שני הקבלים הראשונים לא שייכים כלל למציאה – הם לא מצאו.  ויש לדון האם שייך המציאה לקונה הדירה או למוכר, או לקבלן השלישי. ותשובה לכך: אם המוכר הינו יהודי, והמוכר היה גר בדירה, א"כ הכסף הוא שלו, וחל חובת השבה אבדה על מעותיו. אם המוכר אינו יהודי, נחשב לאבדת גוי, ואם נמצאה במקום נסתר שהקונה לא היה מגיע אליה, והקבלן מחמת עבודת חפירה הגיע לכספים זכה בה הקבלן. ואם היה הקונה מגלה את המציאה בקלות, אם מדובר בדבר שיתכן לשכוח בדירה, זכה בה בעל החצר. ואם מדובר בסכום גבוה, או בדבר יקר ערך, ואין רגילות לשכוח דבר כזה בדירה, לא זכה בה הקונה, ושייך לקבלן.

מקורות: אם המוכר אינו יהודי, חל חובת השבת אבדה, ודינו שווה למצא באשפה שאינה עשוייה להיפנות שחייב להשיב למניח שם. וכדין כל אדם ששכח אבדה עם סימן שחייבים להשיב לבעלים.

אם המוכר הינו גוי, ואסור להשיב לו אבדה, אם המעות נמצאים במקום שאינו אמור להימצא מבואר בשו"ח חו"מ סימן רלב סעיף יח: ואם קנה הסרסור דבר בחזקת בדיל ומכרו, ואחר כך נודע שהיה בו כסף או זהב, זכה הלוקח, שלא זכה בו הסרסור מעולם הואיל ולא ידע בו (הגהות אשירי ומרדכי אלו מציאות). ולכן במקרה כזה שייך לקבלן שמצא בפועל. אם נמצא במקום שהיה יכול להימצא על ידי הקונה אם הוא דבר יקר ערך שאינו רגיל להימצא בחצר, לא זכה בו הקונה, ואם אינו דבר יקר ערך ויש מקרים שנשכח סוג כזה של חפץ על ידי המוכר, זכה בו הקונה. וכלשון השולחן ערוך חושן משפט הלכות אבידה ומציאה סימן רסח סעיף ג: חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, ואם נפלה בה מציאה הרי היא של בעל החצר. במה דברים אמורים בחצר המשתמרת. ואין חצירו קונה לו אלא ביודע במציאה או דאסיק אדעתיה, אבל בדבר שאינו רגיל לבא ו אין חצירו קונה לו אף על פי שבאה מציאה לשם, ובא אחר ונטלה שם זכה, הואיל ולא ידע בעל החצר במציאה אשר שם קודם שזכה בה השני (נ"י ומרדכי פ' אלו מציאות). וכתב שם בסמ"ע ס"ק ז: "ומה"ט נמי נתבאר שם וכתב המרדכי [ב"מ סי'