"ֻיַתּן את הָאֶרץ הזֹּאת לֲﬠָבֶדי לֲאֻחָזּה" (לב, ה) נחלה מבוהלת
על בקשת בני גד ובני ראובן לקבל את נחלתם בעבר הירדן, אומרים חז"ל )במדבר רבה כב, ט:( "עליהם נאמר )משלי כ, כא( 'נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך'".
ואכן מובא במדרש )במדבר רבה כב, ז,( שבעבור בקשתם לקבל נחלה בעבר הירדן, נענשו בני גד ובני ראובן וגלו ראשונים בגלות אשור )כמובא בדברי הימים א ה.( מלבד זאת, מובא בנביא )יחזקאל
כח, כד( שעמון ומואב היו כקוץ מכאיב, בעיקר לבני גד ובני ראובן, וכל הזמן הם היו עושים עימם
מלחמות.
ולכאורה הקושיה עצומה: הרי במפרשים מובא שכוונתם היתה לשם שמים, אם כדברי המגיד מדובנא משום שהיה להם מקנה רב, וכיון שמובא בגמרא )בבא קמא עט ע"ב( שאסור לגדל בהמה דקה בארץ ישראל, משום שהבהמות נכנסות לשדות אחרים ומזיקות אותן ויש בכך גזל, הם ביקשו לעצמם נחלה בעבר הירדן, ואם כדברי הש"ך על התורה, שכיון ששמעון חנה איתם במדבר תחת אותו דגל, הם חששו שגם בארץ ישראל יהיו עימו ביחד, ולא רצו להיות עם מי שנכשל בבנות מואב.
אם כן, מה היתה התביעה עליהם? הרי הם עשו זאת לשם שמים!
לא לחטוף את הברכה
מפרש ה"שפת אמת "זצ"ל, שהטענה עליהם היתה אחת ויחידה: למה רצתם ומיהרתם? המהירות והבהלה – היא זו שגרמה לתביעה עליהם! יהודי צריך לדעת שהקב"ה מוכן לתת לו הכל, אך אל לו להיות מבוהל ולחטוף מעצמו.
מסופר שמשמש של אדמו"ר גדול אמר פעם לרבו: "מצבי הכלכלי דחוק. אני מבקש שהרב'ה יעזור
לי!"
"אל תדאג," אמר לו האדמו"ר, "אשתדל לעזור לך!"
ויהי היום והאדמו"ר הכין מעטפה ובה כסף רב עבור משמשו, והניחה במגירה שלו. לפתע הגיעה שיחת טלפון דחופה, והאדמו"ר קם ממקומו ויצא מן החדר.
המשב"ק ישב בחדר לבד, ומחמת סקרנות פתח את המגירה. הוא ראה את המעטפה התפוחה, הושיט את ידו כדי לבדוק את תוכנה, ועיניו כמעט יצאו מחוריהן למראה השטרות הרבים שגדשו אותה.
"אני לא יכול לעמוד בזה," אמר המשמש לעצמו. "מה כבר יקרה אם אטול כמה שטרות? הרי גם כך הרב'ה מחלק אותם כצדקה, ומה רע אם גם אני אהנה מכך? בודאי הוא לא ישים לב!"
הוא נטל מהשטרות בכוונה להכניסם לכיסו, ובדיוק אז שב האדמו"ר לחדר ותפס אותו בקלקלתו…
"שוטה שבעולם"! אמר לו האדמו"ר. "המעטפה הזו נועדה עבורך! היית יכול לקבל את הכסף בדרך כבוד, ובמקום זה בחרת לקבלו בדרך גניבה!"
אומר המדרש )במדבר רבה כב, ז:( הקב"ה נותן לאדם שלוש מתנות: חכמה, גבורה ועושר. אמנם לעיתים אדם מאבד אותן. מתי? כאשר הן באות לו בחטיפה! יהודי שרוצה לזכות הוא זה שלא חוטף, אלא אומר: אני לא מבקש מעצמי. אמתין בסבלנות עד שהקב"ה יתן לי זאת!
זה היה חטאם של בני גד ובני ראובן. אתה רוצה דברים טובים? מצוין, אבל למה במהירות? תעשה זאת במתינות! כשאדם יודע להתגבר על עצמו – הוא מצליח.
תישן על זה לילה!
כאשר הקים רבה של רעננה ,רבי יצחק פרץ שליט"א, את מפלגת ש"ס, עלה למעונו של מרן הרב שך זצ"ל ושאלה בפיו: "פעמים רבות יושבים בישיבת הממשלה וצריך לקבל החלטות מאד קשות, ולא תמיד יש אפשרות לשאול דעת תורה מה לעשות. איך אדע מה לעשות?"
אמר לו הרב שך משפט שיש בו חכמה שאין כמותה: "לעולם אל תתן תשובה באופן מיידי. תמתין עוד לילה ותיתן את התשובה למחרת!"
ה"מבוהלת" גורם ל"אחריתה לא מבורך." כשאדם חושב על כך במתינות, הוא יכול לבחון את הדבר לאשורו, ולבדוק שמא יש פה תאוות ממון, אלא שהוא עוטף אותה במסוה של לשם שמים. אם אדם רוצה להתרומם ולהצליח, הוא מוכרח להתגבר על הדחף להחליט בו במקום, ולנהוג במתינות.
התגברות – הסיבה לברכה
מעשה בבחור מבוגר שחיפש שידוך. הוא היה בן עשרים ושמונה וכל החברים שלו בישיבה כבר התחתנו. הוא ראה כיצד כל הבחורים הצעירים שבקושי למדו בישיבה כבר מתארסים ומתחתנים, ורק הוא נשאר תקוע, ללא חברותות וללא בחור בן גילו לשוחח עימו. כך הוא ישב בדד, וכל שנשאר לו היה להרים עינים לשמים ולומר: "ריבונו של עולם, מה יהיה איתי??"
יום אחד הוא יצא לטייל ברחובות חיפה, העיר שבה שכנה הישיבה, כשכולו אומר דיכאון. לפתע יצא לקראתו יהודי ואמר: "רבי יהודי! יש פה 'שבע ברכות' למעלה. בוא תעלה!"
מצב הרוח שלו היה ממש באדמה, והדבר האחרון שהתאים לו באותה שעה היה להשתתף בשמחה כלשהי. הוא עמד נטוע באדמה וחיכה שיימצא מתנדב אחר במקומו, אך אותו אדם היה עקשן: "תשמע, אין פה אנשים. אתה חייב לעלות למעלה!"
"אני לא מכיר לא את החתן ולא את הכלה"! ניסה הבחור להתחמק.
אך היהודי לא התרשם. "לא נורא. יהודים כולם אחים, כולם קרובים. תעלה!"
הוא עלה למעלה, וגילה שאם חשב לשבת בשלוה, טעות הייתה בידו. לאחר שנטל ידיו וטעם מעט מהמאכלים, פנו אליו הנוכחים: "עכשיו תשיר קצת, תעשה 'מצב'".
איפה הוא ואיפה שירה? אבל הוא התחיל לשיר וכולם נגררו אחריו וכך הוא הלהיב את כולם. אמר לו אותו יהודי: "אתה שר כל כך יפה! עכשיו תיתן גם דרשה!"
הוא לא הכין שום דרשה, אבל היהודי לא וויתר לו. הוא קם ודרש בשבח החתן שהכרת פניו ענתה בו שהוא חתן כל כך מיוחד, ואם כך ברי שגם הכלה מיוחדת במינה…
בסיום ה'שבע ברכות,' ניגש אליו אחד מן המשתתפים ואמר: "הדרשה שלך היתה משהו משהו! אם כבר מדברים, יש לי אחות בת עשרים וארבע, בחורה כלילת המעלות. אפשר להציע לך אותה?"
הם נפגשו מספר פגישות, ולבסוף הקימו בית בישראל!
לאחר מכן סיפר הבחור: "באותו הזמן שבו ביקש ממני אותו יהודי לעלות ל'שבע ברכות' לא הייתה לי טיפה אחת של מצב רוח, וכבר עמד לי על קצה הלשון לומר לו: 'עזוב אותי, תחפש מישהו אחר. אתה יודע איפה הראש שלי נמצא"'? מה גרם לו לצאת מהבור שבו היה? ההתגברות שהתגבר על עצמו!
זו בדיוק העבודה שלנו. יהודי צריך לדעת שאם הוא הולך עם הקב"ה ומתגבר ומתאמץ לעבוד אותו גם כשקשה לו, הקב"ה נותן לו את הברכה!
הקאפו שמת מות קדושים
סיפור נוסף המלמד כמה אדם שיודע להתגבר על עצמו, יכול לזכות ברגע אחד:
האדמו"ר מבלאז'וב זצ"ל היה צדיק יסוד עולם, שעבר את שנות השואה הנוראות במחנות ההשמדה. הקאפו שהיה ממונה על הצריף שלו היה יהודי רחוק מתורה ומצוות שקראו לו שיינביס, וכשאר היהודים ששימשו בתפקיד נאלח זה, והתאכזרו ביותר לאחיהם היהודים והתעללו בהם כדי למצוא חן בעיני הגרמנים הארורים, כדי שיתנו להם עוד כמה הטבות – אף הוא היה רע, אכזר וחסר לב.
ביחד עם האדמו"ר היתה קבוצת חסידים יראי ה,' ובהתקרב יום הכיפורים הם באו וביקשו מהאדמו"ר: "אולי תיגש אל הקאפו ותבקש ממנו שביום כיפור יתחשב בנו וייתן לנו עבודות שאין בהן איסורי דאורייתא אלא רק איסורי דרבנן".
הרבי חשש מאד מכך, משום שבדרך כלל אותם בוגדים שנאו ביותר את תלמידי החכמים והרבנים, ואם ידע שהוא היה אדמו"ר גדול, הוא עלול להרע לו מאד. אמנם מכיוון שכולם לחצו עליו, שם האדמו"ר נפשו בכפו והלך לדבר עם הקאפו.
"אף אחד מאיתנו לא יודע אם הוא יצא מכאן חי," פנה אליו האדמו"ר. "הרי יש לך לב יהודי, והיום לעת ערב מתחיל יום כיפור. עזור לנו לא לעשות ביום הקדוש מלאכות דאורייתא אלא רק דרבנן." ובדברו, הסביר האדמו"ר לקאפו את החילוק בין שני סוגי המלאכות.
דברי האדמו"ר שיצאו מלב טהור נכנסו אל לב הקאפו, והוא אמר לו: "אתם הרי יודעים שהגרמנים מתעללים ביהודים בחגי ישראל יותר מאשר בשאר הימים, ולכן אם הם יחשדו בי שאני מסייע לכם בדרך כלשהי – אחת דתי להמית. בליל יום הכיפורים לא אוכל לפעול מאומה, משום שהנאצים שלחו אתכם לשבור את בית הקברות בלבוב, והם ישגיחו על ביצוע המשימה, אך בבוקר אשתדל לבוא לקראתכם. בקשה אחת לי מכם: אתם מצדכם תשמרו על השקט, כך שהדבר לא ייוודע לאיש".
בליל יום כיפור שבו היהודים לצריף כשהם שבורים ורצוצים מהעבודה, ואז החליט הרבי מבלוז'וב לערוך תפילת 'כל נדרי' בצריף.
בעיצומה של התפילה, התפרץ הקאפו לצריף וצרח עליהם: "אתם לא נורמלים! מה אתם עושים? אם הגרמנים היו תופסים שאתם עושים פה תפילת 'כל נדרי,' הם היו הורגים את כולכם!"
השיבו לו: "איננו יודעים אם נצא מכאן בחיים. לכל הפחות אנו מנסים לחטוף קצת מקדושת יום הכיפורים ולשוב בתשובה!"
למחרת בבוקר, לקח הקאפו את קבוצת היהודים שהיתה ביחד עם הרבי, והטיל עליה לנקות ולצחצח את כל הצריפים והמשרדים, שהרי הגרמנים אהבו סדר ונקיון. כולם קיבלו סמרטוטים לידיהם והחלו לנקות, וכדי שלא יעברו על איסור דאורייתא, הרטיבו את הסמרטוטים בדמעותיהם שלהם.
כאשר עסקו היהודים בניקיון אחד המשרדים, נכנסו לפתע שני חיילים גרמנים, וכשראו את קבוצת היהודים המנקה אותו, פשט חיוך זדוני על פניהם. הם יצאו מהמקום, ולאחר מספר רגעים שבו כשבידיהם סיר מרק עם נתחי בשר, אשר הדיף ניחוח עז ומגרה.
"אכלו מהמרק"! פקדו על היהודים.
"כעת אנחנו עובדים, ואיננו רוצים לאכול"! אמרו היהודים.
"אנחנו יודעים שהסיבה האמיתית שאתם לא רוצים לאכול היא בגלל שהיום יום הכיפורים"! ענו הנאצים בכעס. הם קראו לקאפו וציוו עליו: "אתה אחראי לדאוג לכך שהם יאכלו!"
בדרך כלל הקאפו היה ממלא את הפקודה בשמחה, ומכריח את היהודים לעשות כדברי הנאצים, אך להפתעת הנאצים, היישר אליהם הקאפו מבט ואמר: "לא רק הם צמים היום, אלא גם אני צם בפעם הראשונה בחיי. אתם יכולים להרוג אותי כעת, אך דעו לכם שלא אני יאכל ולא הם יאכלו!"
זעמם של הנאצים התגבר בהם עד להשחית, ואחד מהם שלף את אקדחו וירה בקאפו למוות. "יהודים ארורים! גם מחר לא תקבלו אוכל"! סיננו מבין שיניהם.
בכל מוצאי יום הכיפורים, היה הרבי מבלאז'וב מספר את הסיפור לעילוי נשמת אותו קאפו, והיה מוסיף: "הבה נתבונן: אותו יהודי היה רחוק מתורה ומצוות, ולא גדל על ברכי חינוך תורני אלא על חינוך כפרני. כיצד קרה שהוא היה מוכן למסור את הנפש בעבור צום יום הכיפורים, כשבקושי ידע מהי מהותו של היום?
"אלא, שכאשר הוא נענה לסייע ליהודים אחרים במסירות נפש, למרות שעל פי התנהגותו עד לאותו רגע היה מצופה ממנו לנהוג אחרת, הוא התרומם והתעלה לפסגות רוחניות, עד שזכה למות על קידוש ה' כקדוש וטהור!"
***************
לֹא ַיֵחל ְדָּברוֹ ְכָּכל ַהֹיֵּצא ִמִפּיו ַיֲﬠֶשׂה" )ל, ג(
בין שתי שתיקות – דיבור אחד
פירש רש"י: "לא יחל דברו – כמו לא יחלל דברו, לא יעשה דבריו חולין".
החיד"א הקדוש אמר בדרך רמז ודרוש: מי שלא יחל את דברו – כל מוצא מפיו הקב"ה יעשה. מה שהוא יוציא מפיו הקב"ה ישמע. צדיק גוזר. וגם תפילתו תתקבל.
לייקר כל מילה
שמירת הדיבור, ראשית כל היא לייקר כל מילה, לכבד מילה שאומרים. "ככל היוצא מפיו יעשה" – אם הבטחת משהו עליך לקיים, ויהי מה.
בילדותי, בזמן שה"חזון איש "זצ"ל עוד היה חי, בני ברק היתה עיר קטנה מאוד, ובפרט שכונת 'זכרון מאיר' שכללה בסך הכל משפחות בודדות. אנחנו התגוררנו בשכנות ל"חזון איש," וכאשר היינו צריכים ללכת בשבת מהבית – שהיה ברחוב בית הלל – עד ל'בית כנסת הגדול' ברבי עקיבא, היינו צריכים להניח עירובי תחומין, כי באמצע היה הפסק של שבעים אמה ושיריים!…
ה"חזון איש" נהג להתפלל, דוקא 'מנחה גדולה.' היה מקפיד על כך. היכן יש באמצע היום מניין למנחה בעיר קטנה ואנשים בה מעט? באמת היה לו קשה עד שהתקבץ מניין.
סיפר לי יהודי שהיה נוכח במקום: באחד הימים ישב יהודי בבית ה"חזון איש," חצי שעה שלושת רבעי שעה, והגיעה שעת המנחה. הוא המתין בסבלנות ישב והסתכל בספר ולא הלך, כי ה"חזון איש" צריך מנין, והיה קשה לקבץ עשרה. ביקשו מכל מיני אנשים שעברו ברחוב וכל אחד התחסק: "לא, אין לי זמן" ]לשבת שלושת רבעי שעה ולבלבל את הראש ל"חזון איש," היה להם זמן, אבל שצריך לעשות משהו גם למענו – זה לא כל אחד מבין.[
סוף סוף השיגו מנין. ברוך ה' הגיע העשירי. שעת התפילה כבר התאחרה בחצי שעה. היו צריכים להתפלל בשתים-עשרה וחצי, ועד שהשיגו את העשירי השעה היתה כבר אחת. ואז אמר רבי שמואל גריינימן זצ"ל – הגיס של ה"חזון איש:" "אוה, מה אני עושה עכשיו? קבעתי עם יהודי שיבוא אלי בשעה אחת וניפגש, והנה אני העשירי עד שחיפשו במשך זמן, אבל יהודי ממתין לי בבית, סיכמתי איתו!"
הוא לא רצה לפסוק, ושאל את ה"חזון איש:" "רב'ה, מה אני עושה?" ומה אתם אומרים, רבותי, מה ה"חזון איש" אמר לו– – – ?
ה"חזון איש" אמר לו: "אצל אחד שהאמת נר לרגליו, זו לא שאלה כלל"… פשיטא. נדברת עם מישהו – ככל היוצא מפיו יעשה!
הוי עובדה שבחור הגיע ל"חזון איש" וביקש ממנו שיבוא לחתונה שלו. אבל החזו"א זצ"ל סירב: "אני לא יכול, קשה לי לבוא".
הבחור לא ויתר. עוד פעם התחנן: "אני מבקש מאוד שהרב יבוא לחתונה שלי…".
"קשה לי, לא יכול" – התנצל ה"חזון איש." היו לו את הסיבות שלו, ויכול להיות שלא רצה, הכל יכול להיות. אבל וההוא עמד ונדנד, נודניק. ישב שם אחד התלמידים. הוא ידע שמהבית של החזו"א בשום אופן לא מגרשים אנשים. לכן רק אמר ל"חזון איש:" "רב'ה, שהרב יגיד 'בלי נדר אני אבוא לחתונה"' ]ואם אומרים בלי נדר, זו לא חובה לבוא, ובינתיים הבחור ילך מכאן.[
אמר לו ה"חזון איש:" "אצלי, אם אגיד בלי נדר, אני אבוא לחתונה. זו 'קבלה' גדולה אצלי," ע"כ. וכי "בלי נדר" זה הפקר!? ככל היוצא מפיו!
אומרים, שליטאי סיפר פעם סיפור, וכה היו דבריו: "מומר אחד נכנס אל הגאון מוילנא ודיבר דברים גרועים, והגאון אמר: שהוא לא יוציא שנתו." ככה ממש הוציא מפיו.
"נו," שאלוהו, "ומה היה בסוף?" והליטאי ענה: "מה הנפקא מינה מה היה בסוף, זה כבר מספיק
בשבילנו!" כאן נגמר הסיפור אצל הליטאים. – שהוא אמר. אמר זה הכל. וזה הסוף! כוחה של מילה.
עשרים סטים, לא פחות!
כדאי לשמוע סיפור נוסף. ה"חפץ חיים "זצ"ל הוציא לאור ספרים רבים, ולא הוציא את הספר למכירה
לרבים, עד שהגיהו אותו היטב. בסוף ימיו בתו היתה מסייעת בידו להגיה את הספרים. בסוף ימיה
שלה היא התגוררה בירושלים – הרבנית זקס. לפני כמה שנים נפטרה, הבת של החפץ חיים!. פעם אחת ה"חפץ חיים" ביקש ממנה שתגיה סט 'משנה ברורה.' זה היה בחורף. שם, בליטא, בחורף לא היה הרבה שמש, כמעט ולא מצאו את השמש זורחת באמצע החורף.
והנה באותו יום שאביה ביקש ממנה להגיה את ה'משנה ברורה,' בדיוק יצאה השמש על הארץ. שמחה
גדולה! היא רצתה לצאת החוצה, להנות מהשמש. לכן בקשה מאבא: "אולי מחר. היום לא". וכיון
שחשבה שאבא יאמר לה שזה דחוף, הוסיפה ואמרה: "אבא, מחר אני מוכנה להגיה אפילו עשרים סטים. מחר, אבל לא היום". מה קרה? למה היום לא"? התעניין ה"חפץ חיים". כי יש שמש בחוץ, אני רוצה לשבת, לתפוס שמש בחצר". בסדר, תלכי לשמש," הסכים ה"חפץ חיים "היא יצאה, ישבה בשמש כמה שעות. כאשר שבה לחדרה בבית, מצאה על השולחן ערימה של עשרים סטים 'משנה ברורה'. באה לאביה ותמהה: "אבא, מה קרה ?"בתי היקרה," אמר ה"חפץ חיים" במתק לשונו, "מילה זו מילה. את הוצאת מהפה שלך 'עשרים סטים.' עשרים סטים זה עשרים סטים, לא פחות "איי, איי. ומי שאצלו מילה זו מילה, יש לו זכות ש"ככל היוצא מפיו יעשה" כפי שאמרנו מהחיד"א ומה"חפץ חיים ".
מהדברים הצריכים חיזוק
הכל יודעים כי מה שאנו מדברים עתה בענין השמירה על הפה, יש לו חשיבות, וזה כל כך הלכה למעשה בכל יום. ואלו דברים הצריכים חיזוק. כי פעמים רבות קובעים, מדברים על זמן, נוקבים סך כסף מסויים, מבטיחים לבוא בשעה מסוימת, קובעים, ו…גורנישט. האדם לא מייחס חשיבות לדיבוריו.
וי. "אבל אמרת לי שאתה תגיע" "כן, כן, אמרתי, אבל". – – – הדיבור שלו לא שווה. איך קוראים לזה
היום: אין לדברים שלו כיסוי. אבל ישנם יהודים, שאם אמרו מילה אפשר לבנות עליה בנין רב קומות. א'ואוורט, איז א'ווארט. ובפרט חלילה, בנדרים ושבועות או ספק נדרים, יש להיזהר ולהישמר. ה"בעל הטורים" כותב: "נדרים" בגימטריה "רוצח"! לא פחות ולא יותר. כי חז"ל אומרים שהנודר ואינו מקיים רח"ל בניו מתים ואשתו וכו,' א"כ הוא כרוצח! יש להישמר. אפילו אם לא אומר נדר ממש, אבל אם זה לדבר מצווה – יש לדבריו דין של נדר שהוא מחויב לקיים.
לדוגמא: אומרים לאדם "בוא לאכול" הוא אומר "אני כבר בא לאכול," ובדיוק באותו יום ראש חודש, ובראש חודש יש מצות אכילה, אם כן הוא מחויב לאכול, כי לא אמר בלי נדר. הוא מזלזל, ובכלל לא עלה על דעתו שעלול להיכשל חלילה בחטא של נדר לדבר מצוה. אבל כיון שהיום ראש חודש הוא בסכנה של נדר. יש להקפיד בענייני הנהגות טובות לומר על כל דבר בלי נדר. בלי נדבה. כי יש מעשים ותחומים שהאדם לא מעלה כלל על דעתו שזו מצוה, וממילא זה נדר, ויכול להיכשל.
כמו כן. אדם עם הפה שלו יכול במשהו קטן להיכשל בחמורי חמורות. מילה אחת הוא אומר ורחמנא ליצלן, חמורי חמורות. ולשון הרע שקול כנגד עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים. מירעדיק, ואין עוד עבירה בעולם, שכל כך בקלות אפשר להיכשל בה. כי אפילו ראיית העיניים שכתוב בגמרא שבקלות אפשר להיכשל, אבל בכל אופן צריך שתהיה היכי תמצי. אבל כאן בכל רגע ובכל מקום שהוא נמצא, רק מדבר בטלפון ומוציא את הלשון מנרתיקה, או וי. לכך החיזוק צריך להיות מאוד מאוד. וה' יעזרנו.
הביקור בביתו של רבי שלום שבדרון
אספר לכם מעשה. היה פעם יהודי גדול, ודאי שמעתם עליו – המשגיח בליקווד ,רבי נתן
ואכטפויגל זצ"ל. הוא היה משגיח בליקווד עוד בזמן רבי אהרן קוטלר. והיה מהקלעמר'ס מהתלמידים של רבי ירוחם ממיר. הוא הגיע לביקור בארץ ישראל, וכיון שהיה בידידות עם הרב'ה ר' שלום שבדרון ז"ל, מירעדיקא ידידות, חפץ לבקרו.
בסוף ימיו של ר' שלום, הוא התגורר פה בבני ברק אצל בתו, והיה מאוד חלש. הייתי בשיחה בבני ברק מפי ר' נתן וכטפויגל. אחרי שאמר את השמוע'ת הוא התעניין האם אפשר להיכנס אל ר' שלום?
שמעתי שהוא מעוניין להיכנס, אמרתי לו: "כן, ודאי, אפשר להיכנס אליו." הלכו להודיע לבתו, והיא אמרה שאפשר להיכנס.
כזו פגישה, חבל להפסיד – חשבתי לעצמי.
הלכתי לשם אחריהם. הוא נכנס, וכמו שאמרתי לכם, הרב'ה ר' שלום היה חלש מאד. אבל הוא רק ראה את ר' נתן, אוי ההתרגשות היה עד השמים: "אוי ר' נתן! ר' נתן"! אמר בכזו השתפכות הנפש, ר' נתן!
נו, רבי נתן התיישב. אוהו. הוא ביקש מר' שלום להגיד איזה ווארט. אבל כנראה שלא היה שייך. אמר ר' נתן וכטפויגל לר' שלום: "אם כך, אני אגיד את הדרשה שלכם, שדיברתם אצלנו בליקווד".
חשבתי שהוא יאמר איזה רעיון, א'גוטא חידוש, – דבר עמוק מאיר עיניים.
ר' נתן זצ"ל פתח את פה קדשו, כשהוא חוזר על הדרשה של ר' שלום. מה אמר בליקווד? אמר בקול ובעל פה כמה שורות מאיגרת הגר"א, עם ניגון:
"ועד יום מותו צריך האדם להתיסר. ולא בתעניתים, ולא בסיגופים – רק ברסן פיו ותאוותו ".כך המשיך הלאה. הוא שר" :רק ברסן פיו ותאוותיו. וזו היא התשובה".
אתם שומעים? חזר ר' נתן – אתם שומעים – זו היא תשובה, "רסן פיו" – אחד מרסן את הפה שלו, מרסן את תאוותיו! זו תשובה.
"וזה יותר מכל התעניתים והסיגופים שבעולם. וזה כל פרי העולם הבא".
אחרי כן המשיך בניגון את המשך דברי האיגרת ]ודמעות עמדו בעיניים"[ :וכל רגע ורגע ,אוי, זה ממש גיועלדיק, נשמע מה שהולך פה. איי הגאון מוילנא, קדש הקדשים, מה שהוא מודיע" – וכל רגע ורגע שאדם חוסם פיו – "מעוניין לדבר, אך חוסם את הפה במחסום. מדביק שתי שפתותיו כאבני רחיים. חוסם. אם כך הוא עושה" – זוכה בשבילו לאור הגנוז שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער. ובזה יכופר לו כל עוון. וניצל משאול תחתית".
אנו רוצים כל כך כפרה, מעוניינים ב'תשובה,' וכאן הגאון מבטיח כי החוסם פיו "יכופר לו כל עוון וניצל משאול תחתית!" מכרה זהב. לא כך? בוער לו לדבר איזה ענין, ויש לו מאה היתרים שמותר וצריך לשוח, ושבוודאי מצוה לדבר. אבל כיון שאין לו פסק ברור על הענין, הוא מתאפק וסוגר את פיו. ואז מה קורה? – הוא זוכה לאור הגנוז שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער!
כל רגע ורגע .לא פעם אחת, אלא כל רגע נוסף שחוסם פיו. וכי זה לא מכרה זהב? מיליארד.
הוא חזר על כמה שטיקלאך נוספים מהגר"א' :אבל העיקר לזכות לעולם הבא, על ידי שמירת פיו. וזה יותר מכל התורה והמעשים, כי הפה קודש קדשים .והדרשה של ר' נתן / ר' שלום, הסתיימה. אה, ממש מבהיל. ונזכה לשמור פינו לקודש.
"לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" )ל, ג(
מלבד הפירוש הפשוט של הפסוק, המדבר על חיוב האדם לקיים את נדריו היוצאים מפיו, ישנו פרוש נפלא על דרך הדרש, שהוא תמרור הוראה ללמדנו על הזהירות, מכח הדיבור שנתן לנו ה' בפינו, פרוש
שמביאו הגאון רבי חיים ויטאל זיע"א לפסוק זה: "לא יחל דברו כלל היוצא מפיו יעשה" – לא יחלל
האדם את דבורו, כי כל דיבור שיוצא מפי האדם, אם טוב אם רע, פועל פעולה למעלה, ובורא סניגורין או קטיגורין, וזה שנאמר 'ככל היוצא מפיו' אם טוב אם רע.
דברים אלו מובאים וזוהרים גם בלשון הזהב של מרן רבי חיים מואלוז'ין זיע"א, שכתב ב'נפש החיים' )ש"א פ"ד:( "וזאת תורת כל איש מישראל, שאל יאמר בלבו ח"ו, כי מה אני ומה כוחי לפעול שום ענין בעולם, אמנם יבין ויקבע במחשבת לבו, שכל פרטי מעשיו ודיבורו וכו,' מה רבו מעשיו ומאד גדלו ורמו, שכל אחת עולה כפי פעולתה בגובהי מרומים, בעולמות וצחצחות האורות העליונים".
דברים נשגבים אלו, הם לנו לתמרור הוראה, אזהרה והדרכה, כיצד עלינו להשתמש בכח הדיבור שבפינו, עד כמה עלינו להזהר מכל מילה רעה או להעריך מילה טובה או ברכה היוצאת מפיו של כל יהודי.
'ברית כרותה לשפתיים' אמרו חז"ל, למדים אנו מדבריהם, כי כל מילה פועלת בעולמות העליונים! ומשכך עלינו לישא באחריות ובעול השמירה של כל מילה לרע או לטוב.
><><><><><><
מעשה מרטיט סיפר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, המלמדנו עד כמה חובה עלינו להיזהר מכל מילה שיוצאת מפיו של יהודי ואפילו אם יצאה בשגגת כעס וכדו':
מעשה זה אירע בירושלים להרב ד.ק. שבמשך 24 שנים לא זכה להיפקד בזרע של קיימא ,ואחר שנות סבל וסיבובים בכל רחבי תבל אצל רופאים, זכה באופן פלאי להיפקד בבן זכר.
הרב ד.ק. למד בצעירותו בישיבה בירושלים, ונודע כמתמיד גדול. בישיבה שם היתה אשה שהיתה שוטפת את הרצפות בהיכל הישיבה, ופעם אחת הגיעה עם כמה מזאטוטיה לשטיפת הישיבה, והם כדרך הילדים עשו רעש והפריעו ללומדים.
מיודענו זה שהיה מתמיד גדול, ניגש לאשה והעיר לה על הרעש שעושים ילדיה שמפריע לו מלימודו. האשה שעבודה זו היתה קשה עליה, קצת נפגעה מההערה, ופלטה מבין שפתיה: "הלוואי שלא תזכה לטעום את טעמו של צער גידול בנים".
חלפו להן שנים, והנ"ל שכח בכלל את המאורע הזה. הוא נישא בהמשך לבת זוגו, וכך עוברות שנים רבות והם מצפים ומייחלים בלב שבור וקרוע לזרע של קיימא שמתמהמה מלבוא, הם נוסעים לכל רחבי תבל לשאול בעצת הרופאים ולשווא…..!
בני הזוג שכבר התקרבו לגיל חמישים, כמעט ונואשו, אבל בליבם בטחו בריבון העולמים שיושיעם ברחמיו. אז ביום מן הימים עולה בפתע פתאום בזיכרונו של הרב ד.ק. אותו מעשה בעוזרת הנקיון של הישיבה, ומה שאמרה לו, ואז החל להרהר ולחשוב, שהנה אז הוא חשב שהיא התכוונה לברכו שלא יראה צער גידול בנים, אבל הרי היא אמרה זאת מתוך שנפגעה קצת מדבריו כלפיה, ואולי יש בדבריה כמין קללה וקפידא כלפיו?
אומר ועושה. התחיל לברר אחר מקום מגוריה, ושמח לשמוע שהיא עדיין בחיים. חיש מהר נסע לביתה… פרש בפניה את המקרה הנ"ל, וביקש בכל לשון שתמחל לו בלב שלם. היא כמובן מחלה בלב שלם, ואף הוסיפה ברכות מלב ונפש, וסיפרה לו כי בניה אלו שהיו איתה בעת שטיפת הרצפות בישיבה, יצאו תלמידי חכמים גדולים ומפורסמים.
נס ופלא! לא עברו יותר מתשעה חדשים, ובני הזוג המבוגרים זכו לחבוק בזרועותיהם בן זכר, וכל העיר ירושלים רעשה געשה ושמחה בשמחתם ובנס הגדול שהתרחש לעיל כל.
ללמדנו עד כמה גדול כח הדיבור של כל יהודי, אם לרע שיוצא מתוך צער וקפידא, כמה עלינו להזהר מכך, שלא להפגע מדיבורים של אחרים ושלא לפגוע בדיבורנו באחרים, ועל אחת כמה וכמה מרובה
מידה טובה, אם יוצאת ברכה מפינו או מפיו של כל יהודי, כמה עלינו לחבבה ולהעריכה, ביודענו מה פועלת כל מילה בעולמות העליונים.
***********
לברך את עמו ישראל באהבה
אהרן הכהן הוא היחיד שיום היארצייט שלו נכתב במפורש בתורה )במדבר לג, לח:( "ַוַיַּﬠל ַאֲהֹרן ַהֹכֵּהן ֶאל ֹהר ָהָהר ַﬠל ִפּי ה' ַוָיָּמת ָשִׁם… ַבֹּחֶדשׁ ַהֲחִמיִשׁי ְבֶּאָחד ַלֹחֶד."שׁ ומובא בספרים הקדושים כי יש רמז בכך שאהרן הכהן, שהיה אוהב שלום ורודף שלום, נפטר דווקא ביום הראשון של חודש אב.
מיד עם כניסתו של החודש בו נחרב בית המקדש בעוון המחלוקת ושנאת חינם – ִיָזֵּכר כל יהודי באהרן הכהן שהיה אוהב שלום, אוהב את הבריות, נושא כפיו כל יום, ומברך אותם באהבה.
כשהכהנים נושאים את כפיהם הם מברכים: "ֲאֶשׁר ִקְדָּשׁנוּ ִבְּקֻדָשּׁתו ֶשׁל ַאֲהֹרן ְוִצָוּנוּ ְלָבֵרg ֶאת ַוֹמּﬠ ִיְשָׂרֵאל ְבַּאֲהָבה." מאי משמע "לברך באהבה"?
זכיתי לשמוע מיהודי שנפטר לפני זמן קצר, שהיה מתלמידיו של הכהן הגדול ֵמֶאָחיו, מרן ה"חפץ חיים" זצ"ל, שסיפר שה"חפץ חיים" היה משתהה על הבימה, במשך כמה דקות, אחרי שהכהנים סיימו "שלום" וכבר ירדו מן המדרגות.
בחו"ל הכהנים לא היו נושאים כפיים בכל יום, אלא רק בחגים. בחג השבועות, החג האחרון בחייו של ה"חפץ חיים," שנפטר בחודש אלול, שאל אותו אחד מהתלמידים, מה הוא אומר בזמן הזה, בזמן שכל הכהנים סיימו כבר את ברכתם?
נענה ה"חפץ חיים" ואמר: "הקב"ה נתן לנו, הכהנים, הזדמנות לברך את עם ישראל. והנה, להוסיף על הברכות – אי אפשר, ומכל מקום הלב שלי משתוקק להוסיף ולברך, עוד ועוד, ופשוט קשה לי מאד להיפרד, לרדת מהבימה ולסיים את הברכה".
"לברך באהבה" זה לתת לשני את הלב בשעה שמברכים אותו. מי שיש לו לב חם, לא מסתפק בברכת "מזל טוב," כששומע על שמחתו של חברו. לבו עולה על גדותיו והוא מברך באהבה, שופע עוד ועוד.
פיו ולבו של אהרן היו שוים
חז"ל )אבות דרבי נתן פרק יב( מספרים על דרכו של אהרן לעשות שלום בין שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה:
"הלך וישב לו אצל אחד מהם, ואמר לו: 'בני! ראה חברך מהו אומר. מטרף את לבו וקורע את בגדיו, אומר: אוי לי, היאך אשא את עיני ואראה את חברי. בושתי הימנו, שאני הוא שסרחתי עליו' ויושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו. והולך אהרן, ויושב לו אצל האחר, ואומר לו: 'בני! ראה חברך מהו אומר. מטרף את לבו וקורע את בגדיו, ואומר: אוי לי, היאך אשא את עיני ואראה את חברי? בושתי הימנו, שאני הוא שסרחתי עליו!' ויושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו. וכשנפגשו זה בזה – גפפו ונשקו זה לזה".
ולכאורה יש להבין: הן כאשר אהרן היה אצל הראשון, הוא עדיין לא דיבר עם השני. כיצד, אפוא, הוא מספר לו שהשני מטרף את לבו, קורע את בגדיו ומתנחם על מעשיו? איך הוא מספר לכל אחד מהם שחברו מודה באשמה ומתחרט, בשעה שבאמת לא כך היה?
ביאור הדבר: אהרן היה לבם של ישראל. הוא אהב, באמת ובתמים, כל אחד ואחד מישראל, בלב שלם. פיו ולבו היו שווים: הוא לא הביע אהבה, שמחה, כלפי חוץ, מבלי שלבו אהב באמת את הזולת.
ישנם הרבה אנשים שכלפי חוץ מראים פנים מחייכות, ולבם בל עמם. אין כוונתי, חלילה, לזלזל בזה. גם זו, בהחלט, מעלה: להראות פנים שוחקות לזולת.
אבל אהרן הכהן היה במדרגה הרבה יותר גבוהה. הוא היה במדרגת "ְוָרֲאg ְוָשַׂמח ְבִּל"וֹבּ )שמות ד, יד.( הקב"ה העיד עליו, שלא רק כלפי חוץ הוא ְמַגֶלּה שמחה על ִמוּנּיוֹ של אחיו הצעיר לנשיא ישראל, אלא השמחה היא פנימית, אמתית, מעומק הלב.
כאשר אהרן ראה שני יהודים ָרִבים ביניהם – זה פשוט דקר את לבו! נגרם לו מכך צער נוראי, כאבו היה עצום.
הכאב הזה, הצער הזה, הבכי הזה, היו כמו "קרני אור," פרוז'קטורים, שנכנסו היישר ללבם של שני הניצים והשפיעו עליהם, לנטוש את השנאה ולהרגיש רצון להתפייס!
נמצא, אפוא, שכאשר אהרן ישב אצל כל אחד מבעלי המריבה, הוא יכול היה לומר לו בפה מלא, כי חברו נטש את השנאה ומעוניין להתפייס. הוא ידע כי הצער שלו, הדמעות שלו, התפילות שלו לבורא עולם שישראל יחיו באהבה ובשלום, גרמו לקרני אור רוחניים שנכנסו ללבם של השניים ויצרו אצל כל אחד מהם את הרצון להתפייס.
אהרן לא שינה, חלילה, מן האמת. הוא לא סיפר סתם סיפור כדי להשיג את השלום. הוא סיפר את האמת לאמיתה!
בספרים הקדושים מבארים את דברי רש"י )במדבר ח, ג:( "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה," שלכאורה הדברים תמוהים, וכי יש צורך לומר שאהרן לא שינה ממה שה' ציווה אותו? אלא, שבחו של אהרן היה, שאף פעם לא היה ְמַשֶׁנּה מדבורו. כל דבריו היו תמיד הוגנים ואמתיים.
גם בנידון דידן, אין הפשט שלצורך השגת השלום אהרן שינה מן האמת. כל מה שדיבר – היה אך ורק האמת הצרופה .
מעשה בשני שכנים
אני מוסר מודעה כאן, ממקום עומדי ליד ארון הקודש, כי את הסיפור שאני הולך לספר לפניכם, איני מספר, חלילה, כדי להתגאות, אלא רק מתוך כוונה שאם הוא יגרום למישהו לעשות איזשהו שינוי – והיה זה שכרי:
כבר שנים רבות שאני נוהג למסור דרשה, בליל תשעה באב, בבית המדרש הגדול בויז'ניץ. לפני שנתיים, במוצאי תשעה באב, הלכתי עם בני, שעה אחרי צאת הצום, לומר "קידוש לבנה." בסיום ניגש אלי בן אדם וביקש להתלוות אלי, היות וברצונו לספר לי משהו. הוא הוסיף מיד ואמר, כי לא אכפת לו, ֶשְׁבִּני יאזין גם הוא לסיפור.
מיד כשהחל לדבר, פרץ בבכי ואמר: "ר' אהרן, שמונה שנים יש מריבה ביני לבין ְשֵׁכִני, המתגורר באותו בניין ֶוֹבּשׁ אני מתגורר. שמונה שנים אנחנו לא מדברים אחד עם השני. המריבה פרצה על רקע של בעיית בנייה. הוא רימה אותי בעשרים אלף דולר. הלכנו כמה פעמים לדין תורה, אבל בשורה התחתונה לא ראיתי ממנו את הכסף".
"ר' אהרן, אתה הרי יודע, מריבה בין קרובי משפחה או בין שכנים, היא קשה במיוחד…
"והנה אתמול, בליל תשעה באב, השתתפתי בדרשה שלך. תיארת, בדבריך הנרגשים, כמה גדול הוא הצער שיש לכל אבא אם הילדים שלו ָרִבים ביניהם. גם לאבא עשיר, שיש מיליונים – כל זה איננו שווה לו, אם הבנים שלו מסוכסכים האחד עם השני. הבאת כמה וכמה מאמרי חז"ל המתארים את הצער
הגדול ואת הסבל הגדול שיש לאבינו שבשמים כאשר ישנה שנאת חינם בין שני יהודים. הוספת לתאר איך יצרו של אדם מתגבר עליו ולא מניח לו להתפייס, גם אם הוא יודע שהשני צודק.
"אתמול בלילה ,ליל תשעה באב – לא עצמתי עין. שמונה שנים אני גורם סבל לבורא עולם, ְמַצֵﬠר את אבא!
"בבוקר, לפני שהלכתי להתפלל ולומר קינות, דפקתי על דלת שכני. הוא פתח את הדלת ונראה המום! שמונה שנים לא לדבר, ופתאום…
"פרצתי בבכי. אמרתי לו שהאזנתי לדרשה בה נאמרו דברים חמורים ביותר בגנות המחלוקת, ובאתי להתפייס עמו ולבקש את מחילתו. הוספתי ואמרתי לו כי אני מוחל בלב שלם על עשרים אלף הדולר שהוא חייב לי, ובלבד שיוציא מפיו את שתי המילים 'מחול לך'!
"ר' אהרן! זה היה קשה. קשה מאד. אבל הרגשתי שאני עושה משהו טוב… ולא תאמין מה השכן אמר לי: 'גם אני הייתי באותה דרשה. בית הכנסת היה חשוך ובשל כך, כנראה, לא ראית אותי. גם בלבי
גמלה ההחלטה לבוא אליך, ולבקש את מחילתך, אלא שאתה הקדמת אותי'…
"והנה, הערב, עשר דקות אחרי צאת הצום, הוא ממשיך ומספר לי, השכן שלי דופק על דלת ביתי, ביחד עם אשתו, בידיהם בקבוק ליקר ומעטפה. הם הגישו לי את המעטפה ואמרו: 'איננו מסכימים בשום פנים ואופן שתמחלו לנו על עשרים אלף הדולר! הא לכם, לעת עתה, חמשת אלפים דולר 'על החשבון,' ואת היתרה נפרע בע"ה בתשלומים." נטלתי את המעטפה ואמרתי: 'אחי היקר! לכל הפחות
את זאת ְנַסֵכּם, אם הבאתם חמשת אלפים דולר – אני מוחל, במחילה גמורה, עם כל הלב, על חמש עשרה אלף הדולר האחרים'".
רבותי! כפי שהקדמתי, לא באתי לספר על מופת שעשיתי. כל מה שרציתי לומר הוא שמי ששומע את מאמרי חז"ל, מאזין לסיפורי צדיקים, ומתוודע לחומרת המחלוקת, ְלַצַﬠר השכינה על שנאת חינם, נחשף ְלַמה שאנשים זכו להגיע בזכות התגברותם על המידות – כל זה מחלחל בלבו, משפיע עליו, וגורם לו ְלִהְשַׁוֹנּתּת.
"אלה מסעי בני ישראל" )לד, א('
ראוי, נכון וחשוב, לספר לדורות הבאים את מה שצפה והגיד מראש כבוד קדושת אדמו"ר הרה"ק רבי
אברהם אלימלך מקרלין הי"ד זי"ע זכיתי להסתופף בצילו הטהור, ולהיות מקושר אליו בעבותות
האהבה והיראה. ובמשך כל אותה תקופה שהיה בארץ ישראל זכיתי להתלוות אליו ולשמוע מפה קודשו את דבריו החוצבים, דברי הזעקה שהחרידו את הלבבות.
על רבינו אפשר להמליץ את מה שאמר ירמיהו הנביא "אני הגבר ראה עני בשבט עברתו" )איכה ג, א( ופרש"י מתאונן היה ירמיהו לומר אני הגבר אשר ראה עוני יותר מכל הנביאים שנתנבאו על חורבן הבית שבימיהם לא נחרב הבית כי אם בימי.
בשלהי חודש אייר תרצ"ט הגיעה הבשורה המשמחת והמרנינה שרבינו עומד להגיע לביקור בארץ הקודש. אנשי שלומו מכל ערי הארץ התכוננו בהתרוממות הנפש ובהכנה רבה לקראת בואו. ביום
המיועד והמיוחל התאספו מאות אנשים, חסידים ואנשי מעשה, בנמל החדש של תל אביב שזה
עתה נפתח. המקום עדיין לא הוכשר לקבל אוניות גדולות, ולכן נאלצו האוניות להטיל עוגן מחוץ
לנמל, ומשם עברו לספינות קטנות שהביאום לחוף.
עמדנו על הרחבה הסמוכה לשפת הים, וראינו מרחוק את האוניה הגדולה שהגיעה, בחרדת קודש
ובתכונה רבתי ציפינו לראות את פני מורינו ורבינו, והנה ברגע אחד – כולם כאחד פרצו בצהלה בשירה
וברננה כשהבחינו בדמותו המזהירה והקורנת של הוד כ"ק אדמו"ר זי"ע, שנעמד במלוא הודו והדרו בתוך הסירה הקטנה שפילסה לה דרך בין הגלים, ואט אט התקרבה לחוף.
השמחה והשירה התגברו מרגע לרגע, קולות השירה הדהדו ונשאו מעל הגלים ונשמעו עד לספינה שהתקרבה אלינו, עדיין עומדת בפני, צורת כ"ק אדמו"ר זי"ע כאילו זה קרה עכשיו. הרבי הרים את ידו אל על, לאות סימן על הפסקת השירה. הקהל שעמד על החוף לא הבין את משמעות הסימן שרבינו
אותת, מי יכול לתאר את השמחה הפנימית הגועשת של צאן מרעיתו הקשורים אליו, וזה עתה הם
זוכים לראות את פניו לאחר תקופה ארוכה שלא זכו לראותו; מובן מאליו שזה זמן של שמחה, מדוע איפוא רוצה הרבי להפסיק את השירה?
כשאך דרכו רגליו על אדמת ארץ הקודש, עוד לפני שקיבל שלום מהקהל, הרים הרבי את קולו
ואמר: לא באנו לארץ ישראל לשם ביקור גרידא, באנו לארץ ישראל, כדי לעורר רחמי שמים על
אחינו בני ישראל, תושבי פולין ורחבי אירופה, הזקוקים לישועה גדולה. עננים שחורים מרחפים על שמי אירופה! לא עת גיל ושמחה עתה, חוב קדוש מוטל עלינו לפקוד את הציונים הקדושים, להשתטח ולהרבות בתפילות ובתחנונים, ולזעוק זעקה גדולה ומרה בבקשה ישועה ורחמים.
הציבור נשאר עומד קפוא על מקומו; הסתכלנו זה על זה במבטים של פליאה ותהייה, ולא הבנו כלל וכלל, למה מכוונים הדברים הנוקבים והמזעזעים.
קומי רוני בלילה
ערב ראש חודש סיון: רבינו הכריז על יום צום והתעוררות, מאות מאנשי שלומנו ויקירי קרתא קדישא חכמי ירושלים, תלמידי הישיבות ותינוקות של בית רבן, התאספו כולם בבית הכנסת של חסידי קרלין בצוותא בראשות כ"ק רבינו זי"ע.
תושבי ירושלים לא זכו להבין את שגב דבריו הקדושים שעוררו פליאה עצומה, רבים הרימו גבה למשמע חזון הבלהות הנורא. מה גם שם הדיווחים וההערכות שנשמעו בתקשורת העולמית הצטיירה תמונה די רגועה, כך שדברי רבינו הפליאו את כל שומעיהם. היינו באותו זמן כמו שכתוב במגילת איכה "לא האמינו מלכי ארץ וכל יושבי תבל כי יבוא צר ואויב בשערי ירושלים" )ד, יא.( רבינו לא נח ולא שקט, כשרבים מבני ירושלים באו לשחר פניו לקבלת עצה ותושייה, הם התאכזבו לשמוע כי רבינו פקד על המשמשים בקודש לבעל יכניסו פנימה שום אדם, "אין לנו פנאי להתעסק בעניינים אישיים הקשורים ונוגעים לאנשים פרטיים, כל מחשבותינו הוא תפילתנו הוא עבור הכלל".
רבינו הורה לכל הקהל להתאסף בחצות הלילה על יד שריד בית מקדשינו הכותל המערבי, לעריכת תיקון חצות. הוא קרא: עת צרה היא ליעקב, ואין לנו ברירה אחרת אלא לשפוך את שיח ליבינו במקום אשר לא זזה משם שכינה מעולם; "קומי רוני בלילה לראש אשמורות שפכי כמים ליבך נוכח פני ה,' שאי אליו כפיך על נפש עולליך" )איכה ב , יט.( לקראת חצות הלילה הובילו כל הדרכים לכותל המערבי. המונים התאספו והפילו תחינה לפני שוכן מרומים, שיחוס וירחם על עם עני ואביון.
מכתב המסתורין של הבעש"ט זי"ע
רבינו קרא לאספה דחופה את זקני וראשי העדה. בהיכנסו לחדר היה ראשו מורכן, פניו היו חיוורים כסיד, ובלשון תחנונים הביאה את משאלת לבו הטהור, לטכס עצות ולמצוא דרכים איך לעורר את כלל ישראל לזעוק ולהתחנן על כל הגזרות הקשות הנוראות העומדות להתרחש ח"ו על אחינו ברחבי
אירופה. צריכים לעורר רחמי שמים שלא יתגשמו המזימות השפלות של אויבינו המתכננים ומבקשים להשמיד ולהרוג ולכלות את כלל ישראל רח"ל.
דבריו הנוקבים והקשים כגידים פילחו את ליבם הטהור של נקיי הדעת שבירושלים, עד שאחד מהם,
הגאון רבי פישל ברנשטיין זצ"ל, פנה אל רבינו ושאלו בתמיהה: מדוע רבינו כל כך מפחיד אותנו?
רבינו נאנח ובקול חרישי אמר: כל התיאור הנורא שגילינו ותיארנו ברבים, מצוטט ממה שראינו באותיות
שחורות ע"ג לבן, במכתבו של אור שבעת הימים מרן הבעש"ט הק' זי"ע. לבקשת הגר"פ אולי יוכל
רבינו להראות לו את המכתב, ענה לו רבינו: הייתי מראה לכם את זה, שם כתוב הרבה יותר גרוע ממה שגיליתי, אבל מה תועיל לכם קריאתו? זה רק יפריע לכם ולא תמצאו מרגוע לנפשכם.
אחד מהנאספים שהיה נרגש למאוד ולא יכל לשלוט ברוחו ולהרגע מעוצמת הדברים הנוראים ששמע, פנה אל רבינו ואמר שלפי תיאורו של רבינו את המצב העגום שעם ישראל נתון בו, הרי שמזמן חורבן הבית לא היו עדיין צרות כאלו לישראל. נאנח רבינו ואמר "צרות כאלו העומדים להתרחש על כלל
ישראל, עוד לא היו מזמן בריאת העולם!
ובסופקו ידיו זו בזו פנה רבינו אל הקהל בלשון שאלה: על מה נבקש, שתהיה מלחמה או לא? נענה אחד מזקני החסידים ואמר: רק שלא תהיה מלחמה. רבינו נעץ בו מבט חודר ואמר: מי יתן והיה כמו שאתם אומרים, אולם אם הצורר יכבוש בלי מלחמה, מי יודע מה יהיה בסופם של אחינו בני ישראל, משא"כ אם תהיה מלחמה אזי אומות העולם ידחו אותו, ותהיה בסוף הצלה פורתא לכלל ישראל, ]חזון שנתקיים במלואו כידוע.[
תוך כדי דיבורו קם רבינו מלוא קומתו, כשכולו אפוף חרדה, ואמר: אתם בארץ ישראל גם לא תלקקו דבש ,אבל בכל זאת ארץ ישראל שונה מכל הארצות. אולם אנו בחוץ לארץ – מי יודע מה יהיה, ומה ייעשה מעם ישראל! וסיים רבינו את דבריו ואמר: יש להרעיש עולמות ולבקש רחמים, וכל אחד יראה לתקן את עצמו עד שירחם ה' עמו.
קבלו עליכם צדיקים וידידים
רבינו שלח את מקורביו לבקר בחצרות האדמו"רים והצדיקים בארץ הקודש, לשמוע את חוות דעת קדשם בנוגע למצב הנורא. וכשחזר הרה"צ רבי זלמן בריזל זצ"ל מביקור אצל אחד מצדיקי הדור שהיה פועל ישועות בקרב הארץ, ומפורסם מאוד בצדקתו ופרישותו סיפר רבי זלמן לרבינו שהצדיק חיווה דעתו כי אינו רואה בעתיד הקרוב שום סכנה מוחשית המרחפת על כלל ישראל. רבינו הגיב בתמיהה: לפלא הוא על צדיק פלוני שאינו רואה…
רבינו נסע במיוחד לתל אביב לשוחח עם זקן אדמו"רי רוז'ין, הרה"ק רבי ישראל מהוסיאטין זי"ע. רבינו שאל את רבי ישראל מהוסיאטין מה דעתו: האם הגרמנים הארורים יצאו למלחמה כוללת? הרה"ק מהוסיאטין ענה בבירור מוחלט, ואמר: בוודאי ובוודאי יצאו למלחמה, אמנם לא כעת, כי עסוקים המה בקצירת החיטים וזקוקים הם למצבור אוכל עבור החיילים, אבל בסופו של דבר בוודאי שיצאו למלחמה עולמית.
בעת פגישת האדמו"רים היה נוכח בחדר הרה"ח ר' ישראל ליבר ז"ל, בעל מפעל 'שוקולד ליבר,' שהיה
ממקורבי הרבי מהוסיאטין. כאיש מסחר פיקח – בשמעו דברים מפורשים היוצאים מפי רבו שבעוד
כמה חודשים עתידה לפרוץ מלחמה – הפעיל את קשרי מסחרו, הלך ושכר מחסנים ענקיים, ואיחסן בהם כמויות עצומות של חבילות סוכר, קמח ושמן שרכש. ואכן כשפרצה המלחמה והתחילו להרגיש בחסרון המצרכים הללו עלו מחירי הקמח השמן והסוכר עשרות מונים, או אז הוא פתח את "אוצרותיו;" עושר רב נתעשר ר' ישראל ממכירת המוצרים הללו.
הכנה דרבה
כ"ב תמוז תרצ"ט: רבינו הביע רצונו להשתטח על ציון הרשב"י באתרא קדישא מירון. מקורביו ניסו להשפיע עליו ולמנעו מכך, מפני שהדרכים המובילים למירון היו בחזקת סכנה. זה קרוב לשלוש שנים, משנת תרצ"ו ואילך, שאתרא קדישא מירון היה סגור ומסוגר, ואפילו בל"ג בעומר לא עלו על הציון. המחבלים ימ"ש היו מסתתרים בנקיקי הסלעים הגבוהים מעל הכביש הצר והמפותל, והיו יורים על הרכבים שעשו את דרכם בכביש. רבינו עמד על דעתו להוציא לפועל את הנסיעה, בהפטירו "כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק".
כ"ב תמוז, יומא דהילולא של האדמו"ר הרה"ק רבי שלמה מקארלין זי"ע, חל בשנה ההוא ביום ראשון. בשבת קודש שלפני ההילולא, שהינו עם רבינו בעיה"ק טבריה, שבת מרוממת ועילאית עברה עלינו. התפילות והשולחנות של רבינו הפיחו רוח חיים, אמונה ותקוה כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב.
במוצאי שבת קודש התפזר הקהל כל אחד לאכסנייתו. כצעיר לימים נשארתי בחברת כמה מזקני החסידים שישבו במרפסת הסמוכה לאכסנייתו של רבינו, ושוחחו בדברי תורה וחסידות וסיפורי צדיקים.
השעה היתה שעתיים לאחר חצות. לפתע נכנס רבינו למרפסת, ואמר בלשון הצטדקות לפשר הופעתו בשעה כה מאוחרת, כשאנו נזכרים שלמחר עלינו לפקוד את הציונים הקדושים של הני קדושי עליון שרפי מעלה, אין אנו מסוגלים לחטוף אפילו תנומה קלה. הרה"ח רבי אהרן הלטובסקי זצ"ל הציע לרבינו בדחילו ורחימו, אולי יואיל רבינו לקחת כדור שינה שיעזור לו לנוח קצת, השיב לו רבינו: כבר לקחתי שני כדורים ולא הועילו מאומה….
כדאי ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק
יום ראשון כ"ב תמוז לפנות בוקר, ציבור הנוסעים כבר ישבו על מקומותיהם באוטובוס העומד להסיעם למירון. רבינו נכנס לרכב פרטי כשלצידו יושבים רבי אהרן טוריווער ורבי יהושע העשיל הלטובסקי
זצ"ל. והנה ביקש רבינו לראות את הנוסעים: הוא עלה לאוטובוס, סקר את פניו של כל אחד ואחד
מיושביו, סיים צד אחד של היושבים ופנה לצד השני. כך עבר כמפקד בגדוד מאחד לאחד, ונענה: נו… אפשר לנסוע. כל הדרך העולה למירון היתה שוממת. הלב הלם בחזקה, שרק נזכה להגיע למחוז חפצינו לחיים ולשלום.
כשהגענו לחצר הציון הקדוש נוכחנו לראות את העזובה: האבק והחול הצטברו בכל מקום. רבינו ביקש להכנס לבד למערה, כל הקהל עמד והמתין בחוץ. לאחר שהייה ממושכת נכנסנו לפנים המערה, הבטנו על רבינו ונבהלנו למראה עיניו הנפוחות מבכי. עבודתו המאומצת בתפילה ובתחנונים למען הכלל, הותירה רושם עז על מראה פניו, וכשאחד מזקני החסידים הזדעזע למראהו ואמר: הרבי לא יוכל לשאת את המשא והמשימה שנטל על עצמו, הפטיר רבינו "האלט מען נישט אויס…" אז לא אוכל לשאתו…
התחילו תפילת שחרית. לפני 'ברוך שאמר' סובב רבינו את ראשו ואמר: "קראו אל ה' בחזקה," ושאל: מי יכול להתפלל חזק ובקול? הצביעו על רבי זלמן בריזל זצ"ל. מי יכול לתאר את ההתעוררות העצומה שהיתה בתפילה, הקולות בקעו והגיע ולמרחקים, פחדנו שעוד מעט יתקהלו כל העברים מהסביבה… תפילת שחרית ארכה למעלה משעתיים.
אז בהלוך ירמיהו
ממירון המשכנו לבית החיים בצפת, מקום בו ספונים וטמונים מאורי ישראל: מרנן ה'בית יוסף,' האר"י הקדוש וגדולי תלמידיו, ועוד רבים גאונים וצדיקים זי"ע. בהגיע רבינו סמוך לשער בית החיים, נענה ואמר: נאמר קינות "אז בהלוך ירמיהו על קברי אבות" וגם "עצמות חביבות מה אתם שוכבות בניכם גלו ובתיכם חרבות;" בזמן חורבן הבית הלך ירמיהו הנביא להשתטח על קברי אבות במערת המכפלה, וביקש להודיעם מכל הצרות של כלל ישראל. גם עלינו מוטל חוב להודיע לצדיקים הטמונים פה, שיעוררו רחמים בשמים לבטל את הגזירות הנוראות המרחפות על כלל ישראל.
אוי, כמה מצמרר המשפט ששמעתי יוצא מנהמת ליבו הטהור של רבינו כשחזר מהציון הק' של מרן הבית יוסף, הוא נאנח, ובקול חרישי אמר – כאילו לעצמו – "מיר האבן געמיינט אז מיר וועלין עפעס פועל'ן! ]חשבנו שנוכל לפעול משהו[! לשמע משפט נורא זה יוצא מפי רבינו סמרו שערות ראשם של כל הנוכחים שם. היה זה בבחינת "גם כי אזעק ואשוע שתם תפילתי" )איכה ג, ח(
במשך כל זמן שהותו בארץ, התמלטו מפיו דיבורים מחרידים את לב שומעיהם, מדי פעם במטבעות לשון אחרות, כמו "פולישע אידן זענען פארלוירן…" ]יהודי פולין אבודים[… וואס וועט זיין מיט קראקאווער אידן… אזא קראקא… ]מה יהיה עם יהודי קראקא… קראקא העיר הגדולה[…
תקיף במלוכה
זעקתו של רבינו בדברי רוח קדשו אודות המלחמה האיומה, השואה הנוראה, עוד התחילה תקופת זמן לפני בואו לארץ ישראל. שמענו עדות נאמנה מפי הרה"ח רבי זלמן בריזל זצ"ל, שהפליג מארץ הקודש כדי לשהות אצל רבינו בראש השנה תרצ"ט, שנה לפני פרוץ המלחמה, כאשר העולם כבר נרגע מפחד המלחמה עקב כניעתו של ראש ממשלת בריטניה צ'מברליין לאותו רשע ושטן בענין פירוקה של צ'כוסלובקיה וסיפוח חלקה לגרמניה, והיה נראה שישררו שלום ושלוה בעולם.
רבי זלמן סיפר: ביום ראש השנה כאשר כל הקהל עומד דרוך ומוכן לקראת התקיעות – השעה
מתארכת. כולם ממתינים לבואו של רבינו, ומשתאים לדעת מה נשתנה מכל השנים שכל כך הרבה זמן ממתינים, והנה נפתחת דלת בית הכנסת ועל המפתן עומד רבינו, פניו – להבת אש. כבר בכניסה לבית הכנסת הוא מתחיל להשמיע דברים חוצבים שפלחו אותנו כחץ עד עומק נשמתנו, וכך אמר: אומרים בתפילה "תקיף במלוכה!" תן לנו לראות בעיני בשר את כח תקפך… והמשיך בשאגת לבו הטהור: "אילו היה בכוחי, הייתי אומר שלא ילכו היום לבתי הכנסת להתפלל ולקיים את מצוות היום בתקיעת שופר, ויהיה זה בבחינת "ויעבור מרדכי," שהכריז אז מרדכי הצדיק צום שלושה ימים, ובני ישראל לא אכלו את כזית המצה בליל פסח, ונעשה רעש בשמים. נמצאים אנו היום באותו מצב שעם ישראל היה בזמן מרדכי ואסתר, "כי נמכרנו להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים," עלינו לזעוק זעקה גדולה ומרה על גזירת הכליון על עם ישראל רח"ל.
בקול בוכים סיים רבינו ואמר: עלינו לעורר רחמים מרובים, על הצרות הנוראות והאיומות שעלולות לבוא ח"ו על כלל ישראל, עם ישראל זקוק לתשועה גדולה ולרחמים מרובים, זקוקים אנו לניסים ונפלאות כמו שנעשו לאבותינו בימים ההם..
לשמע דברי רבינו קפא הדם בעורקי הנוכחים, וצמרמורת ורעדה אחזה בכל גופם. הדברים היו כחידות בעיניהם ולא הבינו לפשר הדברים, תיכף בסיימו את דבריו התחיל הרבי בסדר אמירת התקיעות ובקול גדול נזעק: מן המיצר קראתי י-ה…
כיום אנו "הפקר"…
באמת עוד בשנת תרצ"ג, בעת שעלה אותו רשע לשלטונו, החלה הדאגה האיומה לגורל הכלל לכרסם בתוך עומק נפשו של רבינו זי"ע, שהתהלך נבוך בעשתונותיו וכולו אומר חיל ורעדה, כשראה ברוח
קדשו בעליל את העומד להתרחש, נראה לעין כל ממכתביו שונים שערך לאנשי שלומו בארה"ק. מאותו זמן ואילך, כמעט בכל מכתב הזכיר את ענין הרחמים והישועה – לה נזקקים כלל ישראל להנצל מיד בקשי רעתם.
הרה"ח רבי זלמן בריזל זצ"ל סיפר שהיה נוכח בעת שכ"ק אדמו"ר הי"ד ביקר אצל הרה"ק רבי ישראל מטשורטקוב זי"ע שהתגורר אז בוינה, רבינו ביקש לשמוע את חוות דעת קדשו, בדבר עלותו לשלטון של הצורר הנאצי ימ"ש.
הרה"ח ר' אברהם בורשטיין ז"ל משמשו הנאמן והמבשל המסור בבית כ"ק רבינו ה'קדושת מרדכי' זי"ע, היה מספר כי נוכח בעת ביקורו של רבינו בשנת תרח"ץ בבית הכנסת דחסידי קארלין בעיר לאדז' ושבת שם. במוצש"ק לאחר סעודת מלוה מלכה נענה רבינו ואמר: פעם היה לנו את המגיד מקוז'ניץ זי"ע שהיה מבטל את הגזירות טרם בואם לעולם, כיום אנו "הפקר." וביחדו את דבריו כלפי הגרמנים אמר: "כל מה שחושבים הם לעשות בנו שיכול על ראשם," והיה זה כשנה ומחצה טרם פרוץ המלחמה.
עמו אנכי בצרה
נחזור לתקופה ששהה רבינו בארץ ישראל ועורר את בני ארץ ישראל להתריע ולבקש רחמים על יהדות אירופה. וחזר כמה וכמה פעם בכל מיני ביטויים קשים ומרים אודות הגזירות הנוראות והאיומות העתידות לבוא על יהדות אירופה בכלל, וביותר על ה'פולישע אידן'.
והנה כרעם ביום בהיר נפלה הידיעה המרעישה, שרבינו מתכונן לחזור למקום מגוריו – קארלין; סירבנו להאמין, לא יכולנו לעכל את הבשורה, איך יתכן שרבינו הזועק ללא הרף ו'הופך עולמות' על הסכנה האיומה המרחפת על שמי אירופה – הוא בעצמו עמוד לחזור לתוך לוע הארי, למקום הסכנה הגדולה ביותר. אך כמה שסירבנו להאמין, לאט לאט התברר שאכן הדברים נכונים, ורבינו גמר אומר לחזור לקארלין.
זקני וראשי העדה התאספו לטכס עצה איך להשפיע על רבינו להימנע מלחזור, כמו כן נידונו הדרכים להשיג אשרות כניסה לארץ ישראל לכל משפחת רבינו. כשהדבר נודע לרבינו – הוא הודיע בהחלטיות על כוונתו ליישם תכניתו. כשפנה אליו הרה"צ רבי אלטר שו"ב שיפמן ושאלו: לאור דברי רבינו על הגזירות הנוראות העומדות להתרחש, איך מותר לרבינו לחזור למקום סכנה? כתשובה לשאלתו קם רבינו ניגש לארון הספרים, הוציא ספר מסויים והראה לו שכתוב שם כי מי שנמצא בתוך קהילתו וצאן מרעיתו בעת שהכל מתנהל על מי מנוחות. אבל כשתושבי העיר בסכנה – הרי הוא בורח כדי להציל את עצמו אינו נמצא איתם יחד, אזי הקב"ה שונאו!
נענה רבינו ואמר: כל ימינו אנחנו עובדים ועמלים לזכות להיות "ואני קרבת אלוקים לי טוב," להיות קרוב להקב"ה, איך אפשר לחיות במצב של 'הקב"ה שונאו'?!…
כששמעו החסידים את דברי הרבי קמו כמה מטובי האברכים, וגמרו אומר להשליך נפשם מנגד ולפעול על מנת למנוע את נסיעתו, אפילו אם ח"ו יכוו מגחלתו. והיו כאלו שהחליטו להשכיב עצמם תחת גלגלי הרכב. רבינו הגיב ואמר: "איך וועט זיך רייסין די האר פון קאפ "]את שערות ראשיכם תמרטו באם תמנעו בעדי את הנסיעה.[" הוא לא שעה להפצרותיהם ותחנוניהם של אנ"ש שימנע את נסיעתו ועמד על דעתו בתוקף.
בליל זה יבכיון
ליל יד אלול תרצ"ט. הלילה הזה נחרט עמוק עמוק בזכרוננו, זכרו לא ימוש מתוכנו. עמדנו כל הלילה מסביב למקום אכסנייתו של רבינו בעיר תל אביב, מכל המקומות שבארץ הקודש הגיע ובאו כולם
להפרד מרבינו רוענו הנאמן, אנ"ש הסתובבו מסביב לבנין כסהרורים – אבלים וחפויי ראש. בסתר
ליבנו ציפינו וקיווינו אולי בכל זאת, ברגע האחרון, ישנה רבינו את דעתו ויחליט להשאר בארה"ק, אך לדאבוננו זה לא קרה. השמש זרחה בשמי תל אביב… והנה הגבאי יורד ממעונו של רבינו נושא מזוודה, רכב רבינו עמד הכן לנסיעה, בתוכו ישבו הרה"ח רבי יהושע העשיל הלטובסקי ורבי אהרן הלטובסקי, ר' בערל פרידמן, ונאמן ביתו שליווהו מחו"ל בכל מסע הקודש הרה"ח רבי משה ברגמן זכר כולם לברכה.
הס הושלך ברחוב, המוני החסידים שהתגודדו מסביב הבית נעמדו דום הביטו בערגה על פני כ"ק אדמו"ר זי"ע שירד ממדרגות הבית, עיניו אדומות מרוב בכי, הרבי נכנס לתוך המכונית שאמורה לקחת אותו לנמל חיפה.
תוך כדי נסיעה צץ רעיון במוחו של ר' בערל פרידמן – שהחזיק את תיקו האישי של רבינו, ובו היו כל המסמכים הדרושים להפלגה, כמו הדרכון וכרטיס ההפלגה – לזרוק את הדרכון החוצה, וכך תתעכב נסיעתו של רבינו. ר' בערל עדיין לא הספיק לסדר את רעיונו במחשבתו, והנה הרבי סובב את ראשו ופונה לר' בערל ואומר: נמצאים אנו בידו של הקב"ה ובעצמינו אין אנו יכולים לעשות מאומה… באמצע הנסיעה הביע ר' משה ברגמן חשש שאולי נאחר ונפסיד את האוניה העומדת להפליג, אמר לו רבינו:
אין צריך למהר. הלוואי שנאחר, כמו שחוששני שלא נאחר!… ואף שאכן איחרו את הזמן המיועד להפלגת האוניה, מה' יצא הדבר והאניה התעכבה ולא הפליגה במועד.
רגעי הפרידה היו קשים מאוד, בלב כבד ובראש מורכן ניגש הקהל להיפרד. נחלי דמעות נשפכו כמים והתמזגו במי הים האין סופי, גליו הסוערים והשוצפים שהתנפצו בירכתי הספינה, כמו השתתפו בצער הרב של כולנו, בעינים בוהות בחלל הבטנו אל נוכח שער היציאה.
מי יכול לתאר את הדקות ספורות שעבורנו הם נשארו ארוכות, ארוכות מאד לנצח. לראות את רבינו צועד לאיטו בפסיעות כבדות לכיוון מסוף היציאה. כשהגיע למרגלות הספינה, התיר רבינו את שרשרת
שעון הזהב, והושיטו לידי רבי אהרן הלטובסקי ואמר בקול בוכים: "שיהיה לצוררים הארורים פחות
שלל מאיתנו…" אח"כ הוריד את המעיל העליון "רעזשוולקע," ואמר: "שם כבר לא נזדקק לבגדי השיראין… כשנצטרך לרוץ במעבה היערות על ההרים ועל הגבעות נוכל לרוץ בקלות יתר בלעדיהם.
עיני הכל היו נשואות לכיוון האניה שעזבה את הנמל, ואט אט התרחקה והפליגה למרחקים. לימים נתברר שזו היתה האניה האחרונה שהפליגה מארה"ק לכיוון חבל ארץ זה טרם פרוץ המלחמה.
כעבור שלושה ימים בלבד, י"ז אלול תרצ"ט, פרצה המלחמה הארורה השואה האיומה. כשהגיעה הספינה לנמל קטסטנציא ברומניה, כבר פלשו הגרמנים הארורים לפולין וכבשוה תוך מספר ימים, השמועות על פרוץ המלחמה הגיעו גם לרומניה, ומשום כך העדיפו רבים מנוסעי האוניה להשאר שם. אך רבינו ומלווהו הספיקו עוד לעלות ברכבת האחרונה שנסעה לפולין.
"ויאמר משה לבני גד ולבני ראובן"… )במדבר לב ו(
כבר בימי חורפו של כ"ק מרן אדמו"ר בעל 'בית ישראל' מגור עוד בפולין לפני המלחמה, התרכזה סביבו חבורת אברכים יקרים ובחורים בני עלייה ששאבו ממנו מלוא חופניים תורה וחסידות. פעם כששהו יחד בשלהי דקייטא בעיר הנופש הפולנית 'אוטוואצק,' ערכו בני החבורה באכסנייתם 'סיום' על מסכת בכורות, כמנהג חסידים לסיים מסכת בתשעת הימים.
בין הנופשים באוטוואצק היה גם הגאון רבי מאיר שמחה מדווינסק בעל ה'אור שמח.' עבר הגאון ברחובה של עיר ושמע הדי שירה ושמחה חסידית בוקעים מהאכסניה בעיצומם של תשעת הימים . מיהר ועלה לבניין לחפש אחר מקור השמחה, עד שהגיע לחדר בו נערכה הסעודה, הקיש על הדלת
ונכנס פנימה. פליאתו התעצמה כעת שבעתיים. הסועדים לא הסתפקו בשירה וזמרה בלבד, על השולחנות היו מונחים מאכלי בשר ויין…
"לשמחה מה זו עושה"? תמה הגאון מדווינסק ראש החבורה רבי ישראל השיב לו: "אנו עורכים כאן
סעודה לכבוד סיום". ומה סיימתם"? שאל הגאון מדווינסק. סיימנו את ספר התהלים," השיב רבי
ישראל… כששמע רבי מאיר שמחה כי השמחה כאן נערכת בניגוד להלכה, פתח והחל להוכיחם ארוכות במילים מייסרות על חוסר הקפדתם בהלכות האבלות, ועורר אותם להצטער כראוי על חורבנה של ירושלים עיר הקודש והמקדש. לאחר שיצא רבי מאיר שמחה מהמקום לא יכלו בני החבורה להסתיר את פליאתם מדבריו של ראש החבורה. "מדוע לא אמרתם לרבי מאיר שמחה שהסיום נערך על מסכת שלמה כדת וכדין"!? התקשו להבין. הסביר להם רבי ישראל: "כשנכנס רבי מאיר שמחה, היכרתי על הבעת פניו כי במוחו סדורה כבר תוכחת מוסר להשמיע באוזנינו. חבל היה לי להפסיד את תוכחתו של
רבי מאיר שמחה"… והוסיף וסיפר למסובים: "כבר היה מעשה דומה אצל זקני בעל 'שפת אמת'
שהתייתם בילדותו מאביו רבי אברהם מרדכי ז"ל וגדל על ברכי סבו הגדול בעל 'חידושי הרי"ם.' באחד הימים איחר קמעא הילד בהשכמת הבוקר וספג על כך תוכחה הגונה מזקנו. חברו שלמד עמו בחברותא וידע את הסיבה הצודקת לאיחורו, תמה בפניו: "מדוע לא תירצת עצמך באוזני הסבא?"
ענה לו זקני: "יקרה לי תוכחתו של הסבא ואיני רוצה להפסידה בתירוצים והסברים צודקים ככל שיהיו.
"הנהגה זו," אמר לו אז ה'אמרי אמת,' "יש ללמוד מהתנהגותם של בני גד ובני ראובן הכתובה בפרשת מטות. מראש היה בדעתם של בני גד וראובן להיחלץ חושים לפני כל ישראל, ומכל מקום לא גילו זאת מיד למשה אלא שמעו קודם מפיו את דברי תוכחתו ורק אחר כך הסבירו לו את עצמם והניחו את דעתו".
