ככל שאין בו צבע נהגו להקל, אף שיש אוסרים, הרעיון שהצעת אכן מעניין ונראה שאולי הוא אכן נכון יותר, רק לבדוק שלא עושה סתימה.

מקורות: בשו”ת קנין תורה ח”ב סי’ סז, אוסר בין מטעם צביעה [חשש דאורייתא] ובין מטעם מוליד ריח [איסור דרבנן].  במנחת שלמה ח”ב סי’ יד כתב, שהואיל ולפי מה שנתברר לו אף מוסיפים כמה שקלים על הצבע, נראה שחלק מהכוונה היא לתת מראה נקי למים ותחושה של נקיון תמידי, וממילא יש לאסור בסבון שיש בו צבע. אמנם בשו”ת ציץ אליעזר חי”ד סי’ מז, ושו”ת באר משה ח”ח סי’ כב, ושו”ת אז נדברו חי”ב סי’ יג התירו באופן הנ”ל למרות הצבע. ובאז נדברו הביא ששמע שגם הגרי”ש אלישיב זצ"ל מתיר. הגאון רבינו בן ציון אבא שאול זצ"ל, בתשובה בשו"ת אור לציון חלק א, כתב שאין להחמיר בדבר מטעם זה, משום שהרמב"ם כתב, "העושה עין הצבע, חייב משום תולדת צובע, כיצד?, כגון שנתן קנקנתום לתוך מי עפצא שנעשה הכל שחור, הרי זה חייב משום תולדת מלאכת צובע". עד כאן דבריו. ומוכח, שלא נאסרה בשבת אלא הכנת הצבע, באופן שנעשה שחור עד כדי שיוכל אחר כך לצבוע באותו הצבא הנוזלי דבר אחר, כפי שנוהגים בזמנינו בהכנת דיו, או בהכנת צבע לצביעת קירות, אבל עצם צביעת המים לא נאסרה בשבת, משום שאין צביעה במשקין.

ולפי זה, כתב הגאון רבי בן ציון אבא שאול, מכיון שאין המים נצבעים באסלה במדה שיוכלו לצבוע בהם דבר אחר, אין בזה איסור כלל, ומכללן של דברים אתה למד, שהוא הדין במזיגת תמצית תה לתוך מים בשבת, שהיא מותרת, מטעם זה שאין התה ראוי לצבוע בעזרתו דבר אחר. (וכפי שכתבנו בהלכה הקודמת). והאריך בדבר עוד בראיות אחרות כיד ה' הטובה עליו. ואמנם יש שמחמירים בדבר עוד, בפרט למנהג האשכנזים האוסרים את השימוש בסבון בשבת וכפי שביארנו במקום אחר, אולם בנדון זה שאין המעשה בידיים ממש, אלא רק על ידי זרימת המים, יש להקל יותר. ועל כל פנים המיקל בזה יש לו על מה שיסמוך. ולסיכום: מותר מעיקר הדין להשתמש בסבוניה כחולה התלויה באסלה בשבת, שהמיקל בזה יש לו על מה שיסמוך. ובפרט יש להקל בזה למנהג הספרדים המיקלים מעיקר הדין בשימוש בסבון מוצק בשבת.