קרא עלי מועד… )איכה א, ט"ו(

שנה שלימה חלפה, ושוב אנו ניצבים בערב שבת חזון, השבת המקדימה את היום הנורא ביותר בחיי העם היהודי. אם חלילה וחס לא ניגאל עד יום ראשון הקרוב, שוב נשב על הארץ, נעמעם אורות, ונקונן בקול בכי. שוב יעלו ויציפו אותנו אותם רגשות סוערים, המשלבים כאב מפלח על חורבן בית המקדש, אכזבה קורעת לב על הגלות הנמשכת, וגעגוע לימים הנפלאים, בשכון אבינו בהיכלו והגיענו אליו לבית מקדשו.

ימים אלו מתאפיינים בתחושות כאב, במצב רוח ירוד. מינון הפעילות יורד, אנו נמנעים מהרגלים שגרתיים כמו מקלחות ושמיעת מוסיקה עריבה, והתחושה הכללית היא 'לא משהו.' זה נכון, אלה ימי אבל, אבל חשוב כל כך להתבונן בהזדמנות הנפלאה הטמונה בהם:

ימים אלו הינם ימי חיבור, הידוק הקשר עם אבא שבשמים. אצל אנשים – רגעי כאב הם רגעים בהם הלב נפתח, מחפש על מה להישען, מהדק את אחיזתו עם הקרובים אליו. כשאדם שרוי בצרה ובמצוקה וחבר רחוק נחלץ להשתתף בצרתו ולהצטער בצערו – הקשר ביניהם מתהדק ומתחזק כפי שלא היה מעולם, כי ההתרפקות ההדדית ברגעי הכאב יוצרת חיבור שאין חזק ממנו.

להבדיל אלף אלפי הבדלות, גם אצל אבא שבשמים זה כך. 'קרא עלי מועד' – מכנה הנביא את יום תשעה באב, 'מועד' הוא מלשון התוועדות, התחברות, התקשרות אחד עם השני. בימים הללו אנו מתחברים לכאבו של אבא שבשמים, לצערו על הגלות הנמשכת. אנו חולקים כאב משותף, ודרכו – מהדקים את הקשר עם מי שנושא עימנו באותו כאב נורא, עם מי שחולק עימנו את האבלות על הגלות המתמשכת.

לפיכך, דווקא הימים האלה הם ימי הזדמנות, לשדרג את החיבור לאבא שבשמים. לחוש את הכאב שלו על הבית בו התאחד עם ילדיו ועתה נחרב, על העובדה שנאלץ להיפרד מילדיו ולשולחם לגלות ארוכה וקורעת לב, לחוות עמו יחד את הגעגועים המשותפים שלו אלינו ושלנו אליו.

ואת התחושות האלה נמנף להידוק הקשר עמו, להתוועד עמו שוב, להתרפק על חיקו האוהב כבנים השותפים עם אביהם ברגעי צער וכאב, כמו בימי שמחה ואושר. הרגשות הצפים בנו בהתאבלנו על החורבן, תחושות הקירבה שלנו עם מי שמצטער עימנו על הגלות – אין כמותם לחבר בינינו, לקרב אותנו אליו, להדק את אחיזתנו באבינו האהוב.

כחלק מהחיבור הזה נפתחת לנו הזדמנות פז יקרה ונדירה בשבת הזו, 'שבת חזון.' הרי בכל ימות השנה אנו מתפללים ומבקשים, מצפים לישועה ומתחננים לרחמי שמים. לא תמיד התפילות מצליחות להגיע לכסא הכבוד, לא תמיד תפילתנו מגיעה ליעדה. מתי התפילות האלה עולות ומתקבלות בשמים? מתי התפילות האלו מגיעות לקדוש ברוך הוא?

מגלה הרה"ק רבי אורי מסטרעליסק זי"ע, והדברים מובאים בספר 'תכלת מרדכי,' כי התפילות הללו עולות ומתקבלות ב'שבת חזון.' מכל ימות השנה והמועדים שבה, דווקא 'שבת חזון' היא זו המעלה את התפילות כולן. כי דווקא מתוך החיבור הנפלא של בן ואבא השרויים במיצר משותף, דווקא כשהתפילה גואה מתוך קשר אמיץ ומרגש של בנים ואביהם, דווקא כשהתפילות בוקעות מתוך צער וכאב יחדיו – דווקא אז עולות כל התפילות כולן, ומתקבלות ברצון.

הבה ננצל את הימים הנפלאים הללו, להידוק הקשר עם אבינו שבשמים, להתבוננות בכאבו ובצערו ובגעגועים ההדדיים בינינו, כדי לקרב את לבבנו אליו. הבה נחפש מעשה טוב, תוספת בלימוד או בתפילה, ויתור לזולת וריבוי אהבת חינם – כדי למנף את הקשר עם אבינו שבשמים מתוך הצער, כדי

 

לחוש בימים אלו את החיבור החזק ביותר עמו. הבה ננצל את השבת הסגולית הזו להתחזקות מיוחדת בתפילה, כדי שנזכה שהיא תעלה בכנפיה את תפילותינו של כל ימות השנה.

הבה נעשה זאת עם כל הלב, וכך נזכה לבנות עוד אבן ועוד לבינה, עוד אריח ועוד בלוק, בבניין בית מקדשנו, אמן!

התוכנית שהשתבשה

היה זה ביום ששי בבוקר, על אם הדרך המובילה לעיירה זלאטשוב. כרכרה מהודרת רתומה לשני סוסים אבירים עשתה את דרכה אל העיירה, נושאת בקרבה את ר' חייקל הגביר, שהשמועות על עושרו הרב הרעישו את המחוז כולו. הוא הגיע לעיירה בשעת בוקר מוקדמת, ומיד נקש בדלת ביתו של הרבי, הרה"ק רבי מיכל מזלאטשוב זי"ע, בבקשו מקום להתארח בו בשבת.

הרבנית נענתה ברצון, ובכבוד גדול הזמינה את האורח להיכנס הביתה. כדי למנוע אי נעימות, הבהירה על אתר: 'יסלח לי אדוני, אתה מוזמן להתארח אצלנו, אך קשה לי להאמין שתיהנה כאן. אנו חיים בדלות ועוני שאי אפשר לתאר, בקושי רב אנו משיגים כדי חלות ויין ומעט עוף לשבת. הדוחק כאן הוא לא בן בית אלא בעל הבית, ואתה יכול להתארח אצלו, בהסכימך לתנאיו'… – סיכמה הרבנית בשפל קול.

'אם זו הבעיה,' אמר הגביר האגדי, 'הנה היא נפתרה כאן ועכשיו'! – קבע, והוציא מכיסו מטבע זהב יקרת ערך. 'עוד היום גדול, גשי נא לשוק ורכשי את צורכי השבת בשפע רב, בשר ודגים וכל מטעמים.'

הרבנית התרגשה והודתה לו בחום, עשתה כמצוותו, ואכן, בכניסת השבת ערכה – לראשונה בחיי

הרבי – שולחן ערוך ועמוס במגדנות, יינות ופירות משובחים, להתענג בתענוגים ברבורים ושליו ודגים…

לאורך השבת כולה, עמד הגביר והביט באלם מעורב בהלם במתרחש בבית. בעל הבית – איש קדוש ומורם מעם, צדיק יסוד עולם מהיכלם של תלמידי הבעל שם טוב, גבוה ונשגב ועשיר ברוחניות. מצד

שני – הגשמיות מחרידה ומזעזעת: קורות הבית מטות ליפול, ובשיחות עם בני המשפחה הבין

שפעמים הם רעבים לפת לחם ממש, העוני בולט מכל סדק ופינה בקירות המתקלפים…

במוצאי שבת לא הצליח הגביר להסתיר את תמיהתו הרבה, ניגש אל הרבי ושאלתו בפיו: 'ילמדנו רבנו,' שאל בדרך ארץ, 'הרי הרבי איש קדוש, ככל היוצא מפיו ייעשה, תפילותיו מתקבלות בשמים מיד. מדוע לא יבקש הרבי קצת על פרנסתו, מדוע לא יתפלל מעט לבורא עולם למען כלכלת ביתו? בטוחני שאם הרבי יתפלל למען פרנסתו – כי אז ישועתו מובטחת והרווחה בוא תבוא!'

הרבי האזין לשאלה בקשב, מצחו נחרש קמטים, הוא שתק קמעא, והשיב:

'מעשה שהיה בעיירה לא רחוקה מכאן, בימים שקדמו לחתונת בתו של ר' הערשל, הגביר הידוע. הכל ידעו כי החתונה תתקיים ברוב פאר והדר, צוותות מיוחדים עמלו על הכנת החופה, סעודת העניים ובוודאי סעודת החתונה. נדמה היה כי העיירה כולה התעטפה בהוד חגיגי לרגל המעמד…

לרגל יום שמחתו, ביקש ר' הערשל להכריז בעיירה, כי ביום החופה יחלק לכל מבקש מאה זהובים – סכום עתק של ממש. ההתרגשות בעיירה הרקיעה שחקים, עניי העיירה וגם עניים מחוצה לה כבר הכינו את ארנקיהם הקרועים לקראת הסכום הגדול. היו גם מי שלא היו עניים, וגם הם ציפו לקבל כזו מתת יד הגונה – 100 זהובים ביום בהיר!

בביתו של ר' הערשל, לצד כל ההכנות, הוכנו שני שקי ענק, ובתוכם צרורות צרורות של מאה זהובים. שיהיה מוכן לכל דורש ונוקש, שכל אחד יקבל את שלו בסדר מופתי. הן יום חגיגי הוא היום!

 

אלא שלילה קודם, השתבשה התוכנית– – …‐

לילה קודם החופה, לפתע החלה הכלה לחוש שלא בטוב ואיבדה את הכרתה. ולמרות כל מאמצי

הרופאים הלכה לעולמה. למחרת עם שחר, ביום שנועד לחתונה, כל אותות ההדר שהוכנו לחתונה

סולקו, כל החגיגיות נעלמה. ואז, לפתע פתאום, חש ר' הערשל משיכה קלה בשרוולו. אחד מאנשי העיירה שנכנס הביתה עם המנחמים, קרב אליו ולחש לו: 'הנה, הגעתי ביום שאמרת שתחלק מאה זהובים. הגעתי, היכן הכסף המובטח?'

– – –

הס הושלך בחלל הסלון, כל הנמצאים בו צפו במחזה בהלם, מאובנים. לא יאומן כי יסופר! ר' הערשל שרוי ביגונו והלה – אין לו בושה ולא טיפת טקט, להיעמד כאן ולבקש כסף שהובטח לרגל השמחה?!

לאחר כמה דקות הלם, הבינו כולם עם מי יש להם עסק, ונדו בראשם ברחמים… 'רחמנות עליו,' לחשו זה לזה, 'אין בו הבנה, אין בו חמלה… הוא לא מבין, לא מבין…'

והגביר, עומד מול הרבי ומבין היטב למה יכוונו מילותיו בסיפור, ואז נאנח הרבי: 'בכל רגע שלא נבנה בית המקדש ונותרנו רחוקים משולחן אבינו, הרי הוא מבכה פי כמה וכמה, בכמה צער הוא שרוי… איך אני מסוגל לחשוב על החסרים שלי כשאני עומד לפני אבי הכאוב? איך אזכור את כאביי האישיים כשאני ניצב מול אבי בשעת צערו?'

הרבי נאנח שוב, ועתה – גם הגביר. לראשונה בחייו חש כי הומחשו לו כאב החורבן, זה לא כאב רק שלנו, אנו חולקים כאב עם אבינו שבשמים, עם אהוב ורחום, המתגעגע אלינו ללא הרף. וסיפור זה, שסיפר הרה"ק רבי שלומק'ה מזוועהיל זי"ע, פותח לנו עיניים להבנת משמעות מצבנו בחיים.

בימים אלו, הבה נתבונן בצרתו של אבינו שבשמים, בכאבו הרב על ביתו שחרב, על בניו שהוגלו, על סאת הייסורים והדמעות העוברת על בניו אהוביו. הבה נקבל פרופורציות חדשות לחיים, ונעסוק פחות בדברים הקטנים המכאיבים לנו, מתוך הבנה כי צערו של אבא גדול פי כמה.

התלבושת המתאימה לשגרירות…

היה זה לאחר שנדמו תופי מלחמת העולם השניה, כשהעולם ניסה לעכל את השלכות המלחמה. קבוצת בחורי ישיבת מיר שנמלטו לשנחאיי שבסין, הגישו בקשות לקבל 'ויזה' להיכנס לארצות הברית, להתחיל את חייהם מחדש לאחר שנות הבריחה.

לצורך קבלת אשרות הכניסה, הוצרכו הבחורים לעמוד בראיון בפני ועדה מיוחדת בשגרירות האמריקאית המקומית. הוועדה בחנה היטב את מצב הפליטים, ביקשה לוודא כי לא ייכנסו לארצות

הברית אנשים מוזנחים מדי, עלובים מדי, או שפלים מדי. כל אחד שקיבל תור לראיון בשגרירות –

מיהר לכבס ולגהץ את חליפתו, להיטיב את מראהו ככל הניתן, לשוות לעצמו מראה מכובד, כדי להרשים את האמריקאים שיעניקו לו את אשרת הכניסה הנכספת.

לקבוצה אחת מבני הישיבה שהגישו את הבקשה, נקבע תור לראיון בבוקרו של יום תשעה באב. מובן מאליו כי לא היה שייך להזיז את מועד התור לראיון, מי שקיבל הזדמנות כזו – שש ושמח להתייצב בדיוק במועד שנקבע. אלא שאותם בחורים היו לחוצים ומודאגים:

איך יוכלו להתארגן להופיע באופן מרשים בפני הוועדה? איך יתייצבו לראיון באופן מהודר, לאחר שלושה שבועות שלא גילחו זקנם, תשעה ימים שלא התרחצו, חצי יום של צום שיהפוך אותם לחיוורים וחלושים, מבלי לשטוף פנים בבוקר וללא נעליים? האם יש טעם ללכת לראיון כשהם נראים כך?

 

מיהרו הבחורים לעשות שאלת חכם, וקיבלו הנחיות מדוייקות מרבני המקום, שהואיל ומטרתם היא לצורך דחוף ולמטרת הצלה, יותרו להם חלק מאיסורי תשעת הימים לצורך התארגנות. ברור כי יצומו בתשעה באב וינהגו בכל איסורי הצום עצמו, אך ביום שלפני יתארגנו באופן המיטבי ביותר, כדי שייראו במיטבם עד כמה שניתן…

על הבחורים נמנה גם הגאון רבי נחום פרצוביץ זצ"ל, לימים מראשי ישיבת מיר בירושלים. רבי נחום שמע את ההיתר, ובצער רב ותוך אנחה כבידה, הצטער כי השנה לא יזכה להתאבל כראוי על חורבן בית המקדש, כי לצורך העניין הדחוף – קיבל הוראת שעה להקל בחלק ממנהגי תשעת ימי האבל.

אלא שבבוא יום ח' באב, כשהתארגנה הקבוצה עפ"י ההיתר שקיבלה, לא נמנה עמהם רבי נחום. 'מותר,' אמר ונאנח, 'אך אינני מסוגל, אינני מסוגל… אינני יכול להוריד כמלוא נימה מצער החורבן, אינני יכול לוותר ולו על שערה אחת ממנהגי האבלות בימים אלה. למרות שמותר ואולי צריך – אני פשוט לא מסוגל,'… אמר רבי נחום, ויצא לשגרירות האמריקאית כשחזותו מעידה עליו כי הוא באבל. רק בנס – קיבל גם הוא את האשרה המיוחלת…

סיפור זה, המובא בספר 'עם לבבי אשיחה,' מאיר בפנינו פן נוסף בצער הגלות: אנו נמצאים בעיצומם של ימים, שיש להודות שהם לא נוחים. אנו נוהגים במנהגי אבלות, אם לא ייבנה בית המקדש חלילה – גם נצום ונמנע מעצמנו כל מאכל ושתיה למשך יותר מ24- שעות, בצער ובכאב על החורבן.

הבה נתבונן בסיפור זה כדי להבין שלא רק באיסור עסקינן, אין כאן מקום 'לצאת ידי חובה.' נראה את רבי נחום שקיבל היתר, אך לא היה מסוגל לוותר על מנהג אחד ממנהגי האבלות. כי כשאדם מצטער באמת ומבכה באמת – זה לא רק שאסור לו לאכול בתשעה באב, וזה לא רק שאסור לו לשמוע מוזיקה בתשעת הימים – הוא פשוט לא רוצה, לא מסוגל!

הבה נתחבר לכאב, נהרהר על תפארת ירושלים בבניינה ושממונה בחורבנה, נקדיש זמן להתבונן ב'על אלה אני בוכיה.' מי שקרוב באמת לאבא שבשמים, מי שחש את הקשר עמו בכל ישותו, מי שמחובר לאביו בכל נימי נפשו – לבו גואה בצער, דומע בבכיה, מקונן בהתרגשות…

ולוואי נזכה, כי כבר הובטחנו: 'כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה,' בעזרת השם, עוד השנה, בבניין ציון וירושלים לתפארה, אמן!

מי רוצה להבין דף גמרא?

פעמים רבות, בעת אנו יושבים ולומדים, אנו חשים כי ההבנה מאיתנו והלאה. אתה לומד שורה או שתיים, ופשוט לא מבין. לא את הקושיא, לא את התירוץ, לא את הראיה ולא את המהלך. סוגיות מוקשות הן חלק מחייו של כל לומד, אך יש כלי מפתיע להתיר את הקושי בהן, ולהאיר את החומר הנלמד באופן בהיר ומובן.

וכך מגלה ה'בני יששכר' זי"ע במאמרי חודש אב: אם אדם חש קושי בלימודו, שיעצור לרגע ויתפלל על הגאולה. שיצטער קצת על הגלות, ומתוך כאב וצער יהמה לבו בתפילה לגאולת ישראל. אז – ייפתחו בפניו שערי אורה, והוא יצליח להבין ולהשכיל את דברי התורה באהבה!

והוא מסביר זאת: אדם שמתקשה להבין משהו בלימודו, זהו אות וסימן כי חלקו בבית המקדש טרם נבנה. וכשאדם מתפלל על הגאולה מעומק לבו – הרי שתפילתו בונה אבן ועוד אבן, נדבך אחר נדבך, מסייעת בבניין בית המקדש. כך הוא בונה את חלקו בבית המקדש, ובכך הוא משלים את יכולתו להבין ולהשכיל, ונפתחים בפניו שערי החכמה!

4מילים, 3 פעמים!

 

כל יום, כל החיים, אנו מחפשים רגעי הזדמנות, עתות רצון. רגעים בהם נוכל לפעול ישועה ורחמים על מצוקה אישית מעיקה, שנוכל להקל על עצמנו ולהיפטר מבעיה אישית מציקה. כמה אנו מצפים לישועה בכאב אישי שלנו, בילדינו, בנושא בריאותי המעיק, בפרנסה או אפילו סתם במכשיר חשמלי שמקצר, ואנו נושאים תפילות ומבקשים ומצפים לישועה, ממתינים שהתפילות ייענו ויתקבלו!

הנה לנו רגע כזה, סוד אשר גילה האר"י הקדוש, והובאו הדברים ב'פלא יועץ' ערך ציפוי: בעת שאדם אומר את המילים 'כי לישועתך קיוינו כל היום' שבברכת 'את צמח דוד' שבתפילת שמונה עשרה, שיכוון על צרותיו האישיות, ויתפלל כי יגאל מהן כדי שגאולתו מהן תגדיל את כבוד השכינה.

כי כשילד סובל ממצוקה, גם אביו סובל עמו. כשאנו שרויים בכאב אישי, גם לאבא שבשמים זה כואב, 'בכל צרתם – לו צר.' והתפילה על הישועה מהכאב האישי כדי להקל על כאבו של אבינו האהוב – היא כלי מחזיק ברכה להביא בכנפיו ישועות ונחמות, ולפתוח לנו שער לשפע ישועה.

שלוש פעמים ביום יש לנו את ההזדמנות לכוון במילים 'כי לישועתך קיוינו כל היום' מתוך ציפיה לישועת ה' מהקשיים שלנו. ואז תפילותינו יתקבלו ברחמים וברצון ויביאו לנו את הישועה הנכספת, במהרה בימינו אמן!

איכה אשא לבדי טרחכם משאכם וריבכם, הבו לכם וגו( '"א יב)

את הסיפור דלהלן שמעתי מכלי ראשון, שהיה עד ראיה:

הסיפור התרחש לפני כחמישים שנה, בעצם יום הקדוש יום הכיפורים, באחד מבתי הכנסת בארצנו

הקדושה.

הציבור נעמד לתפילת מנחה, והנה נראית בפתח ביהמ"ד דמות זרה, יהודי שחזותו מעידה עליו כאלף עדים שיהודי תועה הוא ר"ל, ואינו יודע תורה ומצוות מה הם, תינוק שנשבה למהדרין. ואולי זו לו הפעם הראשונה שדורכות כפות רגליו על מפתן בית כנסת כל שהוא.

הוא התיישב בניחותא בספסל הסמוך לבימת הקריאה, והמתין למכירת העליות ו'מפטיר יונה.' הוא חפץ במפטיר יונה על סגולותיו הרבות, בכל מחיר שיושת עליו.

ואכן מיד כאשר גבאי ביהמ"ד החל במכירת מפטיר יונה המיוחל, הצביע תיכף אותו יהודי על סכום הגון וגבו. אך כיוון שהיו שם מתפללים נוספים שחפצו אף הם באותו מפטיר נחשק, העלו המה את המחיר עוד ועוד, אך מי כעמך ישראל החפצים בתורת ה,' אותו יהודי לא התייאש, ולעומתם העלה אף הוא את המחיר עד ש'זכה לו,' למורת רוחם של המתפללים האחרים.

משהגיעה שעת הקריאה והגבאי נקב בשמו לעלות, הבחין אחד המתפללים שהיה מאלו שחפצו בעליה זו והפסידוה, שאותו יהודי רוכש המפטיר, נועל לרגליו לא פחות ולא יותר מנעלי עור משובחות, האסורות ביום הכיפורים.

ברגע כמימרא התעטף הלה ב'קנאת ה' צבאות,' דימה עצמו כפנחס בשעתו, לקח 'רומח' בלשונו, וקבל עם ועדה הרים קולו בגערה: "רשע! איך אינך מתבייש בעצם יוהכ"פ לעבור על איסור נעילת הסנדל, ועוד בתוככי היכל ה,' ומוסיף חטא על פשע אתה, במה שהעזת לקנות עליה לתורה ולעלות לברך עליה, אינך מברך אלא מנאץ" וכו' כיד הקנאות הטובה במצבים שכאלה…

קונה זה, שלא ידע כלל במה מדובר ובאיסור נעילת הסנדל, היה נבוך לגמרי מול שפיכת האש, אתא חיורא ואזל סומקא, והחליפו פניו גוונים עשרת מונים למול כל קהל ועדה. ה'קנאי' לא נרגע והחל שוב

 

שופך קיתון של רותחים וביב של שופכין על ראשו "וכי סבור אתה כי במקצת שלמונים שיש לך, הותרה לך רצועת הסנדלים ומותר אתה בכל איסורי התורה?"…

היהודי התועה לא ידע את נפשו מרוב הלם, תדהמה וביזיון נורא, ובזריזות עשה 'זמן פליטתנו' אל מחוץ לביהמ"ד, וויתר על העליה אותה קנה בדמים מרובים, ומעולם עד עתה לא נראה יותר בביהמ"ד… ה'קנאי' עלה למפטיר יונה במקומו, בירך בהתלהבות ובדביקות עצומה "אשר בחר בנו מכל העמים," לשמחת לבבו כי עלה בידו מבוקשו, ב"ה…

פירוש חדש התפרש לנו בזכות הנהגתו המושחתת של אותו 'קנאי,' בדברי רב יהודה אמר רב )ב"מ פ"ה:(. "על מה אבדה הארץ, על שלא ברכו בתורה תחילה." וכך הפירוש "על שלא נתנו לזולת לברך בתורה תחילה…" אלא גירשו אותו בחרפה ובושה מביהמ"ד, ר"ל, במקום ללמדו ספר ולהדריכו בדרך הישרה אשר ילך בה…

ואולי נתרץ בכך את קושיית המפרשים הזועקת מאליה, וכי אכן לא בירכו בתורה תחילה? היאך נחשדו בכגון דא? אך על פי האמור, לא קשה מידי. כיוון שהפשט יהא שוודאי ברכו בתורה תחילה, במלוא הקנאות והדביקות, אלא שלא נתנו לזולת האפשרות לברך בתורה תחילה, אלא חיפשו בכל דרך אפשרית לגרשם מבתי כנסיות ומבתי מדרשות, באמתלא שרשעים המה… וד"ל.

על זה בכה הרבי ר' אלימלך מליז'ענסק זי"ע, ושפך שיח ברחמים ותחנונים, בתפילתו הנודעת" :אדרבה תן בליבינו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חבירו בדרך הישר והרצוי לפניך".

הדאגה, כביכול, לכבוד ה,' והקנאות למען שמו, תוך כדי זלזול ורמיסת כבוד השני, היא שנאת 'חינם' בהתגלמותה, והיא שהחריבה את ביתינו ושרפה את היכלנו, והגליתנו לבין אומות העולם! וגמרא מפורשת היא )יומא ט(: וכמוזכ"ל: "אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב, מפני שהיתה בו שנאת חנם".

כידוע, כששאל מלך אוסטריה לשרו הנגיד הטפסר הר"ר שמשון וורטהיים ז"ל, מה טעם ישראל עדיין בגלות, והוא השיבו כי מפני שנאת חינם הוא, המלך לא האמינו עד שנתגלגל הדבר שהציל יהודי את המלך, ובעבור שכרו ביקש להדיח את מתחרהו היהודי… במקום לשלות אוצרות מגנזי המלך…

המגיד מקלם היה מסבב בין העיירות, ובמתק לשונו עורר את בני ישראל על חובת אהבת חינם, והזהירות משנאת חינם חלילה. וכך דרש את הפסוק בפרשת שופטים )להלן יז ח:( "כי יפלא ממך דבר

למשפט בין דם לדם בין דין לדין בין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך," היינו אם יפלא –אם תתפלא

ותתמה על כך שבאים על ישראל רדיפות וייסורים יותר משאר האומות, ותקשה לך בין דם לדם –מה נשתנה דם ישראל שהינו הפקר ר"ל ונשפך כמים לבין דם האומות שלא נשפך ,ובין נגע לנגע –ומה

נשתנו ישראל משאר גויי הארץ שבאים עליהם נגעים וחלאים ולא על הגויים .ובין דין לדין –מה טעם ישנם דינים על כלל ישראל חלילה ולא על משפחות האדמה.

משיב הכתוב, דע כי כל אלו באים משום דברי ריבות בשעריך –יען שקיימים דברי ריב ביניהם

בשעריהם, לכן ר"ל נגזרו עליהם ענייני דם נגע ודין, ד' יצילנו מכל אלו. ע"כ.

ולדברינו דלעיל נוסיף לומר 'דברי ריבות בשעריך' היינו דברי ריבות שהם בתוך שערי ה – 'שערים המצויינים בתורה והלכה, בתוך בתי כנסיות ובתי מדרשות, עם האצטלא דרבנן של 'קנאי' ויראת שמים, דייקא שם איש את רעהו חיים בלעו ר"ל, א"כ חלילה אותם נגעי המחלוקת ודברי פוליטיקה בתוך

 

חצרות ה' ר"ל, במטרה צבועה של 'לשם שמים…' הם הסיבה אשר ישנו הבדל ר"ל בין דם ישראל לדם האומות ובין נגע לנגע…

דברי ריבות בשעריך

ובדברינו אלה ניתן להטעים את המובא בפוסקים, ש"לעולם פרשת דברים נקראת תמיד בשבת לפני תשעה באב ומפטירים בה 'חזון ישעיהו' )פסיקתא, מובא בתוס' מגילה לא: וכן נפסק בשו"ע סי' תכ"ח סעיף ד( ועל כן היא נקראת שבת חזון, והרבה טעמים נאמרו בדבר".

הטעם הפשוט שלעולם קוראים פרשת דברים לפני תשעה באב, הוא מפני שחורבן הבית בא לישראל כתוצאה מדיבת הארץ שהוציאו המרגלים, המובא בפרשתנו, דכתיב )א כו( ולא אביתם לעלות ותמרו

את פי ה"א. ומפורסמים דברי ר' יוחנן שאמר )תענית כט,(. שבעבור הבכייה שבכו בני ישראל בשמעם

את דברי המרגלים, כדכתיב לעיל )במדבר יד א( ויבכו העם בלילה ההוא, ואותו לילה ליל תשעה באב היה, אמר להם הקב"ה אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני קובע לכם בכיה של דורות.

על כן קוראים פרשת דברים לפני ת"ב כי היא הנותנת לכל צום החמישי שתבוא, והיא זו שגרמה לחורבן הבית, ועל כן מפטירים מענייני החורבן 'והיה ארצכם שממה' וגו' לא רק בגלל שהיא מעניינא דיומא ד'בין המצרים,' אלא מלבד זאת היא גם מעניין הפרשה עצמה, כהמשך להאמור על חטא המרגלים.

אך ניתן לתת עוד טעם לשבח, למה לעולם קוראין פרשת דברים לפני תשעה באב: בהקדם דברי המדרש )איכה רבה הקדמה אות יא( המקונן: 'אילו זכיתם, הייתם קוראים בתורה 'איכה אשא לבדי,' עכשיו שלא זכיתם אתם קוראים 'איכה ישבה בדד.' כלומר שהמדרש מקונן אשר יען לא קראנו הפסוק )שבפרשתנו( איכה אשא לבדי וכו' לכן באה החורבן של 'איכה ישבה בדד'.

ודברי המדרש הללו טעונים ביאור. ראשית. מה עניין זה לזה? מה הקשר בין 'איכה אשא לבדי' לבין 'איכה ישבה בדד' וכי איכה איכה – גזירה שווה היא? מה נתינת טעם הוא זה שבגלל שאין איכה זו יש איכה זו?

שנית צ"ב, מה זה שאמר 'אילו זכיתם הייתם קוראים 'איכה אשא לבדי' וכו' והלא כבר כמעט אלפיים שנים בכל שנות גלותנו, קראנו מדי שנה פסוק זה 'איכה אשא לבדי,' ובכל זאת למרבה הצער קוראים אנו עדיין 'איכה ישבה בד'ד ר"ל בבכי ובמספד רב.

ונראה לומר, שהתשובה הפשוטה מבוארת היטב בדברי הכתוב עצמו: "איכה אשא לבדי טרחכם משאכם וריבכם" וגו,' דלכאו' צ"ב איך ניתן לומר על האי רעיא מהימנא, שהיה קשה לו טורח הציבור, וכי כלום קשה משא הבן על כתפי אביו? וכי קשים הצאן לרועה, אלא וודאי לא על טורח המשא הגשמי הכתוב מדבר, לא זה מה שהיה קשה למשה, אדרבה זה גרם שמחה עצומה לאותו רעיה מהימנא, על שזוכה לטרוח בסבל משא העם הזה. אלא כוונת משה ב'טרחכם משאכם וריבכם,' הייתה על טורח משא המריבות שהיה ביניהם, וכדאיתא ברש"י כאן, ומקורו בדברי הספרי, וכן כתב הספורנו וז"ל: 'שמתוך רוע לב לא נמנעו מלעורר דברי ריבות איש על חבירו.' ועוד מוסיף רבינו בחיי 'ללמדך שהיו

בעלי מריבה וקטטה אלו עם אלו.' זה מה שהיה קשה למשה רבינו, כיוון שאין לך דבר יותר קשה

בעולם משנאה ומריבה, אשר בעטיה גם נחרב הבית, וכדאמרו חז"ל )יומא שם( "מפני מה חרב הבית בעוון שנאת חינם".

עתה, בהביננו, שבדברי ריבות הכתוב מדבר, יתבארו מעצמם דברי המדרש הנ"ל, והיינו, שהמדרש מוכיח ואומר למה לא למדתם מדבריו של משה, בעת שקונן ואמר 'איכה אשא לבדי את טורח דברי הריבות שביניכם,' שהרי 'אילו זכיתם 'לשמוע בדבריו הלוא 'הייתם קוראים בתורה איכה אשא

 

לבדי 'ותיכף ומיד הייתם עושים שלום ביניכם שלא תהיה ריב בעדת ה' מעתה ועד עולם, אבל בעווה"ר 'עכשיו שלא זכיתם ',אלא למרבה הצער המשכתם בדברי הריב ובשנאת חינם, לכן 'אתם קוראים איכה ישבה בדד 'עדי ירחם ד' במהרה.

ויתורץ שפיר מה שהקשנו, הלא קראנו זה כאלפיים שנה… שהרי וודאי אין הכוונה לקריאה גרידא כמצוות אנשים מלומדה, אלא הכוונה הוא לקריאה המעוררת הכוונה, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים לבל תהיה דברי ריבות בינינו, להוקיע את פירוד הלבבות ושנאת החינם מתוכנו. רק אז, כשנזכה

לקרוא 'איכה' זו כתיקונה, להוציא ממנו כל שמץ של ריב, ולקיימה בפועל כדבעי, או אז נזכה, בקרוב, לא לקרוא יותר את ה'איכה ישבה בדד'…

ולכן יקראו תמיד את פרשת דברים סמוך לתשעה באב ,כמובא בשו"ע דלעיל, בכדי לעורר הלבבות להרבות שלום ולהסיר כל ריב וכל קטטה, שבגין אלו נחרב ביתנו, וכשנתעורר לאהבת חברים אי"ה יבנה ביהמ"ק במהרה בימינו.

ובהכי יובן מנהג ישראל תורה, לנוהגים לקרוא הפסוק 'איכה אשא לבדי' בטעמי הקינות של מגילת איכה, כי בפסוק נעוצה סיבת הגלות שבאה כתוצאה מדברי הריבות, שגרמו ל'איכה ישבה בדד' וחורבן הבית. )אם כי יש לדון לגופו של עניין, שיש אומרים שהרי זה כאבילות בפרהסיה, ואכהמ"ל.(

 

 

מידת אהבת ישראל מרובה, לזרז הגאולה

ואם, כאמור, כה נורא הוא פירוד הלבבות ושנאת חינם הגורמת לחורבן, א"כ על אחת כמה וכמה שמידה טובה מרובה, שעל ידי אהבת חינם נזכה לקרב הגאולה, ובזה יהיה נייחא קמיה קוב"ה, שיחיש במהרה פדות נפשנו. וכדברי נעים זמירות ישראל )תהילים סט יט( "קרבה אל נפשי גאלה," שע"י קרבת הנפשות באחדות גמורה האחד עם השני, נזכה בוודאי לגאלה .במהרה בימינו.

ובכדי להמחיש אחדות ואהבת ישראל עד היכן, מן הנכון להביא שני סיפורים מפעימים, הממחישים ומעוררים עבותות אהבת חינם מה הוא:

העיר קרעסטיר כמרקחה, בנו הקטן של הרה"ק רבי ישעי'לה מקערסטיר זי"ע נחלה מאוד והגיע לסכנת נפשות, רופאים הובהלו מכל עבר, אך מצבו ממשיך להיות קשה ה"י.

באחד מאותם הימים נחרדו מקורביו ובני ביתו, לראות את הרבי בוכה בדמעות שליש ואין מנחם לו,

כולם נחפזו להרגיעו ולדבר על ליבו, שעוד חזון למועד ובמהרה יקום הבן וילך על משענתו וירפא

המכה…

אך הצדיק דחה את פניהם והשיב להם: "אינכם מבינים, לא על בני אני בוכה, כי אם על עצמי, על ישעיה ב"ר משה אני מוזיל דמעות"…

לתמיהתם ענה ואמר להם: "על בני אינני בוכה, הלוא בטוח אני שבמהרה ישלח דברו וירפאהו. אך על עצמי שפיר יאה לי למבכי, ראו נא כמה הזכרות, כמה קוויטלעך, וכמה צרות מובאים לפני יום ויום בדברי ישועה ורחמים, והיטב ידוע לכם אשר לבי אכול מרורות למו, באשר לוקח אני את צרות ישראל אל לבבי, הפוקע מרוב צרות וייסורי,ם המצויים ר"ל בכרם בית ישראל, ימי ולילותי טרופים מחמת צרתן של ישראל וראשי עלי דוי.

"אך הנה עתה בלילה העבר, נעשה מצבו של בני חמור יותר, ומרוב צער נתקשתי להרדם ולא ישנתי כל הלילה, אתא בוקר, ואור השחר הכה כברק במחשבתי, ומעי חמרמרו, האם בעת ששמעתי צרות

 

ישראל אחרים, גם כן לא נתתי שום תנומה לעפעפי? אמור מעתה, חולי בני מכאיב לי יותר משאר חולאי עמו ישראל, הרי שרחוק אני כרחוק מזרח ממערב מ'אהבת ישראל,' ואיך לא אבכה ואדדה עלי נפשי כי כך עלתה לי…

 

 

כמאתיים שנה לפני, אירע מעשה דומה, בעיירת ליז'ענסק שבפולין:

כידוע קיבלו על עצמם האחים הקדושים, הרה"ק הרבי ר' אלימלך ואחיו הרה"ק הרבי ר' זושא זי"ע,

לערוך גלות כמנהג הצדיקים הקודמים ]אגב. בימים אלו של בין המצרים, היו שנהגו לערוך גלות – לנדוד ולצאת מביתם – זכר לגלות השכינה.[

בתקופת גלותם עברו האחים הקדושים סבל ועינויי גוף ונפש בל יתוארו. דהיינו: לאורך כל שנות גלותם, לא ישנו שני לילות רצופים באותו המקום בזה אחר זה, אלא נדדו כל יום ממקום למקום ללא נתינת מנוח לכף רגליהם. אוכל לא היה להם – כשיצאו מביתם בראשונה, לקחו עמם מעט לחם, ומאז תלויים היו בחסדיהם של מארחיהם, וכשלא עלתה בידם – פעמים רבים נותרו רעבים גם צמאים. ישנים היו ב'הקדשות' או באכסניות אחרות עלובות האחת מרעותה, תחת התנורים, על גבי קש וספסלים או קרשים רעועים, פעמים נשכבו מאין ברירה ברחובות ובשווקים, נמו קמעה ומיד בחצות הלילה קמו, להודות ולהלל ולערוך תיקון חצות בבכיות נוראות. לא פעם ולא פעמיים חשדו בהם למעשי ביזה וגניבה, והפליאו בהם מכות גדולות ונאמנות עם גערות אימה.

ככה נדדו וערכו את הגלות שמונה שנים! אלפיים תשע מאות ועשרים אכסניות )שלש מאות שישים וחמש ימים כפול שמונה שנים( החליפו באותן שנים, נדדו גלו ומילאו סאת ייסוריהם ומפח נפשם עד גדות, ובוודאי פעלו בה נצורות וגדולות.

משתמו ימי גלותם, שבו האחים הקדושים איש לשערי עירו, מקומו ומשפחתו שלא ראו זה שמונה

שנים.

כשהגיע הרבי ר' אלימלך סמוך ונראה לעירו ליז'ענסק, ראה מרחוק רעש והמולה, משהתקרב ונכנס פנימה שאל לדעת על מה המהומה. ענו לו בני העיר כי אלעזר נפצע, ותיהום ותרעש כל העיר. לרבי אלימלך היה בן רבי אלעזר, ומששמע את אשר קרה לאלעזר – סבר כי בנו הוא זה, ונחרד.

מיד רץ רבי אלימלך לזירה, הביט בפני הפצוע וזיהה תיכף כי אלעזר אחר הוא זה, ונרגע במקצת

קמעה.

לא עברה שניה וברגע כמימרא תפס את עצמו, והחלה מחשבתו מייסרת אותו: הכך נאה אחר שנות גלות? מה זה נשמת לרווחה, כאשר הפצוע הוא יהודי אחר? האם צרת אלעזר מישראל פחות מצרת אלעזר בנך אשר אהבת?

הרבי ר' אלימלך התמלא צער וחרטה נוראה, ולאלתר, בלא להיכנס כלל אל ביתו, שב לנדודיו לעוד שנת גלות נוספת תמימה. לכפר ע"י הגלות על 'עוונו' זה שהוקל בעיניו צרת האחר יתיר מבנו…

אהבת ישראל אמיתית!

לו נקבל זה עתה על עצמינו, תוכחת משה רבינו, באומרו "איכה אשא לבדי טרחכם משאכם וריבכם," להוקיע את פירוד הלבבות מתוכינו, ולהרבות אהבה ואחווה ושלום ורעות בינינו, בהכי נזכה לקץ גאולתנו ולפדות נפשינו, ובמהרה דידן נזכה ל'תקע בשופר גדול לחרותינו ושא נס לקבץ גליותינו' במהרה בימינו אמן.

 

מדוע אינך אוכל את האטריות עם החלב שהגשתי לך"? – שאלה הסבתא את נכדה בן השש. )מאכל עממי שנהוג היה לאכול בימי תשעת הימים, בימים ההם, בהם מטעמי תחליפי החי והצומח עוד לא היו בנמצא.(

"זה לא מספיק מתוק, צריך להוסיף מעט סוכר"! – ענה לה הנכד בביישנות.

"היום זה הרי 'תשעת הימים!' בימים אלו אינך מתבייש לבקש 'מתיקות"!?' – התפלאה הסבתא.

הנכד שמע, הפנים והבין ואכל את האטריות כמו שהם, קצת פחות מתוקים, הרי היום 'תשעת הימים'!

הדו שיח הזה בין הסבתא לנכד, דומה כאילו הוא התנהל לפני מאות שנים, ממש סמוך לחורבן, בשנים שעוד גם ילדים בני שש יכלו לחוות את חסרונו של בית המקדש.

אבל לא, השיחה הזו בין הסבתא והנכד היתה לפני כשישים שנה, בין הילד 'שמואל חיים' – מי שלימים

הפך ל'הגאון רבי שמואל חיים דומב שליט"א' דיין ורב קהילת חניכי הישיבות מודיעין עילית – לבין סבתו ע"ה.

"מידי שנה" – מספר לנו הרב דומב – "כשמברכים את חודש אב, אני נזכר בהיותי בן שש, בתגובה הספונטנית של סבתא".

"לי קשה להקל בהלכות אבלות של בין המצרים" – מוסיף הרב דומב – "אני עוד זוכר בילדותי אנשים בעלי בתים שהיו בוכים ב'קינות,' ישובים לאור נרות ולא לאור חשמל, כשהמאוורר היה כבוי, מחשש שמא יכבו הנרות".

***

'ציפית לישועה'? זו אחת השאלות שאדם ישאל כאשר הוא יבוא לתת דין וחשבון לפני בית דין של מעלה. זה מלמד אותנו שהציפייה לישועה איננה איזו 'חומרא' בעלמא ששייכת רק ליחידי סגולה, אנשים מורמים מעם. הרי בבית דין של מעלה לא שואלים על חומרות ועל הנהגות נשגבות. אם שואלים את השאלה הזו יחד עם שאלות נוספות העוסקות במהות הווייתו של האיש הישראלי, נשאת ונתת באמונה? קבעת עיתים לתורה? על כרחך שהצפייה לגאולה היא חובתו של כל יהודי, כמו החובה לשאת ולתת באמונה ולקבוע עיתים לתורה.

אך לצערנו הרב לא כך הם פני הדברים בקרב רבים מאיתנו. הסיבה לכך היא משום שמצוות אבלות על חורבן הבית ועל גלות עם ישראל, לא קלה היא עבור מי שאינו חש בחיסרון הבית. וכי איך יוכל אדם להתאבל על גלות עם ישראל, אם הוא לא מרגיש כלל שהוא בגלות. הוא הרי יושב בביתו, אוכל את לחמו, מנהל את סדר יומו כלבבו ועולם כמנהגו נוהג, ולכאורה הכל בסדר. וגם אם לא הכל ממש מסתדר, זו בעיה אישית שלו, ברצונו הוא יטפל בה, וברצונו הוא יתעלם ממנה, מי חושב בכלל על הצרות של כלל ישראל, על חורבן הבית הגדול – ביתו של הי"ת, על גלות העם ועימם גם גלות השכינה, כל זה רחוק מאיתנו.

אם כן, חובת ה'ציפייה לגאולה,' פירושה: לצאת מהמסגרת המצומצמת – החשיבה הבלעדית על מה שקורה איתנו ועל צרותינו האישיות. עלינו להביט בעיניים רחבות מחוץ למסגרת האנוכית, לתת את הדעת על צרת הכלל, לחשוב ולדמיין מה היה כאשר היה לנו בית מקדש, הרי ה'קרבת אלוקים' שהיתה באותם ימים בלתי ניתנת לתיאור, בית המקדש היה מקום להשראת השכינה בתוך עם ישראל, וכשה' משרה את שכינתו בתוכנו הרי השפע הרוחני והגשמי שיורד לעולם הוא לאין ערוך יותר מהשפע לו אנו זוכים כעת.

 

על כך אנחנו צריכים להתאבל, על הר ציון ששמם, שועלים הלכו בו, על קרבנות שמכפרים עוונות, שאינם. לזאת אנו צריכים לצפות, ל'קירבת אלוקים' שמשפיעה שפע רוחני גדול יותר, וסייעתא דשמיא גדולה יותר.

***

עפ"י המשל הבא נוכל מעט לקרב אל ליבנו מהי ציפיה לישועה, שכה נדרשת מאיתנו, ובמיוחד בימים

אלו:

אבי המשפחה שוכב בביתו כשהוא חולה במצב קשה מאוד, בני הבית המודאגים הזמינו רופא בדחיפות, והם ממתינים בקוצר רוח לבואו. כל דקה עוברת כנצח, מתי כבר יבוא הרופא,? והנה נשמעת דפיקה בדלת, הכל קופצים באחת ממקומם, בתקווה גדולה כי אכן הרופא בא. אך לאכזבתם, לא היו אלו דפיקותיו של הרופא, אלא בסך הכל שכן שבא להחזיר את חבילת הסוכר שלווה אתמול.

חולפות כמה דקות של ציפייה דרוכה מורטת עצבים, ליבם כבר יוצא לראות את פני הרופא, והנה שוב דפיקות בדלת, גם הפעם ניתרו בני הבית ממקומם, ובלבם קיוו לראות את דמותו של הרופא נכנס לבדוק את אביהם החולה. אך שוב אכזבה גדולה, הפעם היה זה שכן אחר שבא להשאיל פטיש.

למותר לציין שלמרות האכזבות החוזרות ונשנות, המשיכו בני הבית לקוות בלי ייאוש לבואו של הרופא. הרי יש להם סיבות טובות לצפות לכך, מצבו הקשה של אביהם, יחד עם הבטחתו של הרופא שהוא יבוא כמה שיותר מהר.

עפ"י משל זה מסביר הגאון רי"ז מבריסק זצ"ל את ענין ה'ציפייה לגאולה,' כך צריכה להיות ההמתנה לבואו של המשיח, כי ברור שהמצב הנוכחי בו שרוי עם ישראל, אינו יכול להימשך, וביותר שהרי הקב"ה כבר הבטיח לנו ע"י נביאיו שהגאולה בוא תבוא. ולכן אדם המאוכזב מהפעמים הרבות שחשב שהנה הוא דופק בדלת, ומתייאש מביאת המשיח ואינו ממתין לו יותר, או שהוא טיפש, או שהוא כופר בהבטחה האלוקית.

***

הגה"צ רבי אליהו לאפיאן זצ"ל סיפר על מעשה שהיה בזמן האינקוויזציה. השלטונות חטפו ילד יהודי קטן מבית הוריו, וגידלוהו לעבודת הכמורה בבית האלילים שלהם. עד מהרה ניכרו בילד כישרונות גדולים והוא עלה ונתעלה בדרגות הכמורה. בתוך שנים אחדות התמנה לתפקיד הרם 'שופט בחצר הכמורה,' במסגרת תפקיד זה היה דן את אחיו היהודים שהואשמו בעוון שמירת תורה ומצוות. פסקי דיו חמורים מאוד יצאו מתחת שבטו של השופט, והמוני יהודים מצאו את מותם בפקודתו, והכל משום שהם שמרו נאמנה במסירות נפש על תורת ה'.

יום אחד הובא לפני השופט יהודי שנתפס 'על חם' כשהוא עטור בטלית ותפילין, והנה השופט מנסה לחתום על פסק הדין ואינו מצליח… ידו כאילו נעשתה אבן, היא אינה נשמעת לו. ניסה השופט בשנית, ושוב אינו מצליח לחתום על פסק הדין. לאחר כמה ניסיונות שעלו בתוהו, הכריז השופט כי הוא יוצא להפסקה.

בהפסקה ישב השופט וחשב לעצמו, 'מה קרה? מה יכולה להיות הסיבה שבגינה אינני מצליח לחתום על פסק הדין,'? ואז לפתע עולה בדעתו מחשבה כי אולי הנאשם העומד לפניו אינו אלא אבא שלו…..

הוא קרא לנאשם אל חדרו והחל מברר אצלו: 'האם היה לך פעם ילד קטן שנחטף ממך והובא אל הכנסייה'? 'כן' ענה הנאשם. שאלות בירור נוספות שאל אותו השופט, ועד מהרה הבינו שניהם כי אכן

 

השופט הוא בנו של הנאשם. נפלו זה על זרועותיו של זה, והבן האובד נימלט מן הכנסייה ושב אל צור מחצבתו לחסות תחת כנפי השכינה.

סיפור זה מוכיח – אומר הגר"א לאפיאן זצ"ל – כי הקשר הטבעי בין אב לבנו הוא כה עמוק וחזק, עד שגם השנים הרבות שעברו על השופט בתפקיד כה יוקרתי, והשנאה הרבה שצבר לעמו במשך השנים, אין בהם כדי להפריד בין אב לבנו, ואם כך הם פני הדברים בין בני אדם בשר ודם, על אחת כמה וכמה בין הבנים האהובים לאבינו שבשמיים. קשר אמיץ זה הטווי ביננו עוד מימי אבותינו הקדושים מאז נבחרנו לעם, לא ינותק לעולם, ובכל מצב שנהיה נחזור ונפול אל זרועותיו האוהבים. ובאהבתו אותנו עוד ישוב ויבנה לנו את בית תפארתנו, וישרה שם שכינתו כבראשונה, לעד ולעולמי עלמים.

***

ונסיים בספור שסיפר הרה"ג ר' יצחק לוינשטיין זצ"ל: לפני יותר מארבעים שנה הפעילו בבית הוריו –

שגרו בשכנות צמודה למרן ראש הישיבה הגאון הגדול רבי אהרן לייב שטיינמן זצ"ל – קלטת ובה

הושמע שיר על המילים 'על נהרות בבל.' לאחר כמה דקות באה הרבנית שטיינמן לביתם ואמרה שראש הישיבה אומר שהשיר הזה מעורר אצלו געגועים לבית המקדש ומקשה עליו את הריכוז בלימוד…

לו יהא וגם אנו נתגעגע, וכשנתגעגע באמת, נרצה באמת ונבקש באמת, וחזקה על תפילה אמיתית שאינה שבה ריקם, ובמהרה יבנה המקדש, ותשרה שם השכינה לעולם.

פעם נסעתי מהבית למשך חצי שנה, השארתי ילדים קטנים וגדולים. הגעגועים היו נוראים. חצי שנה לא הייתי בבית. חשבתי לעצמי: הרי השכינה כבר אלפיים שנה לא בבית. היא בגלות. כיצד יכול להיות לנו נעים בלב? אלפיים שנה הבית חרב, כמה טומאה יש בעולם, האם זה לא מעורר אותנו לרצות בבוא הגואל?

ה'מגיד מישרים' מביא את אשר אמר לו המלאך, שלו היינו יודעים אחד מאלף אלפים בצער השכינתא בגלותא, לא היינו יכולים לאכול. צריך קצת להתבונן כדי לחוש זאת.

ראו מה כותב הרמח"ל ב'מסילת ישרים )'פרק יט:( "ודבר זה בארוהו בתנא דבי אליהו ז"ל אמרו: כל חכם מישראל שיש בו דברי תורה לאמיתו, ומתאנח על כבודו של הקב"ה כו,' כל ימיו, ומתאווה ומצר לכבוד ירושלים ולכבוד בית המקדש, ולישועה שתצמח בקרוב ולכינוס גלויות, זוכה לרוח הקודש בדבריו".

ממשיך שם הרמח"ל ואומר: "והנה החסיד הזה, מלבד העבודה שהוא עובד במעשה מצוותיו על הכוונה הזאת, הנה ודאי צריך שיצטער תמיד צער ממש על הגלות ועל החורבן, מצד מה שזה גורם מיעוט כביכול לכבודו יתברך, ויתאוה וכו…' המפני תפילתי יכנסו הגלויות ותצמח הישועה? תשובתו בצידו, כאותה ששנינו )סנהדרין לח:( 'לפיכך נברא אדם יחידי כדי שכל אחד יאמר בשבילי נברא העולם,' וכבר נחת רוח הוא לפניו יתברך, שיהיו בניו מבקשים ומתפללים על זאת, ואף שלא תעשה בקשתם מפני שלא הגיע הזמן, או מאיזה טעם שיהיה, הנה הם עשו את שלהם והקב"ה שמח בזה".

א מוראדיגע זאך. אדם שמתפלל על הגאולה מכיון שהוא כואב את צער השכינה, אף אם מאיזה טעם בקשתו אינה נענית, מכל מקום עצם תפילתו עושה נחת רוח לבורא. עצם הבקשה שיתרבה כבוד שמים – משמחת את הקב"ה. אנחנו מתפללים במקומות כה רבים על הגאולה, בל תהיה תפילתנו 'כצפצוף הזרזיר,' אלא מתוך מחשבה והתבוננות.

 

אני זוכר כילד, הייתי הולך להתפלל בכולל 'חזון איש' עם ההייליגער סטייפלר זצ"ל, מידי שבת בשבתו. מה שרואים ושומעים כילד, זה נכנס לעצמות…

כאשר הגיעו בקדושה ל"ממקומך מלכנו תופיע ותמלוך עלינו כי מחכים אנחנו לך" – אני לא יכול לתאר לכם, כיצד הסטייפלר אמר זאת. הוא תפס את שני העמודים שבצידו, ואמר זאת בהשתפכות הנפש, שהורגשה בכל בית המדרש. "ממקומך מלכנו תופיע"! – תזרח כבר, "ותמלוך עלינו כי מחכים אנחנו לך,"! אפשר היה למשש בידיים את הציפיה וההמתנה לגאולה.

הסטייפלר כידוע לא שמע טוב והתפלל בקול רם. כאשר הציבור כבר החל שמונה-עשרה, הוא עוד אחז ב"צור ישראל קומה בעזרת ישראל," וכל בית המדרש רעד. הוא חש בצער השכינה, מצר בצרתם של ישראל.

אם רק נתבונן מעט במה שאנו אומרים ומבקשים – כל צורת התפילה תראה אחרת, ונזכה שהתפילות תתקבלנה ובמהרה ניגאל.

כשמדברים על נושא התפילה, לא שייך שלא להזכיר את הסיפור שסיפר ההייליגער בריסקער רב זצ"ל, ששמע אותו מה'בית הלוי ',והוא מגיע עד רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל. אולי כבר סיפרתי את הסיפור הזה, אבל על סיפור אמיתי צריך לחזור שוב ושוב, ובפרט על הספור הזה, שמונח בו א געוואלידגע יסוד:

בזמנו של רבי חיים מוולוז'ין, היה יהודי בשם רבי חיים זלאטעס, שהיה ידוע שתפילותיו מתקבלות. התפילה שלו היתה תפילה! בעת שהתפלל, לא היה זז ממקומו, לא התנועע, ללא שום חיצוניות ,רק פנימיות. הוא היה כל כך דבוק בה,' עד שלא הרגיש כלום מכל הנעשה סביבו, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות תפילה )פ"ה ה"ד:( "ונותן עיניו למטה, כאילו הוא מביט לארץ, ויהיה ליבו פנוי למעלה, כאילו הוא עומד בשמים… ועומד כעבד לפני רבו באימה וביראה ופחד".

רבי חיים היה עובד בבית חרושת שהיה בבעלותו של גוי. כל יום היתה הפסקת צהרים שנמשכה שעה, והפועלים היו יוצאים מבית החרושת, איש איש לענייניו. בית החרושת היה נותר ריק מאדם. יום אחד החליט רבי חיים להתפלל בשעה זו תפילת מנחה, בידעו כי לא אמור לבוא לשם איש. הוא נעל את דלת בית החרושת מבפנים, ונעמד להתפלל.

דא עקא, בדיוק באותו יום צריך היה בעל הבית להיכנס, ובידעו כי רבי חיים נותר בפנים, הוא דפק על הדלת הנעולה, וביקש ממנו שיפתח.

אבל אין קול ואין עונה.

הוא הגביר את עוצמת הדפיקות, ועדין אין קול ואין עונה.

הוא עלה בסולם והביט מבעד לחלון, לראות אם אכן רבי חיים נמצא בפנים, ואכן הוא רואה אותו עומד ליד הקיר, לא נע ולא זע.

הוא קרא לו מהחלון: "חיים! תפתח את הדלת". –אין קול ואין עונה.

"חיים! אתה עושה ממני צחוק? אני צריך להיכנס".

ורבי חיים לא שומע כלום, לא רואה כלום, לא זז מהמקום.

 

הגוי לקח מוט ברזל והחל לדפוק על דלת הברזל, עד שכל השכנים נזעקו למקום. "היהודי עושה את עצמו כאילו אינו שומע," הוא מסביר לכל הקהל שהתאסף. "גם אם נניח שהוא נרדם בעמידה – אי אפשר שלא לשמוע דפיקות חזקות כל כך. אין זאת אלא שהוא עושה ממני צחוק".

כל הנאספים החלו לקלל את היהודי החצוף, וחמתו של בעל בית החרושת בערה בו. "האמת היא," אמר, "שיהודי זה תמיד עבד אותי ביושר ובנאמנות שאין למעלה מהן. פשוט תענוג לעבוד איתו. אינני יודע מה קרה לו." והוא עלה לחלון וקרא: "חיים! אין לי הרבה זמן. אם אינך פותח – אני יורה בך".

–אין קול ואין עונה.

כעסו גבר. הוא ידע כי באמת הוא לא רשאי להרוג אותו, אך החליט להגביר את איומיו וירה מספר כדורים, שעברו במרחק סנטימטרים ספורים ליד אזנו של רבי חיים, פגעו בקיר ונקבו אותו.

–ורבי חיים לא רואה, לא שומע, הוא מתפלל.

כל הנוכחים הביטו בהשתאות באדם המופלא, שיריות לא מזיזות אותו ממקומו…

כעבור מספר דקות נוספות, הם רואים שהנה הוא זז ממקומו ופוסע לאחור. כשבעל הבית ראה זאת הוא מיהר לצעוק: "חיים! תפתח את הדלת מיד"! רבי חיים סיים את "עושה שלום" ומיהר לפתוח לו את הדלת.

בעל המפעל החל לצעוק עליו בכעס רב: "מדוע לא פתחת לי את הדלת?" ורבי חיים מתפלא ומשיב: "הרי פתחתי לך מיד כשביקשת"…

"וכי לא שמעת את הצעקות, הדפיקות, והיריות שאת חוריהן תוכל לראות כאן על הקיר?"

"לא. לא שמעתי כלום!"

א מוראדיגע מעשה!

פעם שאלו אותו :איך אתה עושה את זה? יש אנשים שבשעת התפילה מתנענעים, צועקים, סופקים כפים, והחיצוניות משפיעה עליהם פנימה. אבל אתה לא נע ולא זע, ובכל זאת מצליח להגיע לריכוז ולכוונה עצומים, כלשון הרמב"ם: "כאילו הוא עומד בשמים," כיצד?

נענה רבי חיים ואמר, אמשול לכם משל:

מלך אחד הוציא כרוז בכל המדינות: מי שיבנה לי ארמון, שיכולים להכניס בתוכו שלושה מיליון

מטבעות זהב, בדיוק נמרץ, שורות שורות מהרצפה ועד התקרה – יקבל את כל המטבעות לעצמו. כל המומחים, האדריכלים והמהנדסים, ניסו לחשב את הגודל המדוייק, אך המלאכה היתה קשה, שכל כל סטיה של סנטימטר אחד, עלולה להביא לכך שכל הבניה תרד לטמיון.

אדריכל אחד, בעל שם עולמי, טען שהוא יכול לבצע את המלאכה. הוא החל בבניה, ולאחר שסיים הביאו את שלושת מיליון המטבעות, שנספרו שוב ושוב למניעת טעות, והחלו להכניסן אל הארמון. העמידו את השורות בסדר מופתי…

מהרצפה עד התקרה… והנה…

מטבע אחת נשאר בחוץ! לא נכנסת!

 

מנסים לדחוף בכח – לא הולך!

המומחה העולמי חייך ואמר: "לא צריך לדחוף! אם אמרתי שזה יכנס – זה יכנס גם בלי דחיפות." הוא הורה להוציא את כל המטבעות, והחל לסייר בארמון. לפתע הבחין בחתיכת בוץ שנדבקה לרצפה. הוא גרד אותה, ניקה את הרצפה, ושלושת מיליון המטבעות נכנס ובדיוק נמרץ.

"הנמשל –" אמר רבי חיים זלאטעס – "הקב"ה, שברא את כל העולם, ברא את האדם שהוא 'עולם

קטן' בפני עצמו. במרכזו הוא ברא את הלב, וציוה בתורתו הקדושה: 'ולעבדו בכל לבבכם' ואמרו

רבותינו: 'איזוהי עבודה שבלב – זו תפילה.' כלומר, הלב מתאים לתפילה והתפילה מתאימה ללב. אין צורך לדחוף, להתנדנד לצעוק – אם הלב מספיק נקי, התפילה נכנסת בו וממלאת אותו בדיוק נמרץ!

"אם רואים שמתפללים ו'זה לא הולך' – יש לדעת שהלב אינו נקי לגמרי! דבק בו בוץ!

"כי כשהלב נקי, 'ולעבדו בכל לבבכם' – התפילה ממלאת את כולו! מגיעים לדבקות מוחלטת בקב"ה, לא נותר בו מקום לכל גשמיות שהיא, ואין צורך בשום פעולות חיצוניות לשם כך!".

" אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל"

מובא בספרים הקדושים, שפרשיות חומש דברים, מרמזות על התקופות השונות שעם ישראל עובר בכל שנות ההיסטוריה, כאשר הפרשיות האחרונות מרמזות על התקופה שלנו.

פרשת דברים פותחת בדברי המוסר שמשה השמיע לעם ישראל. ומבאר ה'אור החיים 'הקדוש, כי במשך כל ארבעים השנים שמשה היה רועה את ישראל במדבר, הוא לא דיבר אליהם בחריפות, מלבד בפרשה זו, בה נאמר: "אלה הדברים," ללמד שדיבר עימם קשות. והגם שמצינו שמשה אמר לישראל: "שמעו נא המרים" )במדבר כ, י,( הוא לא אמר זאת לכלל ישראל אלא לחלקם בלבד. וזהו שדקדק הכתוב ואמר: "אל כל ישראל," כלומר שבפעם זו דיבר משה קשות לכל ישראל.

ה'אור החיים' מוסיף וכותב: "עוד ירצה לרמז חשבון ימים אשר הוכיח לישראל, שהם במספר 'אלה,' שלושים ושישה ימים. וכן מוכיחים הכתובים כי בא' לחודש שבט התחיל לדבר אליהם דכתיב: 'בעשתי עשר חודש באחד לחודש,' והוא נצפן בז' באדר, הרי ל"ו כמספר 'אלה,' שבהם דיבר הדברים של התוכחות האמורים בענין".

מחאה על חילול השבת

אני עדיין זוכר את התקופה, שבה היתה בני ברק כמו כפר קטן והתגוררו בה דתיים וחילוניים. בקושי נסעו בה כמה מכוניות בשבת. בליל שבת לאחר שיעורו של ה'חזון איש ',היינו יוצאים לטייל ברחוב מחופה בכורכר, שנקרא לימים רחוב 'חזון איש.' כשהבליחו מרחוק אורות מכוניות, הדבר הראשון שה'חזון איש' עשה, היה להפנות את מבטו לצדדים כדי שלא יוסיף לראות את חילול השבת. לאחר מכן היה אומר: "מסתמא זה גוי, יהודי לא נוסע בשבת."! אך כעבור מספר רגעים הוא היה אומר לעצמו: "שבעס! שבעס! שבעס,"! כדי שחומרת האיסור לא תצטנן בקרבו.

זה כוחו של הרגל. אדם הרואה פעם אחר פעם חילול שבת עלול להצטנן. בחלוף הזמן הוא עלול להרגיש שחילול שבת אינו דבר כל כך נורא. משום כך ה'חזון איש' היה מחזק בליבו את הרגישות והסלידה מחילול השבת הקדושה.

אני זוכר כמו היום, את התקופה בה היתה הארץ תחת השלטון האנגלי. בני ברק היתה כמדבר, וברחוב 'חזון איש' עוד לא היו בתים. באותם ימים התגורר בבני ברק רופא ילדים מפורסם, שבנו ביקש לרמוס

 

את קדושת השבת. מידי שבת היה הבן עולה על אופנעו המטרטר, ורוכב הלוך ושוב ליד השטיבל של 'גור' במטרה להתגרות בציבור המתפללים.

באחת השבתות הכריזו בכל בתי הכנסת, שתערך תפילת מוסף מרכזית בכניסה לעיר, בפינת רחוב ז'בוטינסקי. המתפללים הביאור את רבי יוסף צבי קאליש זצ"ל עם כסאו, והושיבוהו באמצע הכביש בסמוך לרבי יעקב לנדא זצ"ל. המארגנים הניחו ספסלים כבדים ומסביבם עמדו כל המתפללים.

באמצע התפילה הופיע רופא הילדים במכוניתו הקטנה, ושעט לעבר הקהל. ככל הנראה הוא שב לבני ברק לאחר שערך ביקור רפואי מחוץ לתחומי העיר. כשראה את הקהל עומד בתפילה ובזעקת מחאה כנגד מעללי בנו, הוא נתקף בעצבים והחל לנסוע בדהרה לעבר המתפללים. כל הנוכחים נסו בבהלה לכל עבר, המכונית נבלמה בספסלים הכבדים והתרסקה, ולמרבה הנס לא היו נפגעים. ממה שקרה למכונית, ניתן היה להסיק מה היתה מהירות הנסיעה, ומה היה עלול לקרות, חלילה, לו לא היתה המכונית נבלמת. עד כדי כך הגיעה תעוזתו וחוצפתו של רופא הילדים היחיד של בני ברק!

לאחר המאורע המחריד, יזם רבי ישראל חב'ס הקמת יחידת מתנדבים. באמצע השבוע היו הם מסיירים ומגנים על המושבה מערבים וממפגעים, ובשבת אחר התפילה הם היו מסירים את השטריימל'ך, ויוצאים לכבישים להשגיח שלא תסענה מכוניות בשבת קודש. בתוקף סמכותם היו המתנדבים רשאים לרשום דו"ח לנוסעים בשבת. דא עקא שעקב קדושת השבת הם לא יכלו לרשום את מספרי רכבי העבריינים. אך גם לזאת נמצא פתרון. המתנדבים לקחו ספר עבה, קיפלו את הדפים שנשאו את מספרי המכוניות שנסעו בשבת, ובאמצע השבוע היו שולחים את הדו"חות לנהגים. באופן זה החלו לפרוש את השבת בבני ברק, וכך המשיכו להילחם על קדושת השבת רחוב אחר רחוב.

בעירייה עבד יהודי בשם מיכל רוט, שהיה בא ומרכיב עמודים ושרשראות חסימה בכל רחוב נוסף שנכבש על ידי היראים. מובן שמעשיו לא עברו בשתיקה מצד אלו ששמירת השבת היתה לצנינים בעיניהם. הם היו מגיעים, מחבלים בעמודים ותולשים את השרשרות. אך מיכל לא היה מתעייף. בכל יום ראשון היה מגיע עם שק מלט ומחזק את העמודים, ותולה על גביהם שרשרת חדשה. כך לחמו על שמירת השבת, עד שבסופו של דבר הושג אישור ממשרד התחבורה, שניתן רק לאחר ביזיונות שהיו לנוכח מעשהו המחפיר של רופא הילדים, שקלונו נחשף ברבים לנוכח המכונית המרוסקת שהעידה על מזימתו הזדונית.

בשנת תש"ד הגיע האדמו"ר רבי אהרן מבעלז להתגורר בתל אביב. בשבת הראשונה לשהותו בעיר, שמע האדמו"ר קול של מכונית נוסעת ושאל לפשר הדבר. מקורביו שלא רצו לצערו, אמרו לו שככל הנראה יש חולה במכונית ומדובר בפיקוח נפש. כעבור מספר דקות נשמע שוב טרטור מכונית. האדמו"ר שאל שוב לפשר הדבר, ונענה באותה התשובה. כשחזר הדבר על עצמו בפעם השלישית, אמר האדמו"ר באנחה: "יותר מידי חולים יש כאן"…

עם זאת אהב האדמו"ר ללמד תמיד זכות על עם ישראל. לא היה ניתן לומר בנוכחותו שום מילה רעה על יהודי. כשהיו באים לספר בגנותו של יהודי, הוא היה מגיב: "הוא צדיק! אני אוהב אותו,"! ואם היו מנסים בכל זאת להוסיף ולהשחיל עליו מילה רעה, היה האדמו"ר שב ואומר: "הוא צדיק! אני אוהב אותו!"…

כזאת היא הנהגתם של גדולי ישראל. כך הם חינכו אותנו להסתכל על העולם. ה'חזון איש' חינך אותנו כי אם רואים מכונית נוסעת בשבת, המחשבה הראשונה שאמורה לעלות במוחנו היא, שמדובר בגוי כי יהודי לא נוסע בשבת! רק לאחר מכן היה ממלמל לעצמו: "שבעס! שבעס! שבעס"! כדי להעיר בליבו את הסלידה מחילול שבת.

 

מחלל שבת מנתק את עצמו מבורא העולם, ולכן מעשהו חמור יותר מרצח. הבעיה הגדולה היא שבעוונותינו הרבים התרגלנו לחילולי שבת, וכאשר מתרגלים לדבר מה, יהיה אשר יהיה, הרגשות מפסיקים לפעול והלב חדל מלהזדעזע. לפני עשרות שנים בארצות המזרח, לפני יותר ממאתיים שנה בארצות אירופה, יהודי לא היה מעז להדליק סיגריה בשבת. כולם מיד היו צועקים עליו: 'שבת'! 'שאבעס…'! ואילו היום – יהודי יכול לחלל שבת בפרהסיה, ואף אחד לא מתרגש ואף אחד לא מוחה.

לכן עמד משה רבינו ואמר לכלל ישראל: 'דעו לכם! יגיעו זמנים קשים ובפרט באחרית הימים, כשהעברות החמורות ביותר יהיו נפוצות בעולם, ועם ישראל יתרגל להכל, ושום דבר לא יצליח לזעזע אותו!'.

לדאבוננו הרב "עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו" )ירמיהו ח, כ( ועדין מצפים לישועה. את התיק הזה של עיכוב הגאולה ,איננו יכולים להפיל על אף אחד מלבדנו. אם בית המקדש לא נבנה בימינו, הווי אומר שהסיבות שהביאו לחורבנו עדין שרירות וקיימות בתוכנו. וכפי שאמרו חז"ל )ירושלמי יומא פ"א ה"א:( "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו".

נקודה זו צריכה להטריד את ליבו של כל בעל מצפון. על כל אחד לבדוק את עצמו האם הוא תורם לבנין בית המקדש, או חלילה להמשך חורבנו. כל עוד מאן דהו חש שנאת חינם כלפי חברו, הוא לא יכול להתנער מהעובדה שהוא גורם להמשך החורבן. רק כאשר תבהיק בליבנו אהבת ישראל אמיתית. רק כשנראה את הטוב שבזולת, ונלמד זכות על כל אחד מישראל, נוכל להיות סמוכים ובטוחים כי אנו תורמים לבנין בית המקדש.

הגאולה תלויה רק בנו. עלינו לעבוד ולתקן את מידותינו עד שלא נהיה מסוגלים לדבר, לשמוע ולהאמין לשמץ לשון הרע על יהודי. עלינו להגביר את אהבת ישראל בליבנו, וממילא נהיה זכאים לגאולה שלמה במהרה.

את שנות ילדותו ובחרותו עשה הג"ר יוסף ברמן, בצילו של הסבא הגדול, רבינו הגר"י גלינסקי זצוק"ל. מאז ועד עתה הוא צועד לאורו, ופיו אינו פוסק מלחזור בכל עת מצוא על מיטב הווארטים, המשלים, הרעיונות וכמובן הסיפורים המאלפים ששמע מפי סבו.

"בכל הזדמנות היה נוהג סבא לשנן בפיו ובלבו דיבורי אמונה, לשמוח בכל מצב ולהודות לקב"ה על מה שהוא החליט לתת לנו, בלי להתלונן על מה שאין," מספר הרב ברמן.

"כשהיו שואלים אותו, איך אתה כל כך שמח? הרי איבדת את כל המשפחה בשואה, סבלת צרות וייסורים, הוגלית לסיביר, אחר כך היית פליט חסר כל, התגלגלת ממקום למקום וגם לאחר שבאת אל המנוחה והנחלה לכאורה, פגעה בך מידת הדין. ואחרי כל זה אתה שמח? כיצד?

"סבא היה מחייך את החיוך המפורסם שלו, ומסביר לשואלים במתק שפתיו: 'תסתכל עלי, אני נמוך או גבוה? נמוך… נו. עכשיו יש לנו כוס, חצי מלא וחצי ריק. איזה צד ריק, למעלה או למטה? ברור שהצד המלא הוא למטה, והחצי העליון הוא החצי הריק.

"אנשים רגילים מסתכלים על הכוס, הם רואים קודם את החצי הריק, ורק אם מתבוננים היטב רואים את החצי המלא.

"אבל אני הרי נמוך קומה. אני כזה קטן, כשאני מסתכל על הכוס – אני רואה את החצי התחתון שלה, שהוא החצי המלא כאמור, ולכן אני תמיד שמח ומאושר…".

 

"הווארט הזה, לא רק שהוא שנון, ומשקף את הדרך שבה היה הגר"י גלינסקי נוהג לצחוק על עצמו, אלא שהוא גם משקף את צורת החיים שלו. הוא באמת ובתמים הסתכל תמיד על הצד החיובי של כל דבר, ותמיד טען בתוקף שצריך להסתכל על חצי הכוס המלאה.

"מספרים שכשאירע אסון המסוקים המפורסם, כששני מסוקים של חיל האוויר התנגשו זה בזה, והתרסקו בשטחי הקיבוץ שאר ישוב, סמוך לגבול עם לבנון, היתה אווירת נכאים בכל הארץ. 73 חיילים צעירים נהרגו ברגע אחד. זה היה נורא ואיום.

"אחד התלמידים החליט לאתגר את סבא שלי באותה הזדמנות, ואמר לו: נו… מה אומר הרב, גם עכשיו יש חצי כוס מלאה?

"אבל סבא לא היה צריך אפילו להפעיל את המחשבה שלו, כדי למצוא את הצד החיובי. 'האירוע הזה התחולל במרחק קצר מאוד מהגבול עם לבנון,' אמר לו, 'תאר לך שזה היה קורה בשטחה האווירי של לבנון. המסוקים היו מתרסקים על אדמתו של איזה כפר ערבי בלבנון. אתה יודע מה היתה המשמעות של זה? איזה אירוע בינלאומי היה מתפתח, וכמה זמן היה לוקח עד שהיו יכולים להגיע ולקחת את החיילים ההרוגים? תראה איזה חסד ה' שזה קרה דווקא בארץ'…".

לא בירכו בתורה תחילה

בתקופה זו של השנה, כשעוסקים בענייני האבלות על חורבן בית המקדש, שמעתי מסבא ווארט חזק מאוד על דברי הגמרא בנדרים פ"א, ששאלו על מה אבדה הארץ, כלומר למה חרב בית המקדש, ואף אחד לא ידע לענות, לא החכמים ואפילו לא הנביאים, עד שהקב"ה בכבודו ובעצמו השיב על השאלה ואמר: "על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם," ומבאר רב יהודה בשם רב, שלא בירכו בתורה תחילה.

שואלים שאלה ידועה, הרי הגמרא אומרת מפורש למה נחרב בית ראשון, בגלל שחטאו בעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. עברו על כל ג' עבירות החמורות ולכן חרב בית המקדש. איזו מן שאלה זו על מה אבדה הארץ? היו כל הסיבות בעולם להחריב את בית המקדש, ולא זו בלבד אלא שכאן הגמרא פתאום עונה תשובה אחרת, שהקב"ה אמר על עזבם את תורתי, כלומר שלא בירכו בתורה תחילה.

"זה הבדל קיצוני מאוד בין שני מאמרי חז"ל. במקום אחד כתוב שהם היו רשעים גמורים, ובמקום אחר כתוב שהיו תלמידי חכמים ולמדו והכל היה בסדר, אלא רק זלזלו בברכות התורה, ולכן בא עליהם כזה עונש נורא ואיום, שנחרב הבית ונהרגו ונטבחו ונלקחו בשבי, ואיבדו את כל רכושם ואת כל משפחתם, וכל זה כי לא בירכו בתורה תחילה.

"את התשובה היה סבא עונה בדרך של משל, אותו הוא סיפר בהרחבה גדולה.

"מעשה במלך גדול וגיבור, שהיתה לו ממלכה גדולה וכולם רעדו וחרדו מפניו, אבל המלך היה טוב לב ותמיד השתדל להיטיב עם הנתינים, והשקיע את מחשבתו בעשיית צדק וחקיקת חוקים שייטיבו עם כולם.

"הלחץ שהיה מוטל עליו כל הזמן, שהכל יתנהל כשורה היה גדול מאוד, ולפעמים זה השפיע מאוד על מצבו הנפשי. ייעצו לו הרופאים שייקח מישהו שינגן לפניו, ויפיג את הלחץ בכל פעם שהוא ירגיש צורך בכך.

"חיפשו ומצאו את הכנר הטוב ביותר בכל הממלכה, ואכן הגיע הכנר לבית המלך עם הכינור בידו, וכשהחל לנגן אורו פניו של המלך ומצב רוחו השתפר פלאים.

 

"מאז היה הכנר בן בית קבוע בארמון, ובכל יום ויום היה עומד הכן, כדי לבוא ולנגן לפני המלך בכל עת שיחפוץ בכך. כמובן ששכרו שולם לו בהרחבה וביד נדיבה.

"ויהי היום והכנר חטא ועבר על חוקי הממלכה. היו צריכים להעניש אותו אבל המלך חשש שהוא לא יוכל לנגן לפניו כראוי, ולכן הודיע שהוא נותן לכנר חנינה".

האם לעולם חוסן?

"הרגיש הכנר שהמלך זקוק לו מאוד, ואט אט החל לנצל את המצב, הוא היה קצת גונב מאחרים, קצת מזיק לאחרים, ובכל פעם היו באים לפני המלך, אבל המלך ויתר לו שוב ושוב, כי הוא היה תלוי מאוד בניגונים הערבים שהפיק הכינור, בעת שאותו כנר פרט על מיתריו ברוב רגש.

"פעם אחת חטא הכנר חטא גדול מאוד, שעונשו מוות. הפעם באו בכירי הממלכה אל המלך ואמרו לו, שאי אפשר עוד להאריך אף לכנר שמרשה לעצמו יותר מדי. צריך לדון אותו למוות ולבצע את העונש. אין ברירה אחרת, ולמלך ימצאו כנר אחר.

"המלך שמע את הדברים, חכך בדעתו והחליט שאכן הצדק עימם. הוא היה מלך שכל משפטיו אמת וצדק, הוא לא יכול כך להעניק חסינות לאדם מפני עונש, רק בגלל שהוא מנעים נעימות לאוזני המלך. עליו למות ויהי מה.

"השאירו אצלי את פסק הדין ואני אחתום עליו בהקדם," הודיע המלך ליועציו וסימן להם שהדיון הסתיים.

"היועצים יצאו והמלך לקח בידו את העט, בא לחתום על גזר הדין ולא הצליח. ידיו רעדו. הוא הניח את פסק הדין בצד וחשב לחתום למחרת, אבל גם אחרי שעברו כמה ימים רעדה ידו בכל פעם שהגיעה העת לחתום על גזר הדין, ובסופו של דבר, ברגע של חולשה לקח המלך את גזר הדין ו… קרע אותו לגזרים.

"הכנר ידע את כל אשר נעשה, והיה ממתין בפחד נורא לרגע שבו יחתום המלך על גזר הדין. הוא כבר כתב צוואה, והבין שבקרוב יעלו אותו אל הגרדום. כששמע שהמלך קרע את גזר הדין, גבהה רוחו והוא המשיך לחטוא לפני המלך עוד ועוד, אבל היועצים כבר הבינו שאין טעם לפנות אל המלך, שכן נפשו קשורה בניגונים הערבים הבוקעים מהכינור, ולא משנה עד כמה גזר הדין צודק וראוי, המלך פשוט אינו מצליח לחתום עליו.

"אחרי תקופה כשבא החורף, צעד הכנר על גבי השלג הקפוא, וברגע של חוסר שימת לב החליק ונפל על השלג נפילה קשה וכואבת מאוד, שגם גרמה לשתי אצבעותיו שתישברנה… הוא פונה לקבלת טיפול רפואי והרופאים אמרו שחייו אינם בסכנה, אבל הוא כבר לא יוכל לחזור לנגן כפי שניגן בעבר, שכן הפגיעה באצבעות קשה במיוחד.

"הכנר התאושש מעט, וכשראה שאינו יכול לנגן עוד החליט לקחת את הכסף שהרוויח במשך שנות עבודתו אצל המלך, ולהתחיל לבזבז אותו על תענוגים והנאות שונות, וכך הלך בטל ושתה לשכרה, עד שביום מן הימים חטא שוב לפני המלך חטא חמור מאוד. כשבאו היועצים אל המלך ביקש המלך את פסק הדין, ובפנים חתומות הטביע עליו את חותמו וגזר את גורלו של הכנר למוות…

"הכנר פעל אצל אנשי בית הסוהר, שלפני שמוציאים אותו להורג, לפחות ייתנו לו לבוא עוד פעם אחת אל המלך, ולחלות את פניו בבקשת חנינה.

 

"הגיע הכנר, נפל לרגליו של המלך והתחנן אליו על נפשו. 'אדוני המלך, מה חטאי ומה פשעי? בגלל שנשברו לי שתי האצבעות אתה מוציא אותי להורג? ככה אתה גומל לי על כל השנים שניגנתי לפניך ושימחתי אותך כל כך? אני אשם שהחלקתי בשלג? זה יכול לקרות לכל אחד, למה אתה הורג אותי בגלל שנשברו לי האצבעות. הלזה ייקרא מלך אשר כל משפטיו אמת וצדק?'

"המלך נעץ בכנר מבט חמור ומוכיח: 'כנר טיפש שכמוך,' נזף בנידון למוות, 'הרי כבר מזמן היו צריכים להוציא אותך להורג. המעשים שלך מצדיקים עונשים רבים שהיו צריכים להעניש אותך. אבל אני לא הייתי מסוגל לעשות זאת, כי היטבת לנגן לפני, ומאוד אהבתי לשמוע את נגינתך.

"עכשיו שאין לך יכולת לנגן, אני כבר לא מושפע מהשיקולים הללו. עכשיו אני חופשי לעשות איתך משפט צדק, ואכן לפי החוק אתה ראוי לעונש מוות וזה יהיה עונשך הפעם".

כי קולך ערב!

"המשל הזה, טומן בתוכו את התשובה לשאלה," היה סבא מטעים, "על מה אבדה הארץ? האמת שהיא נחרבה בגלל שבני ישראל עבדו באותם ימים עבודה זרה, הם חטאו בגילוי עריות ושפיכות דמים. חטאים כל כך חמורים, שהעונש עליהם הוא אכן חורבן הבית והגלייה לבין האומות, על כל המשתמע מכך.

"אבל הקב"ה 'לא היה מסוגל' להמיט כזה חורבן על עם ישראל. למה? כי הם עסקו לפניו בתורה! הם ניגנו לפניו בכינור והסבו לו נחת רוח עצומה. הקב"ה החליט לתת לעם ישראל חנינה, פעם ועוד פעם ועוד פעם. למה? בגלל שעסקו לפניו בתורה בכזאת מתיקות, עם כזאת שמחה, הם למדו תורה לשמה ובירכו לפני כן ברכות התורה, כי הם העריכו את התורה והבינו כמה היא חשובה וכמה היא יקרה.

"לכן כשחרב בית המקדש לא הבינו החכמים כיצד אירע הדבר. הרי כל אותן עבירות חמורות, נעשו כבר שנים רבות קודם לכן, ובכל זאת לא חרב בית המקדש. מה השתנה עכשיו? על מה אבדה הארץ? מה קרה הפעם שהובא עליהם כזה חורבן נורא?

"על זה ענה הקב"ה את התשובה: רבותי, זה בגלל שאתם כבר לא מנגנים לפני בכינור! כן, אתם לומדים, אבל אתם לא מברכים תחילה, אתם לא מבינים את המשמעות של הלימוד, אתם לא מעריכים את התורה. זה כבר לא כל כך משמח אותי כמו בעבר, ולכן, כשאתם ויתרתם על ההגנה שאפפה אתכם, הגיע הזמן לבצע בכם את העונש על שלוש העבירות החמורות שחטאתם בהן.

"זה כמו אדם שהולך בחוץ עם מטריה סגורה, וכשמתחיל לרדת גשם הוא מנסה לפתוח את המטריה ומגלה שהיא שבורה. הוא לא אשם בזה שהיא לא נפתחת, בוודאי שאינו אשם. אבל זה לא עוזר לו… הגשם ממשיך לרדת והוא נרטב עד לשד עצמותיו. כך גם לגבי לימוד התורה, זה לא משנה אם היתה להם סיבה או לא, ברגע שהם לא לומדים תורה בכזאת מתיקות כמו שהיה קודם לכן, ההגנה שלהם אבדה.

"הגר"י גלינסקי היה מוסיף כאן עוד נקודה: הרי ה'לא בירכו בתורה תחילה' היה עניין מאוד דק. עובדה שהנביאים והחכמים לא הבינו את זה, ולא ידעו על כך שמשהו השתנה לעומת לימוד התורה שהיה קודם. משמע, שזה היה שינוי מאוד קטן וקל שגרם לכך שההגנה אבדה"…

"איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם" )א, יב(

בעון שנאת חינם חרב בית המקדש!

 

ונראה לנו ששנאת חינם זה שנאה ומריבה נוראה בין איש לרעהו, בין מחנה למשנהו, מחלוקת חוצת גבולות בין אנשים וציבורים.

אבל האמת שהגמרא מביאה דוגמא לשנאת חינם שבגללה חרב בית המקדש, והוא המעשה בקמצא ובר קמצא, ומה היה שם? בטעות הוזמן בר קמצא השונא לסעודה במקום קמצא האוהב, והתחנן בר קמצא שלא יביישו בעל הבית ברבים, ומסכים לשלם לו דמי הסעודה, אבל לא! הבעל הבית אטום מלשמוע! קפידתו על בר קמצא חזקה מכל בקשת רחמים ושכנוע!

הרי לנו ששנאת חינם לאו דוקא מחלוקת ומריבות, אלא החזקת קפידא על השני בלב, שנאת החבר בלב ושמירת הטינה כלפיו, זה עצמו כבר נכלל בשנאת חינם שהביאה לחורבן הבית!

החיזוק שאנו צריכים בימים אלו כדי שנזכה להיות מהבונים של בית המקדש במהרה בימינו, זה התגברות על הקפידות שיש לנו על אנשים, על הצרות עין אחד על השני, חוסר הרצון לותר בכל דהו כלפי השני. האסון הזה שאנשים מסתובבים מלאים קפידות וצרות עין אחד על רעהו, הוא האסון הנורא של שנאת חינם הממשיכה עלינו את ימי החורבן והגלות הנוראה.

כיצד שייך להתגבר על קפידא שבלב, הרי גם אם נרצה להסירה פעמים רבות היא נשארת תקועה עמוק בלב וקשה עד מאד להסירה! מה התקנה לכך?!

בנובהרדוק, היתה 'עבודה' שלימה מסביב ענין הסרת 'הקפדות' מלב האדם, והתקנה שמצאו לכך היתה, 'הטבה תמורת הקפדה,' שכיון שקשה עד מאד להסיר באמת הקפדה מהלב על השני כשיהיה סיבה לכך, ברגע שאדם מיטיב לזה שהוא מקפיד עליו, בכך מצליח הוא להפוך ההקפדה להטבה גם בליבו הוא!

><><><><><>< 

מעשה נורא שמעתי מהגאון רבי נפתלי קופשיץ שליט"א מראשי ישיבת בית מדרש עליון ורב חניכי הישיבות רוממה ירושלים, שהביא בשם הגאון רבי שמואל יעקב בורנשטיין זצ"ל:

בשבעה על מרן הגאון רבי אברהם יפהן זצ"ל חתנו של מרנא הסבא מנובהרדוק זיע"א, סיפרה רעייתו הצדקנית מעשה מרגש עד מאד:

כשבעלה הגאון רבי אברהם יפהן זצ"ל ערך חתונה לאחד מצאצאיו, כמובן הגיעו לחופה כל גדולי ישראל באמריקה דאז כמו רבי משה פינשטיין רבי אהרן קוטלר רבי יעקב קמנצקי רבי מנדל זאקס ועוד הרבה רבנים וגדולי תורה וזו היתה חופה שהכל דיברו עליה. ובאמת בשעה היעודה התאספו כל גדולי ישראל למקום החופה והמחזה נורא הוד, כולם הבינו שבחופה זו התכבדו בברכות מאורי האומה, אבל… הנה רבי אברהם מכבד בברכה איזה רב צעיר מאיזה עיירה קטנה באמריקה, והציבור התפלאו על כך ותמהו בעצמם על הנהגה זו והיה פלא בעיני כולם.

וסיפרה רעיתו הרבנית, שהרב ההוא הוא היה תלמיד של רבי אברהם בביאלסטוק, ובאחד מן הימים לקראת נישואי ביתו, הגיע לרבו רבי אברהם ובקשו להשתתף בחתונה של בתו, ורבי אברהם אמר לו שאין לו כח והוא זקן וחלש וקשה עליו הנסיעה בפרט שהחתונה היתה אמורה להיות במקום רחוק מרחק של כשלוש שעות נסיעה, אבל התלמיד הפציר בו ור' אברהם לא הסכים, עד שהתלמיד אמר לרבו ר' אברהם 'אם הרב לא מגיע לחתונה החתונה איננה חתונה בשבילי'.

כשמוע ר' אברהם דברים אלו הבין שחשוב לו עד מאד השתתפותו בחופה ורוצה להתכבד בו, אמר 'שבעז"ה יגיע לחתונה,' ואמר לו התלמיד את תאריך החתונה ונפרדו לשלום.

 

ביום החתונה ר' אברהם חשב שמן הסתם תלמידו ישלם לו מונית ספיישל על חשבונו עד לאולם, ור' אברהם מחכה, מתקרבת שעת חצות ואשתו של ר' אברהם אומרת לו אם תלמידך הרב הנ"ל לא שולח לך מונית אתה לא נוסע לחתונה! ור' אברהם אומר לה אני הבטחתי ליסוע וצריך לעמוד בדיבורי וצריך לנסוע לחתונה, ואשתו אמרה לו א"כ אני אסע אתך ביחד ונסעו ביחד דרך ארוכה עד הרכבת וברכבת עצמה עוד שעות, והגיעו לפני החופה ואמר מזל טוב, והתלמיד מאד התרגש לבואו של רבו שכבדו.

והנה מגיע שעת החופה, ומחלקים את כל הברכות, ור' אברהם לא קיבל ברכה כלל, ואחרי החופה נשאר קצת ונסע חזרה ברכבות וכו' כדרך הלוך בדרך חזור במשך שעות שכמובן במצבם זה היה להם קשה עד מאד, אשתו אומרת לו התלמיד הזה חצוף, להטריח את הרב כ"כ לא לתת לו ספיישל וגם לא

לתת ברכה בחופה ]ובוודאי אף בצדקותם היה משהו בלב של קפידא,[ וסיפרה הרבנית, שכשר'

אברהם ראה בחתונה ההיא של אחד מצאצאיו את הרב ההוא, מיד החליט לתת לו ברכה בחופה, ורק בשביל לנצל ההזדמנות להסיר הקפידא שהיה לו במקצת עליו, וזה כמו שלמדוהו בנובהרדוק 'הטבה תמורת הקפדה'.

זו עצה לכל אחד ואחד, להשתדל להיטיב דווקא לזה שהוא מקפיד עליו רק ככה יוכל להסיר ההקפדה ממנו, ולו תבא מכך ברכה וישועה גדולה, וכמו שהביא הגאון רבי נפתלי שליט"א בשם דודו הגאון רבי ישראל אהרן קופשיץ זצ"ל מראשי ישיבת תורה אור, שאמר על מה דאיתא במשלי )פרק י"ז י"ג( "משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו" וא"כ משיב טובה תחת רעה לא תמוש טובה מביתו! שהרי מידה טובה מרובה ממדת פורענות חמש מאות פעמים.

הנה עצה נפלאה שמתן שכרה בצידה בכפל כפליים!!!

ַתּ"ֹאְמרוּ ִנְשְׁלָחה ֲאָנִשׁים ְלָפֵנינ,וּ ְוַיְחְפּרוּ ָלנוּ ֶאת-ָהָאֶרץ" )דברים א,' כ"ב(

פירש רש"י: ותקרבון אלי כולכם, בערבוביא ילדים דוחפים את הזקנים וזקנים דוחפים את הראשים.

עצת המרגלים קבלה את אישורו של משה רבינו, ואף יהושע שלח מרגלים לתור את הארץ, ומה היה רע בבקשת ישראל ממשה רבינו 'נשלחה אנשים לפנינו'?

אלא מבאר רש"י שהתורה מלמדת אותנו יסוד גדול מאד לחיים! כשמעשה נעשה בפזיזות, במהירות, בחוסר מתינות וסבלנות, סימן הוא כי המעשה רע ולא ממקור טוב הוא! זה מעשה הנובע מיצר הרע, מכוונות רעות, כשבן אדם רוצה להגיב מיד, סימן הוא שהוא מרצון של נקמנות ורוע. כשאדם מתון במעשיו, כשהוא חושב וממתין לפני כל תגובה ומעשה שהוא עושה, אזי זה מראה כי מעשהו ממקור טוב ורצון כנה, שאם היה המעשה וכוונתו רעים הרי שההמתנה היתה מכבה את הרצון והמעשה.

בני ישראל כשבאו לפני משה, כולם בערבוביא ילדים דוחפים הזקנים וזקנים את הראשים, הרי ראה משה רבינו כי יש כאן פזיזות ובהילות, אין כאן מתינות וסבלנות, זה זה מראה שהכוונה לא טובה, אם הם היו באים ברוגע ובדרך ארץ ומתינות, הרי ראיה שהמעשה נעשה בשיקול דעת ולא ברגשי פזיזות ומחשבות לא טובות.

בספר 'גנוזות הגר"א' מסופר: אדם אחד בא אל הגר"א בבהלה עד שכמעט לא היה יכול לדבר, מה עליו לעשות היות ושמע על אשתו איזה דבר מכוער, השיב לו הגר"א, לך לביתך ואל תשים לב אל הדבר כלל וכלל. לאחר זמן שאלו אותו תלמידיו מנין לך הדבר וכי נביא אתה? ויען להם, לא נביא ולא בן נביא אנכי אלא מקובלני שיצר הטוב אין לו גבורה להלהיב לב האדם כל כך, ובראותי אותו בא במרוצה ובהלה הבנתי כי היצה"ר עוררו לזה.

 

לפנינו מעשה נפלא המובא בספר אור דניאל, שממנו נוכל ללמוד היכן יש לנהוג בעצלות ולא בפזיזות ולאיזה נזק עצמי גורם האדם הנוהג במידה זו של פזיזות ואינו עושה מעשיו במחשבה תחילה.

מסופר על החכם צבי זיע"א, שהתארח פעם אצל בעל בית אמיד, אבי אביהם של בני משפחת רוטשילד, הימצאותו בבית זה גרמה קשיים לא מעטים כיוון שבהיותו מתמיד עצום הגיע לפעמים אל הבית בשעת לילה מאוחרת, בני הבית לחצו על אביהם שיוציא את הבחור וישלחוהו למקום אחר, אך הוא לא נענה להם, כך נמשך הדבר זמן רב ובעל הבית עמד בניסיון ולא העז להוציא מילה אחת של טרוניא מפיו.

ויהי היום, וגם בעה"ב עצמו הגיע למצב שהוא כבר לא היה מסוגל יותר לסבול את הקשיים, היה זה כאשר בדיוק באותו יום נתקל בבעיות שונות בענייני מסחרו, ובלבו הצטבר מלאי של תחושות כעס ומרירות וכל אלה הביאוהו לפלוט כמה מילים נגד הבחור, אמנם הוא לא אמר לו במפורש שיצא מביתו אבל הנימה שהייתה בפיו גילתה על יחס שונה מעט ממה שהיה עד היום. מיד לאחר מכן הרגיש בעה"ב בדבר, התחרט מאוד על כך ואף ניגש אל הבחור וביקש ממנו בדמעות מחילה סליחה וכפרה.

והנה לא עברה שעה קלה מאז פליטת הפה, הגיעו פרנסי הקהילה הסמוכה לבקש מהבחור שיכהן כאב"ד כעירם, העיסקה נחתמה בו ביום וכבר למחרת יצא החכם צבי מן הבית ועבר להתגורר בעיר הסמוכה, בצאתו את הבית פנה לרוטשילד ואמר לו כדברים האלה, אתמול כאשר לא התגברת על עצמך היה היום האחרון שהייתי צריך להישאר אצלכם, עוד בתחילת בואי אליכם נגזר כך מן השמים שזה יהיה היום האחרון, אם היית זוכה להתגבר עוד שעה קלה בלבד ולא היית נוהג עמי בפזיזות ומתרעם על הקשיים שגרמתי לך ע"י לימוד התורה שלי, היית זוכה לבנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות, עכשיו שלא זכית לכך, בנים מופלגים בעשירות ובממון יהיו לך, תלמידי חכמים לא יהיו לך.

ב'משלי אריסטו' מובא משל על גודל חשיבות המתינות! לאדם אחד היה כלב ששמר על ביתו בנאמנות ולא פעם גירש מן הבית גנבים וחיות רעות, האיש לא חשש מעולם לעזוב את ביתו ביודעו שכלבו ישמור עליו מכל משמר.

פעם הלך ליער לכרות עצים והשאיר את בנו הקטן בביתו, כשהכלב עומד לשמור עליו, כשחזר לביתו והתקרב לדלת מצא כתמי דם גדולים על הרצפה, האיש נבהל וקרא בקול לבנו, אך הבן לא ענה, קרא שוב ולא היה מענה, נכנס בצעדים מתוחים לביתו והגיע לחדרו של בנו וכשניגש למיטתו הילד לא היה במיטתו, ואז הוא רואה בפינת החדר את הכלב שעל פיו כתמי דם, האב הזדעזע ומיד חשב שהכלב טרף את בנו, וללא שהייה הרג את הכלב, וישב לבכות בקול בכי מר על מות בנו.

לקול בכייתו התעורר הבן שנרדם מאחורי הבית ובא אל האב הנדהם, כשבנו ההמום מוציאו לחצר הבית האחורית, שם הראה לו פגר של זאב מוטל על הרצפה בחצר, התברר שהכלב נלחם בחרוף נפש להציל את הבן שהתחבא בחצר מפני הזאב והצליח להרוג את הזאב, לולא הכלב לא היה עוד בנו בחיים. והוא בפזיזותו הרג את מציל בנו.

בקינות ליל תשעה באב אנחנו אומרים: "על צווארנו נרדפנו אוי, כי שנאת חינם רדפנו, אוי מה היה לנו." היסוד הראשון שעלינו לדעת, אומר רבי אלימלך בידרמן, הוא: אנחנו סבורים שיושבים על הארץ בגלל השנאת חינם ובזה תם הענין. לא כן הוא! עלינו לדעת כי מתחת למקום מושבנו קבור משהו!

 

– לא היינו

מתחת לשנאת חינם מסתתר משהו! אם היינו נותנים אל לבנו את אותו הדבר הקבור מגיעים לידי שנאת חינם.

מתחת לכל "שנאת חינם" קבור "חיסרון באמונה"!

אם היתה לנו אמונה לא היינו מגיעים לידי שנאה, קינאה ,מחלוקת ,לשון הרע!

 

הגאון מוילנא מבאר את הביטוי "שנאת חינם" שלכאורה קשה. מדוע נקראת השנאה "שנאת חינם," הלא השנאה אינה בחינם!? החבר 'מצץ לי את הדם' וזה נקרא "שנאת חינם?" וכי שונא אנוכי אותו בחינם, בלי סיבה?

אומר הגאון: הקדוש ברוך הוא אומר שהשנאה היא בחינם! הקב"ה אומר לי: "וכי סבור אתה שהוא

'מצץ לך את הדם?' זה לא הוא! זה אני! הוא – היה רק שליח! אם הוא לא היה עושה לך את מה

שעשה – הייתי שולח שליח אחר שיעשה בדיוק את אותו הדבר! כי הכל זה ממני!

אם אתה שונא אותו בגלל שאתה סובר שהוא זה שפגע בך – הדבר מצביע על חיסרון באמונה שיש

בך!

הוא אשר אמרנו: מתחת לכל "שנאת חינם" קבור "חיסרון באמונה"!

מספרים שהיה אדם אחד שחלם חלום, שחברו פלוני, מדבר עליו לשון הרע… הוא הסתובב עם הדמיונות האלו במשך תקופה ארוכה. לימים פגש באותו פלוני ושאל אותו.

"מדוע אתה מדבר עלי סרה"?

"חלילה לי מעשות דבר שכזה," השיב לו חברו בהשתוממות. "מעולם לא דיברתי עליך לשון הרע. אין זאת אלא חלום שחלמת".

כעבור יום הוא פוגש שוב בחברו וחוזר ושואל אותו: "מדוע אתה מדבר עלי לשון הרע"? וחברו חוזר ומשיב את אותה התשובה: "זהו רק חלום שחלמת".

כשארע הדבר בפעם השלישית וחברו ניסה להסביר לו כי היה זה רק חלום, עורבא פרח, אמר לו הראשון: "חלום אהין, חלום אהער, אבל למה אתה מדבר"…

בדיוק כך אנחנו "מסתובבים" בעולם! אם נשאל כל אחד ואחד מאיתנו: "אתה מאמין בה?"' "-בטח.

 

"אתה מאמין שהכל משמים?" "-בטח. בוודאי. הכל מהאייבישטר. הכל

בוודאי. מה בכלל השאלה,?"

מלמעלה"! דיבורים יפים…

 

אבל אם אכן הכל מהאייבישטר, למה אתה יוצא בשצף קצף נגד שכן שלך? אם הנך מאמין באמונה שלמה שהכל מלמעלה, למה אתה עושה מחלוקת עם חבר שלך? למה כל היום הפה שלך מלא תלונות על כל מיני אנשים שעשו לך, שלקחו לך, שהזיקו לך?

"חלום אהין, חלום אהער, אבל למה אתה מדבר"…

"אמונה אהין, אייבישטר אהער, אבל למה אתה פוגע בי?"

"מזונותיו של אדם קצובים משמים, אבל בוא לדין תורה כי לקחת את שלי"…

המעשה הידוע, של קמצא ובר קמצא שהביא לחורבן ירושלים, משמש עבורנו סמל לשנאת חינם ומלמד על החשיבות הגדולה בריבוי אהבה ואחווה. אלא, שעל אף שהדברים נשמעים טובים באופן תאורטי, ואף על פי שכולנו סולדים מהתנהגותם של כל המעורבים בסיפור זה, המציאות בשטח מוכיחה שקשה לנו לעצור את השנאה, וכך יוצא, שמבלי משים אנו נוהגים בדומה להם.

 

בעלון "אמונה" מוסבר פשר הענין – השנאה נראית לנו כל כך טבעית, נכונה וצודקת, עד שאנו כלל לא רואים בה שנאה, אדרבה, היא נראית לנו דבר טוב, שאפילו עוזר לנו בחיים. בעינינו אין אנו שונאים איש, רק מגיבים בהתאם כשאחרים הם לא בסדר… גם כשאנו מודים כי מדובר בשנאה, וודאי שאין היא נחשבת בעינינו כשנאת חינם, שהרי היא צודקת.

ולא רק אנו סבורים כך… כולם משוכנעים בזאת. וכל אחד משוכנע שהוא צודק לגמרי.

כשאנו מתבוננים בקמצא ובר קמצא במבט מן החוץ, קשה לנו להבין איך אנשים יכולים להתנהג בצורה כה גרועה, אבל אנו חושבים כך רק משום שאין הדברים נוגעים אלינו, ואילו כאשר אנו נוגעים בדבר אין אנו מבחינים כי גם אנו מתנהגים באופן נורא.

במבט ראשון על סיפורם של קמצא ובר קמצא, נראה שהעשיר הוא שעשה את המעשה הנבזה ביותר. איך יתכן שעומד יהודי ומתחנן שלא יביישו אותו, ומוכן לשלם בתמורה לכך את כל ההוצאות של סעודה שלימה שנועדה לעשירים ועולה הרבה מאד – ובכל זאת להכלים אותו כך? אמנם, אין אנו יודעים את כל פרטי המעשה ואת הרקע שהביא לשנאה ביניהם, לכן אין לנו אפשרות לשפוט, ובכל זאת במבט ראשון קשה להזדהות עם העשיר הזה, שמגלם את שנאת החינם שעליה שמענו, זו, הנראית כל כך רחוקה מאתנו.

באורח פלא, דווקא בר קמצא, הנפגע, הוא זה שהביא את הנזק הגדול ביותר. דווקא איתו יכולנו להזדהות בקלות, עליו ריחמנו כל כך בתחילה, והנה הוא שגרם להרס ולחורבן עצום על כלל ישראל!

אין ספק, שאילו יכולים היינו לשאול אותו על מה שעשה, הוא היה טוען שכלל לא היתה כאן שנאת חינם. בעיניו כל מה שעשה היה צודק לחלוטין, גררו אותו למצב כזה ולא היתה לו שום ברירה אחרת. הוא רק ניסה להגן על עצמו…

ללמדנו, כי דווקא כאשר אנחנו בטוחים בצדקתנו, פועלים לשם הצדק ושונאים מתוך סיבה טובה – שם טמון הנסיון הגדול ביותר והמסוכן מכולם!

מדי פעם כולנו נמצאים בנסיון של בר קמצא. נדמה לנו שכל העולם נגדנו ושום דבר אינו מצליח, אנחנו רוצים להעניש את כולם ולנקום בכל מי שהזיק לנו, עד שכולם יראו עד כמה אנחנו צודקים, ועד כמה אנחנו אנשים טובים שרק מבקשים את הטוב ואת הצדק, ואין אנו יודעים שכאן חבוי החורבן האמיתי.

אף אחד אינו קם בבוקר ומחליט להתחיל לשנוא מישהו, שעד עכשיו היה נחמד כלפיו, אף אחד אינו מנסה להרע לאנשים שרצו בטובתו וניסו לעזור לו. לכל שנאה יש סיבה, הגם שלעיתים מדובר בסיבה שולית שמתגלגלת ומתעצמת, יוצאת משליטה והופכת לעניין אדיר. אם נתבונן בדברים לעמקם, נגלה שכמעט כל שנאה שקיימת נובעת משנאת חינם, שנאה שאין לה הצדקה על פי התורה.

הבעיה היא, שכאשר אנשים פוגעים בנו, הכעס משתלט עלינו עד שאנחנו מאבדים שליטה לחלוטין. במקום לראות את הדברים בפרופורציות הראויות להם, נעלם ההיגיון ואת מקומו תופס יצר גדול של נקמה. כשאנשים כועסים הם מסוגלים לעשות דברים איומים, ואפילו לפגוע בעצמם. הם יכולים לשבור חפצים יקרי ערך, לאבד את ממונם, להזיק לאלו שהם אוהבים אותם, לקלל את יקיריהם ולעשות דברים שמיד כאשר יתעשתו הם יתחרטו עליהם.

כשבר קמצא הרגיש פגוע הוא היה בטוח שעליו להעניש את כל מי שהיה נוכח שם, אבל גם אם הוא צודק לחלוטין בתחושות הפגיעה שלו, אין זה אומר שתגובתו צודקת. הלשנה למלכות היא בוודאי אינה הפתרון הנכון, בוודאי שאין רצון ה' לעשות דברים שיזיקו לכלל ישראל, ובכלל, תפקידינו אינו לשפוט ולהעניש אחרים, בפרט לא על ידי נזק חמור כל כך, שבאמת הביא בסופו של דבר לחורבן ירושלים!

 

בכל מקרה של פגיעה צריך כל יהודי לעבוד על עצמו כדי להגיב בסבלנות, לחפש דרכים לדון לכף זכות את הפוגעים, להבין שזהו נסיון מאת ה' ולעצור את הדחף הטבעי לעשות דברים שאחר כך עלולים להתחרט עליהם. לאחר זמן מה, כשהתמונה הרחבה מתגלה, מתבררות הרבה תגובות כצעדים פזיזים. וניתן לקבוע כי ברוב המוחלט של הפעמים, התגובה הראשונית היתה מוגזמת ובלתי ראויה.

כשהקב"ה יראה את רצוננו הכן והשתדלותנו, בוודאי יזכה אותנו לסיעתא דשמיא, כך שנצליח להגיע לאהבת ישראל אמתית, ומתוך כך יתוקן עוון שנאת חינם ואנו נזכה לגאולה השלמה ולבנין בית המקדש.