה להם הרב: " זה נכון… אבל כשאין מישהו אחר, מותר לאבל להיות ש"ץ". " והרי יש הרבה אחרים"?"חישבו על האלמנה" אמר להם הרב. "רגילה הייתה לשבת ולשמוע את בעלה, שליח הציבור מדי שנה בשנה. כיצד היא מרגישה שבועיים אחרי שהוא נפטר? מי יכול להבין את הצער שלה? איך הייתה מרגישה אם מישהו אחר היה נכנס לנעליו ועומד במקומו? היחיד שיכול להקל על צערה הוא בנה. לכן אין מישהו אחר…"אין לנו מילים… זה ראש השנה, זה המקום הרואה את עולמו של מי שאין לו, זה המקום המפויס, של מעל עולם המעשה המוגדר והברור. בנקודה זו האדם סולח. סולח לעצמו, סולח לזולתו. האדם מעביר על מידותיו, מרחם ורך כקנה… "כל המעביר על מידותיו מעבירין לו כל פשעיו".

********************

נכנסתי לרכבת והתיישבתי על אחד המושבים, שקשוק גלגלים, צפירה, הרכבת החלה לנסוע.
בתחילה לא שמתי לב ליושבים לצידי, הייתי עסוק בהרהורי, אבל לאחר זמן מה צד את תשומת ליבי הבחור שישב לצידי. לא, לא היה לו מראה מוזר או שונה, אך משהו בהתנהגות שלו גרמה לי להתבונן בו: בכל פעם בה הרכבת עצרה, הוא התבונן החוצה בציפיה, כאילו נצמד לחלון. הוא לא היה רגוע ולא שקע בשינה או בקריאת ספר כשאר הנוסעים, הוא היה דרוך, כל תזוזה גרמה לו להביט שוב ושוב בחלון, כאילו חיכה למשהו… הסתכלתי בו ומבט של תמיהה על פני, כנראה שלאחר זמן מה הבחין במבטי הבוחנים ופנה אלי: "אתה בטח לא מבין מדוע אני מתבונן בחלון". שאל קבע. הנהנתי בראשי, הרגשתי קצת לא נוח מכך שנתפסתי במבטי, אך ציפיתי לתשובה שלו.

"ובכן, אספר לך מה עבר עלי עד עתה ואולי כך תבין", אמר ועיניו הפכו להיות מהורהרות משהו, "הנסיעה הזו, היא נסיעתי הראשונה לאחר 3 שנים בהם לא נסעתי ואף לא יצאתי לרחובה של עיר. הייתי אסיר שלוש שנים בבית הסוהר. מדוע אתה שואל? ובכן, אני מגיע ממשפחה ענייה ובאחד הימים בהם הייתי זקוק לסכום של כסף בדחיפות, הלכתי וגנבתי סכום כסף קטן על מנת שאוכל להשתמש בו. אני יודע שעשיתי מעשה שלא ראוי לעשות, ואני מצטער על כך, אולם כאב לי ביותר כאבה של אימי.
השמועה התפשטה חיש מהר על דבר המעשה שעשיתי, אנשים באו וטרחו להודיע לאימי עד כמה בנה הוא גנב, ביישו אותה, גרמו לה צער נורא. לא ידעתי שהמעשה שעשיתי יגרום עד כדי כך צער ובושה לאימי, בכל מקום אשר פנתה הזכירו לה את דבר הגניבה, וגם במשפט, לא חשבתי שיחמירו איתי עד כדי כך והנה הם גזרו עלי 3 שנים מאסר ואימי לא ידעה מה לעשות מרוב כאב ובושה. עכשיו, לאחר שהשתחררתי מבית הסוהר, רציתי כל כך לחזור הביתה, לראות את אמא, להתחרט, לבקש סליחה, אבל… לא ידעתי אם היא תסכים לקבל אותי לאחר כל מה שגרמתי לה, אז החלטתי לכתוב לה מכתב". אמא יקרה" היה כתוב במכתב, כתבתי לה שאני בנה, רוצה לחזור לראותה, ואני מצטער על הכל, אך אינני יודע אם היא עוד תחפוץ בכך שאשוב הביתה "לכן אמא" כך כתבתי, "יש לי בקשה יחידה – אם את רוצה שאבוא ואשוב הביתה, אני מבקש ממך שתתלי בתחנה צעיף צהוב כדי שאדע שאני יכול לרדת בתחנה, כדי שאדע שאני יכול לחזור, אבל…." פנה אלי הבחור בעיניים דומעות, "אם לא יהיה בתחנה צעיף צהוב, אני אדע שעלי להמשיך הלאה ברכבת, ליסוע ליעד בלתי ידוע, ולא לחזור עוד לעולם….".

"עכשיו אתה מבין?" אמר לי "אני מסתכל בכל תחנה, בכל מקום, לראות אם יש צעיף צהוב תלוי, אני מתבונן אולי אמא תלתה את הצעיף בתחנה אחרת ואולי אני צריך לרדת מוקדם יותר".
"והיכן באמת התחנה הקרובה לביתך?" שאלתי אותו. "בעוד מספר תחנות" ענה הבחור "ואם שם לא יהיה צעיף צהוב, אמשיך הלאה ליסוע…." ענה בקול צרוד. עכשיו, לא רק הוא הביט בחלון, שנינו, נצמדנו לשמשת הזכוכית, מביטים בכל תחנה, מחפשים סימן לצעיף, לצעיף הצהוב.
"בעוד שתי תחנות- זו התחנה שליד הבית שלי" הוא לחש לי, ושנינו הבטנו בעיניים מצועפות דרך החלון. הרכבת עצרה בעוד תחנה, נותרה עוד תחנה אחת. אחזנו בחלון כמבקשים לצאת דרכו, עתה, היינו שנינו מתוחים, מצפים, מחכים, מי יודע…. הרכבת עצרה בתחנה לה חיכינו כל הדרך. לא, לא היה שם צעיף צהוב. לא היה שם צעיף צהוב, היו שם עשרות צעיפים צהובים! כל התחנה הייתה מלאה בצעיפים מתנופפים ברוח. קוראים לבן לשוב הביתה. ואמא, אמא עמדה שם מחכה, מצפה לבנה אהובה, ועל צווארה… צעיף צהוב.

אחים ואחיות יקרים! שנה שלימה בה נתרחקנו, עשינו מעשים אשר לא יעשו, חטאנו, גרמנו צער, התרחקנו מאבינו… ועכשיו – – – אנחנו יוצאים מבית הסוהר… יש לנו אפשרות לשוב הביתה, יש לנו ימים יפים כל כך ש-"המלך בשדה"... ואנחנו תמהים בפחד, ביראה והרבה געגועים… האם אבא ירצה אותנו חזרה? אחרי כל הריחוק הזה? אחרי כל הכאב שגרמנו לו? ואנחנו מנסים לפתוח פתח כפתחו של מחט, והוא מצידו פותח לנו פתח כפתחו של אולם.. ומחכה לנו עם כל כך הרבה צעיפים צהובים, "שובו אלי ואשובה אליכם"… רק שנעמוד בחלון הרכבת… ונצפה לו, ונתגעגע… ונערוג לקירבה הזו חזרה ונחפש… נחפש את הצעיף הצהוב.. לא רק שנמצא אותו… נמצא הרבה…. "אהבתי אתכם אמר ה' "…

****************

מעשה שהיה ביהודי שומר מצוות, שנסע לבקר את קרובו במיאמי שבארה"ב. כשהוא נחת קיבל את פניו קרובו, כשהוא חבוש בכיפה לראשו. תמה אותו יהודי בליבו, שמא הוא שם את הכיפה לכבודו. אך כשהגיע אל ביתו ראה כי הבית מעוטר במזוזה נאה, בספרי קודש, ופמוטים יוקרתיים, ועוד הרבה פריטים 'יהודיים' שלא היו כלל ועיקר בפעם האחרונה שביקר כאן. שאל אות קרובו לפשר הדבר.
והלה סיפר: בראש השנה האחרון, צפיתי אל עבר הים מהווילה שלי, כשלפתע ראיתי נחיל של יהודים דתיים יוצאים מבית הכנסת ומתקרבים אל עבר הים. נזכרתי כי זהו מנהג התשליך, בו זורקים היהודים את עוונותיהם למצולות ים. לפתע החלו לפעפע בי זכרונות ילדות, כיצד אבא שלי היה לוקח אותי לאגם לעשות תשליך, וברגע קט החלטתי שאני הולך להצטרף ליהודים הללו לעשות תשליך.
כשהגעתי אליהם, יהודי אחד פגש בי והביא לי סידור, וערכתי את כל סדר התשליך כדבעי. לפתע ניגש אלי יהודי הדור פנים, ושאל אותי: "יהודי יקר, האם כבר שמעת שופר היום?". השבתי בשלילה, ומיד הוציא הזקן שופר קטן מכיסו, ביקש שאכוון לצאת ידי חובת מצוות שמיעת שופר, והחל לתקוע… לאחר שסיים פנה אלי ואמר לי: "קוראים לי משה כץ'", והלך לדרכו. חזרתי לביתי וכולי נפעם. שיתפתי את אשתי בחווית התשליך, ואף תיארתי בפניה את האיש הדור הפנים שתקע עבורי בשופר, וסיימתי: "ומשום מה האיש החליט להיפרד ממני תוך כדי שציין את שמו – משה כץ. "אשתי שמעה את השם, ומיד צנחה על הארץ והתעלפה… כשהתעוררה מעלפונה ביקשה שאתאר לה שוב, באופן ברור את צורתו וקלסתר פניו של היהודי ההוא, וכשתיארתי לה – התעלפה שוב. התברר שאותו 'משה כץ' היה אביה של אשתי, שהיה תלמיד חכם ובעל תוקע בעיר פרשבורג שבהונגריה, ונרצח בשואה, כך שמעולם לא הכרתיו. ומכיוון שאשתי שינתה את שם משפחתה, לא ידעתי ששם משפחתה הקודם היה כץ'. ואכן', סיים הקרוב ממיאמי, 'מאותו רגע נשתנו חיינו, ואנחנו משתדלים לצעוד בדרך אבותינו'.
וכשסיפרו את המעשה למרן, שר התורה, ר' חיים קנייבסקי, אמר שבהחלט יתכן שהיה זה גילוי מן השמיים לבני הזוג כדי שיפשפשו במעשיהם, וישובו בתשובה. "פתחו לי פתח כחודו של מחט…".

******************

"אבינו מלכנו כתבנו בספר זכויות" שואל החפץ חיים: מה הבקשה הזאת, של אבינו מלכנו כותבנו בספר זכויות?

משל למה הדבר דומה: אתה בא למנהל בנק ואומר לו: "אדוני המנהל, תכתוב לי יתרה בחשבון העו"ש שלי! הרי ברור שהמנהל ישאל: מה זה לכתוב לך יתרה? אם יש לך יתרה, אז יהיה כתוב לך בדף הפירוט, אם לא, אז איך אני יכתוב לך?!

כן הוא הנמשל: אם יש לך זכויות, אז הקב"ה יכתוב אותך בספר זכויות. אם אין לך זכויות, אז למה שהוא יכתוב אותך?! עונה החפץ-חיים: אלא העניין שלפעמים, אין הזכויות שלנו גדולות כל-כך, שיכלו ויאבדו את המשטינים לגמרי. אנו מבקשים, שעל כל פנים, יסתום הקב"ה את פיהם, כדי שלא יוכלו לדבר… והנה ידוע, שהנהגת ה' יתברך, היא ב'מידה כנגד מידה', אם האדם כובש את פיו בשעת מריבה – שלא לדבר, גם הקב"ה למעלה, סותם את פי המקטרגים – שלא להשטינו.  יוצא אם כן, שהדבר תלוי באדם עצמו, אם למטה האדם סותם את הפה שלו אז גם למעלה – הקב"ה סותם פיות המקטרגים. זה מה שכתוב: "וְחַנּוֹתִי אֶת אֲשֶׁר אָחוֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם" כי הקב"ה נותן חנינה, למי שמדבר טוב על בניו.  אומר לנו החפץ-חיים, דע לך, אדם שמדבר זכויות על השני, הוא מקבל בעצמו חנינה. זה מה שאנחנו אומרים: "אבינו מלכנו כותבנו בספר זכויות" דהיינו, שהקב"ה ידון אותנו לכף זכות! לא שאנחנו מבקשים שהקב"ה יכתוב אותנו בספר זכויות, אלא שתדון אותנו לזכות! אבל זה תלוי, אם אתה מתנהג בצורה הזאת!…

תגובה הולמת מצילה! אנו אומרים להקב"ה: "אל תבוא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי"

להסבר הדברים נביא משל למה הדבר דומה: כאשר מלווה תובע את חברו, תלוי הדבר בתגובה של הלווה. אם הלווה מעיז פניו ואומר: "איני חייב לך כלל" – המלווה תובע אותו לבית המשפט. אך אם הוא אומר בצורה נעימה- "אכן, אני חייב לך אלא שכעת אין בידי לפרוע. אנא ממך המתן עוד קצת וכשיהיה לי אחזיר לך עד הפרוטה האחרונה" – במצב כזה למלווה אין סיבה לתבוע את האיש, שהרי הוא מודה בחובו…

כן הוא הנמשל:  אנו מבקשים "אל תבוא במשפט את עבדך" – אל נא תתבע אותנו בדין, "כי לא יצדק לפניך כל חי". שהרי אין כל בריה המכחישה ומצדיקה את עצמה לפניך. להיפך, אנחנו מודים- חטאנו, אלא שאין בידינו לפרוע את החוב העצום… במצב כזה אין כל תביעה…

כיפור קודם לר"ה  הסדר של קבלת ה'רישיון לשנה טובה' הוא כך: בראש השנה נכתבים, ביום הכיפורים נחתמים ובינוניים תלויים ועומדים עד יום הכיפורים.

ר' ישראל מסלנט שואל: מדוע חל ראש השנה כשעוונותינו עלינו ואז תלויים ועומדים עד יום כיפור? צריך להיות בדיוק ההפך: קודם יום הכיפורים, שאז נצום ונתחרט על מעשינו ונגיע לראש השנה ונכתב מיד לשנה טובה?!

תשובה: האדם מסרב להכיר במגבלותיו. כחולה הרוצה לקום ממיטתו ואינו יכול אנחנו חושבים שהשכל שולט בנו, ולא היא! אדם חייב הכנה. אלול זה המצע הראשון, בלעדיו לא היינו מתעוררים. רק לאחר שהלב נרעש בתקיעת שופר ליבנו נפתח… ראש השנה ועשרת ימי תשובה מעניקים לו את הזמן הנוסף להסתגל למורא הדין, וכך בבוא יום הכיפורים הלב באמת מוכן להיכנע, לבקש סליחה אמיתית ולזכות לה!

סיפור שימחיש את הצורך בהכנה:  אחד בא לרב וביקש ממנו סליחה בקרירות ולא במתכוון באמת, אלא בגלל שכולם מבקשים. הרב תפס את ידו ואמר לו: "סלחתי לך בדיוק כשם שביקשת. ביקשת סליחה ולא התכוונת, מחלתי לך ואני לא באמת מתכוון"…

 

כך הקב"ה סולח למי שמתכוון באמת לבקש סליחה ולשפר דרכו. לאותו אחד שזה מהשפה ולחוץ אין מחילה…

סיבה נוספת:  ר"ה הוא המלכת הקב"ה נותן החיים והבריאות, ומתוך ההכרה הזו מקבל יום הכיפורים את המשקל הנכון. משל למה הדבר דומה:  אם נראה ברחוב בחור חסון המבקש שניקח לו מזוודה נמשוך בכתפנו ונאמר בליבנו: "שיסחב הוא, יש לו כוח!". אבל לעומתו, אם המעביד שלנו יבקש -אזי  נרוץ לעזור לו למרות שהוא צעיר וחסון… כן הוא הנמשל:  כשאני ממליך את ה' אני מוכן לעשות עבורו הכל כדי שייתן לי שנה טובה ומבורכת. זוהי הסיבה להקדמת ראש השנה ליום הכיפורים קודם ממליכים את ה' ואז יש את הרצון לעשות עבורו כל שנידרש…

***************

הימים הנוראים מציפים בפנינו את שאלת מערכת היחסים שלנו מול הקב"ה, כששני דימויים מתחרים ביניהם: "אם כבנים אם כעבדים". אצל רבים ההבדל בין שני הדימויים הללו הוא ההבדל שבין עבודת ה' מאהבה לעבודה מיראה.

בנים עובדים את ה' מתוך אהבה, ומצפים ומקווים לאהבת ה', כאשר על רוב פשעים תכסה אותה האהבה. עבדים, לעומת זאת, עובדים את ה' מיראה, והמקסימום שאנחנו יכולים לקוות לו זה שה' יחוננו במשפט.

הגדרת מערכת היחסים בינינו לבין הקב"ה לא נוגעת רק לשאלה כיצד נפנה אליו כדי שיסלח לנו על חטאינו בימים הנוראים. היא משפיעה על האופן שבו אנחנו עובדים את ה' לאורך השנה כולה, והבנת מקומן של המצוות בחיים.

כשמעיינים בתורה שבכתב ניתן לראות שהדימוי של אב ובנים הוא דומיננטי. החל מ"בני בכורי ישראל", דרך "כאשר ייסר איש את בנו ה' א-להיך מייסרך" ועד "שובו בנים שובבים". תהליך היציאה ממצרים מדמה תהליך של לידה – בקיעת המים והיציאה החוצה, דרך הינקות ("ויניקהו דבש מסלע") והתבגרות כואבת של תלונות ועונשים, כשהשגחת ה' צמודה. אך נראה, שמטרת ההליכה במדבר להביא את העם לארץ, שם ישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו, ויבוא לבקר "שלש פעמים בשנה".

במערכת יחסים בין הורים לילדים, ההורים מחנכים את ילדיהם, מציבים להם גבולות ומחדירים בהם ערכים, אך המטרה הסופית של ההורים היא לגדל ילדים עצמאיים, שבוחרים ב(תוך ה)חיים. לפעמים הילד ימשיך את הוריו באופן מאוד הדוק, ולפעמים הוא יבחר לעצמו דרך חדשה, שממשיכה את החינוך של ההורים, שומרת על הגבולות ומקדמת את המטרות, אבל מביאה לידי ביטוי את האופי המיוחד של הילד. תודעה דתית של בן נותנת ביטוי גדול יותר לאופי האישי של כל אחד ואחת, כאשר ההלכה מהווה מסגרת לחיים, אך לא תמיד מגדירה את התוכן. מצד שני, חיים כאלו לעתים נטולים חוויה רוחנית אינטנסיבית וקרבת א-להים תמידית.

לעומת זאת, במערכת יחסים של עבד ואדון, הזהות של העבד סובבת סביב השירות של האדון. מן הבוקר ועד הלילה, מעשיו, מטרותיו ומגבלותיו של העבד מעוצבים ומוגדרים על ידי הצורך למלא את הדרישות של האדון. העבד לא רק תלוי באדון בשביל פרנסתו, אלא גם בשביל ההגדרה העצמית שלו והגדרת המטרות שלו בחיים. נראה, שדווקא בדברי חז"ל, חווית העבד דומיננטית, והתודעה שחז"ל מעצבים היא של שירות עמוק ומקיף. תפיסה דתית זו מעניקה משמעות לכל רגע ולכל מעשה במהלך היום, אך לחלק מעובדי ה' היא חוויה לא קלה, ואפילו מחניקה.

כעובדי ה' וגם כאנשי חינוך, הבנת היחס בין הדרישה של ה' בתורה שבכתב, לבין הדרישה של חכמים בתורה שבעל פה היא קריטית. מצד אחד, ה' רואה אותנו בתור בנים, אוהב אותנו וחפץ בהתפתחות ובהתקדמות שלנו. עבודת ה' כזו טובה וראויה, ולחלק מן האנשים היא הנכונה ביותר.

לצד זאת, חכמים, כמייצגים את האומה ואת "קבלת התורה" על ידי בני אדם, מציגים הבנה עמוקה שראוי שנראה את עצמנו כעבדים. לא בגלל דרישת ה', אלא מהכרת הטוב מצידנו, ומצד הרצון לשרת את הא-ל הגדול, הגיבור והנורא. חכמים נותנים בידינו עוד צורה של עבודת ה' "כבן העובד את אביו", שמתאימה לאנשים רבים אחרים.

אם כבנים ואם כעבדים ולוואי ונזכה לעמוד עם כל הלב לעבודת הבורא ונתפלל כי ניכתב כולנו בספר חיים טובים

********************

אנחנו נכנסים לראש השנה הבא עלינו לטובה!
וצריך להבין: מה מיוחד בראש השנה ? הרי הגמרא אומרת שלפי ר׳ יוסי אדם נידון בכל יום. ולפי ר׳ נתן כל שעה. אז מה המשפט שיש ברא השנה שונה משאר כל השנה?
ועוד : אנחנו אומרים בתפילה – היום הרת עולם, וחוזרים 3 פעמים…
היום יעמיד במשפט כל יצורי עולם, אם כבנים אם כעבדים.. אם כבנים רחמינו כרחם אב על בנים.. אם כעבדים עינינו לך תלויות… וכן׳
בשביל מה כל האריכות הזאת?
אם כבנים אם כעבדים.. וכו׳ הרי היה מספיק לכתוב : אם כבנים רחמינו… ואם כעבדים חננו.. מתנת חינם.. שתרחם עלינו לפני משורת הדין..

אלא אומר התורת אבות מסלונים:
הדין של ראש השנה שונה משאר השנה..
במשך השנה כל יום בודקים מה האדם עושה.. מאזן.. כמה נכנס וכמה יצא..הכל חיצוני
אבל הדין בראש השנה הוא :
איך האדם עשה את המצוות.. איזה איכות!
אם עשית את המצוות כמו בן לאבא.. או כמו עבד לאדון..
וממילא זה הכוונה-
היום הרת עולם..היום יעמיד במשפט כל יצורי עולם:
מה המשפט? אם כבנים אם כעבדים..
האם השנה היית בן? או היית עבד?
כמו בדיקת אולטרסאונד.. שרואים מה יש בפנים.
אבל יש בדיקה פנימית יותר..
בראש השנה המשפט הוא על האיכות ..
בראש השנה דנים את האדם אם היה איכות של בן או של עבד.
מה החילוק בין בן לעבד?
אומר התפארת יוסף. : עבד, האדם מבקש ממנו לעשות דברים מסויימים. העבד עושה הכל.
תשאל את העבד מי עשה וניקה הכל? אני..
כך יהודי שעובד כמו עבד, תשאל אותו מי הניח תפילין , למד תורה? אני..
אדם שהוא בן: הוא ואבא זה אחד.. יחידה אחת.
ילד אןכל הברכיים של אבא, כי הוא מרגיש שהם מחוברים יחד.
כך אותו דבר, יהודים שמרגיש שהוא לא עושה את המצוות לבד, אלא ה׳ עושה הכל איתו ביחד.
וזה מה שכתוב: ויבין כל פעול כי אתה פעול כי אתה פעלתו.. ויבין כל יצור כי אתה יצרתו..
אתה לא פועל.. אלא פעול.. מפעילים אותך!!
כל יצור, אתה לא יוצר כלום!! אלא מייצרים אותך!! הכל בורא עולם!!
בראש השנה צריכים להגיע להכרה שאנחנו לא עושים כלום! אלא הכל ה׳ יתברך!!
ה׳ הולך למכולת, שוטף את הבית, מנקה תריסים..
ה׳ עושה כל הפעילויות החיוביות בעצמו..
אומרים חז״ל. אלופינו מסובלים, כל מצוןה שאדם עושה מלוןה בסבל…
שים דבר לא קל, כרב שבת.. מי שטרח בערב שבת..
חינוך ילדים, לימוד תורה..,
תפילת שחרית… קשה לקול כל בוקר לתפילה..
ומתי יש סבל?? כשאדם עובד בדרגה של עבד..
אבל אם אדם עובד עם עצמו להיות בדרגת בן..
זה לא אני.. זה ה׳ !
כשאדם מוצא את בורא עולם בכל עשייה שלו!!
והתענג על ה׳ וייתן לך משאלות ליבך!!
אדם אחד סיפר לי שיש לו בעיות עם אשתו כי כל יום היא מתעצבנת עליו שהוא חוזר מאוחר בלילה מהעבודה, ובקושי יש לו זמן בשבילה ובשביל הילדים.
ושאל אותי מה לעשות. שאלתי אותו : מי רןצה שתחזור מוקדם הביתה ? אמר לי , אשתי.
שאלתי שוב: מי ביקש ממך ? אמר לי שוב: אשתי.
שאלתי שוב.. מי.. אמר לי אולי הרב לא שומע טוב: א-ש-ת-י… אמרתי לו; זה לא אשתך!! זה ה׳ מבקש ממך לחזור מוקדם הביתה להיות עם הילדים שלך.
אמר לי: מה אתה אומר! אם זה ה׳ אני יחזור מוקדם! וכך עשה… והכל נרגע לו בבית.
אחרי כמה ימים שאל אותי : מה יהיה עם הפרנסה?
אמרתי לו: נראה לך שכשאתה עושה רצון ה׳ אז יהיה לך בעיה בפרנסה?
וזה היסוד העצום של ראש השנה : לדעת שכל מה שאנחנו עושים! זה הכל הוא עושה דרכינו!
כל מה שתאמר אליך שרה שמע בקולה! כי הכל זה ה׳ מדבר אליך..
כל שנה הבעל מגיע ומבקש מאשתו מחילה וסליחה בערב ראש השנה או כיפור, על כל השנה..
והיא בלית ברירה מוחלת לו..
וכי באמת מחלה לו? הרי הוא חוזר לאותם דברים שעשה מייד אחרי כן..
איך אפשר בכלל לסלוח? על כל המילים וההתייחסות. והפגיעות.. והזלזול שלו כל השנה?
אלא אם אישה יודעת שזה לא הוא אמר לה, או פגע בה.. או זלזל בה. זה הכל בורא עולם!!
ממילא את לא מוחלת לו.. אלא לקב״ה..
וכן להיפך.. אתה לא מוחל לאשתך.. כי היא בעצם לא עשתה לך כלום.. זה אלוקים אמר לה להיות ככה.. ולהתנהג בצורה כזו. ולכן יותר קל לסלוח.
וזה מה שאנחנו אומרים בראש השנה: שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה..
מה הכוונה שנה טובה ומתוקה?
בשביל מה צריך גם טובה וגם מתוקה?
מה ההגדרה שנה טובה? אם אדם אכל ונהנה כל השנה.., וישן וטייל.. וכי זה שנה טובה? זה שנה פרה.. 🙂
אלא שמה טובה שאדם ניצל להתקדמות ולעלייה.,
התקדם בשיעורי צורה, בעזרה בבית.. וכן
הוא מילא את התוכן בתוכן חיובי..
טובה.. אמנם התקדמתי.. אבל זה עדיין אני עשיתי.. כמו עבד.. ואז זה עם הרבה סבל.,
אבל מתוקה : זה שהייתי כמו בן.. שהרגשתי שהכל בורא עולם עשה דרכי. וזה הדבר הכי מתוק שיש!!
וזה הכוונה מתוקה!!

אם כבנים אם כעבדים: כשאדם עובד את ה׳ כמו בן… שמייחס הכל לבורא עולם… אז הקב״ה רואה אותו במשפט .. קדימה תעבור.. כי שהשופט רואה את הבן שלו במשפט. הוא אומר לו; תחזור בחזרה.. הכל בסדר!
אבל אם אנחנו כעבדים… כשהקב״ה רואה את היהודי מגיע למשפט.. ורואה שכל המצוות שלו הוא לקח לעצמו.. אני הנחתי תפילין,.. שמרתי שבת.. למדתי תורה.. עשיתי צדקות.. עזרתי לאשתי.. וכו׳
אז הקב״ה אומר : כל העשייה לקחת לעצמך.. מה נעשה איתך?
אם כעבדים… עיננו לך תלויות… אם כל השנה הלכתי כמן עבד ולקחתי הכל לעצמי… יש לי משהו לומר לך: מעכשיו אני מתחיל להרים את העיניים שלי אליך!! כל דבר אני מייחס אליך!!
עד מתי?? עד שתחננו.. ותוציא לאור משפטינו .. קדוש…!!