הרמב"ם מהלכות תפילה טו-ו כתב: כהן שאינו מדקדק במצוות או שהיו העם מרננים אחריו, או שלא היה משאו ומתנו בצדק, הרי זה נושא את כפיו, ואין מונעין אותו, לפי שזו מצווה על כל כהן וכהן שראוי לנשיאת כפיים, ואין אומרים לרשע הוסף רשַׁע והימנע מן המצוות. ואל תתמה ותאמר, מה תועיל ברכת הדיוט זה, שאין קיבול הברכה תלוי בכהניםְ אלא בקב"ה, שנאמר "ושמו את שמי על בני ישראל אני אברכם" הכהנים עושין מה שנצטוו בה, והקב"ה ברחמיו מברך את ישראל כחפצו, עכ"ל. ומכאן שאין למנוע כהן בעל עבירה לשאת כפיים, כיוון שהברכה אינה באה מהכהן אלא מהקב"ה, והכהן משמש צינור בלבד. ואולם כל זה בעבירות כלליות, אבל אם הכהן עובר על מצוות הכהנים, כגון שנטמא למתים במזיד, או שנשא גרושה, גיורת או גויה ח"ו, פשוט וברור שאינו ראוי לישא את כפיו, ולא יעלה לתורה ראשון ואין מכבדים אותו ככהן כלל. ואם הכהן מחלל שבת בפרהסיה, נראה דכיוון שהרמב"ם הלכות שבת ל-ט"ו*) כתב שדינו כדין עכו"ם לכל דבריו, וזאת על פי הגמרא בחולין-ה לפי זה אינו ראוי לישא את כפיו ולברך את ישראל, ואולם, אין בידינו להורידו בכח מהדוכן, ואם עלה, לא יענה אמן אחר ברכותיו שהן ברכות לבטלה, ואם יש עימו כהנים אחרים, יכול לענות אמן ולהתברך ולכוון על ברכת הכהנים הכשרים.