הדין הוא, שהשואל חפץ אינו רשאי להשאילו לאחֵר, ואם השאילו – אף אם השואל השני טוען שהחפץ ניזוק באופן שהוא פטור מלשלם )כמו מתה מחמת מלאכה, הרי השואל הראשון חייב, משום שהמשאיל יכול לטעון שהוא אינו מאמין לשואל השני, וחושש שמא הוא משקר, או שגנב את החפץ לעצמו (חו"מ סי' שמב-א) אמנם, אם המשאיל יודע שדרכו של השואל להשאיל את החפץ לשואל אחר, מותר לשואל להשאילו, כגון לתת לבניו ובני ביתו להשתמש בחפץ  (נתיה"מ סי' עב ס"ק יז, וסי' שמא סק"ג). וכמו כן, אם ידוע שדרכו של המשאיל להשאיל חפץ זה לאדם פלוני – מותר אף לשואל להשאיל לאותו אדם (ש"ך שמב-א, שו"ע הרב הלכות שאלה סעי' א), ולכן כתבו הפוסקים, שהשואל חפץ מגמ"ח, שאינם מקפידים, ומשאילים את החפץ לכל הרוצה – הרי גם השואל מותר לו להשאיל את החפץ לאחרים (פתחי חושן, פקדון פרק ט הע' כח(.