אם היו הרבה חפצים במקלט, ואין אפשרות להניח את החפצים במקום צדדי, והשכן התרה לפני שמשליך והשליך את התכולה לאשפה, השכן פטור מתשלומים, למרות שאתה בעל החפצים לא ידעת שהעירייה והוועד הבית מבקשים לפנות. אם מדובר במעט חפצים שהיו במקלט, והחפצים הם יקרי ערך, והשכן היה יכול לפנות את התכולה למקום צדדי, והחליט לזרוק לאשפה, יש מקום לחייב את השכן שהשליך את החפצים לאשפה.

מקורות: בגמרא סוף פרק השואל (ב"מ קא:) ההוא גברא דזבן ארבא דחמרא, לא אשכח דוכתי לאותובי. אמר לה להך איתתא אית לך דוכתא לאוגורי. אמרה ליה לא. אזל קדשה, יהבה ליה דוכתא לעיולי. אזל לביתיה, כתב לה גיטא שדר לה. אזלא איהי אגרא שקולאי מיניה וביה אפיקתיה ואותביה בשבילא. אמר רב הונא בריה דרב יהושע כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישוב בראשו, לא מיבעיא חצר דלא קיימא לאגרא, אלא אפילו חצר דקיימא לאגרא, אמרה ליה לכולי עלמא ניחא לי לאוגורי ולך לא ניחא לי דדמית עלי כי אריא ארבא.

דברי הגמרא הובא להלכה ברמב"ם (שכירות פרק ז הלכה ז) ובמחבר (סימן שיט) וז"ל: מי שהכניס פירותיו לבית חבירו שלא מדעתו או שהטעוהו עד שהכניס פירותיו והניחם והלך, יש לבעל הבית למכור לו מאותן פירות כדי ליתן שכר הפועלים שמוציאין אותן ומשליכין אותם לשוק. ומדת חסידות הוא שיודיע לבית דין וישכירו ממקצת דמיהן מקום משום השב אבידה לבעלים אף על פי שלא עשה כהוגן. עכ"ל.

הרא"ש (שם סימן כו) אחר שהביא את דברי הגמרא כתב: וצריכה להודיעו, ואם נאנס אחר שהודיעה היא פטורה. מבואר שיטת הרא"ש שההיתר להוציא את הפירות הוא דוקא באופן שמודיע לבעלים שהוציאם, ואם לא הודיעם ונאנסו חייב לשלם לבעלים. וכן פסק הרמ"א שם.

הט"ז ביאר את דעת הרמב"ם שאם הטעה את בעה"ב כאותו מעשה המובא בגמרא מותר להוציאם בלי להודיע, וכמו שאמרו בגמרא כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישיב לו בראשו. ואין לנו להכריח את בעה"ב שישכיר מוקמו בלי רצונו. ואם הכניס פירות לחצר חברו שלא ברשות אם צריך לאותו מקום מותר לו לסלק את הפירות, וא"צ להודיע לבעל הפירות, ומקור לזה מהגמרא ריש המניח (ב"ק כח, א) הממלא חצר חברו כדי יין הרי זה משבר ויוצא משבר ונכנס – דעביד איניש דינא לנפשיה. ואם אינו צריך לאותו מקום אינו יכול להוציא, משום זה נהנה וזה אינו חסר, וגם בזה אם מודיע לו מותר לו לסלקם. וכתב הט"ז שהלכה כהרמב"ם, וגם הרא"ש לא חולק עליו בזה. נמצא שלדעת הט"ז באופן שהכניס בלי רשות אם הפירות מזיקים לבעה"ב מותר לו להוציאם בלי רשותו של בעל הפירות אף לדעת הרא"ש – מדין עביד איניש דינא לנפשיה. ואם אין הפירות מזיקים לבעל החצר צריך בעה"ב להודיע לפני שמוציא את הפירות.

במקרה הנ"ל החפצים שמקלט מזיקים את השכנים, משום שאם לא יפנו יוטל קנסות על כל השכנים, ולכן מצד הדין יכולים להשליך את החפצים החוצה מדין 'עביד איניש דינא לנפשיה'.

אלא שבדין עביד איניש דינא לנפשיה מצאנו בזה נדון בפוסקים מתי מותר לו להזיק את חברו כדי שלא יוזק.

בגמרא בבא קמא (כג, ב): "מכריז רב יוסף, ואיתימא רבה, דסלקין לעילא ודנחתין לתחתאה, הני עיזי דשוקא דמפסדי, מתרינן במרייהו תרי ותלתא זמנין, אי ציית – ציית, ואי לא – אמרין ליה, תיב אמסחתא וקבל זוזך". [פירוש: אותם עיזים שממסתובבים ומזיקים, יש להתרות בבעליהם תחילה שישמרו על העיזים, ואם לא מצייתים מותר לשחוט את העיזים ולמכור את בשרם ולתת את הכסף לבעלים]. וכתבו רש"י ותוספות שמדובר בבהמות שמיועדים לשחיטה והחידוש שאין צורך להמתין ליום השוק אלא מותר לשוחטן מיד. אבל בהמות שאינם מיועדות לשחיטה אסור לשחוט את בהמתם, גם אם הם מסתובבים ומזיקים. וכן נפסק להלכה בשו"ע סימן שצז סעיף ב ובסמ"ע שם  ס"ק א.

בפתחי תשובה (שם) הביא את תשובת חוות יאיר סימן קסה "במעשה באחד שהיתה לו חנות לפני פתח ביתו במיני קטניות וזרעונים, והיו תרנגולות של שכינו פורחות תמיד על החנות ואוכלות משם, והפריחם כמה פעמים וחזרו ובאו כמה פעמים, והגיד לבעל התרנגולות לשמרם כי אם יבואו יכם וימיתם, ולא חש. ופעם אחת שחזרו ובאו עמד בעל החנות והרג אחת מהם המובחרת העומדת לגדל ביצים ואפרוחים. ובאו לדין ופסק שם דבעל החנות חייב לשלם דמי שווי התרנגולת". החו"י למד את דינו מדברי הגמרא הנ"ל שדווקא אם עומדים לשחיטה מותר לו לשחוט את הבהמה ולמנוע שלא תזיקנו, אבל בתרנגולת העומדת לתרנגולים ולא לשחיטה אסור לו לשוחטה.

הוסיף החוות יאיר וביאר שלא מתירים לו לשחוט את התרנגולת מדין 'עביד איניש דינא לנפשיה', משום שדין עביד איניש דינא לנפשיה נאמר רק באדם שמזיק לחברו בכוונה, אבל אם בהמתו מזיקה בלא כוונתו ובלא ידיעת בעל הבהמה, אינו יכול לעשות דין לעצמו, אלא כל נזק שתעשה הבהמה יתבע מבעליו. אלא שהחוות יאיר הקשה על דבריו שהרי בגמרא (ב"ק כח, א) אמרו שור שעלה על גבי חבירו להורגו ובא בעל התחתון ושמט את שלו ונפל עליון ומת פטור. ומבואר בגמרא שם שמשום שעביד איניש דינא לנפשיה מותר לו לשמוט את שלו ולהזיק את חברו. הרי לנו שדין עביד איניש נאמר גם אם בהמתו מזיקה שלא בכוונתו ורצונו של בעל הבהמה. החוות יאיר נשאר בצ"ע וסיים את דבריו, שלמרות הקושיא הדין דין אמת ובהמה שמזיקה אין את ההיתר של עביד איניש דינא לנפשיה כיון שלא נעשה בכוונה להזיק.

המהרש"ם (ח"ד סימן קמ) מתרץ את קושיית החוות יאיר שבממון חברו שמזיקו שלא בכוונה אסור לו להזיק את ממון חברו ולהציל את עצמו, ולכן אסור לבעל החנות לשחוט את התרנגולת. אבל בשור שעלה ע"ג חברו ששומט את שלו, כיון שהמציל לוקח את הממון שלו, ולא עושה פעולה בממון של חברו, מותר לו להציל את עצמו למרות שממילא נעשה נזק לשור של חברו, מאחר ולא מזיק בידיים את ממון חברו. ולפ"ז התיר המהרש"ם לפזר סם המוות בתוך החצר שלו שאם ייכנסו הבהמות של אחרים לחצרו לאכול את פירות השדה יינזקו הבהמות מהסם המוות. וסיים המהרש"ם שאין להתיר לעשות כן אלא אם אי אפשר בעניין אחר.

ויש להקשות על המהרש"ם שבגמרא שם שמבואר שאם אין לו אפשרות להציל את שלו מותר לו לדחוף את השור העליון ולהציל את שלו. וכן נפסק בשו"ע (סימן שפג סעיף ב): "דחפו לעליון ומת, אם היה יכול לשומטו ולא שמטו, הרי זה חייב. ואם לא היה יכול לשומטו, הרי זה פטור". ומבואר שמותר לו להציל את ממונו גם אם דוחף את שור של חברו שמזיקו – וקמה וגם נצבה קושייתו של החו"י על מה שחייב את המוכר ששחט את התרנגולת שהייתה רגילה לאכול מסחורתו ולהזיקו.

ושמעתי מהגאון הרב נפתלי נוסבוים שליט"א ליישב בדרך נוספת, שיש לחלק אם מציל את שלו בשעה שרואה שמזיקים את ממונו או שרוצה להציל את שלו שלא בזמן הנזק, שבשור שעלה ע"ג שור חברו שרואה את שור חברו מזיק את ממונו ולכן מותר לו לדחוף את השור העליון ולהציל את עצמו, למרות שמזיק את חברו כיון שאי אפשר בעניין אחר. אבל בנדון של החו"י התרנגולת עכשיו לא מזיקה אותו אלא שיש חשש סביר שהתרנגולת תחזור ותזיק, ומאחר ולא מדובר בשעת הנזק אלא בחשש שמא תזיק, על זה לא נאמר הדין של עביד איניש דינא לנפשיה. מהגאון הרב משה מרדכי פרבשטיין שמעתי ליישב שצריך תמיד לאמוד את העונש מול ההפסד, אין לאדם להעניש את חברו בעונש גדול עבור נזק קטן שהוא ניזוק, ולכן בתרנגול שאכל קטניות שהנזק הוא קטן ביחס לשחיטת התרנגולת, אין היתר להזיק את חברו, אלא יתבענו על הנזק, אבל אם ההפסד הוא גדול היה מותר להעניש את חברו בעונש גדול.

ולפ"ז אם הריהוט שהיה מונח במקלט הוא ריהוט ששווה הרבה כסף ביחס לקנסות שמוטלים על השכנים, אין היתר להשליך בגלל איום של קנס, אלא יש לתבוע את בעל הריהוט. ובמקרה כזה יש לבחון כל מקרה לגופו.