ש. האם מותר לנתק חולה מהמכשירים על מנת לתרום את איבריו ולהציל חיים של מישהו אחר, או שיש לתת לחולה להמשיך את תיקונו?
ללא כל ספק, אסור בהחלט לנתק חולה מהמכשירים, גם אם הוא חולה סופני. וגם לא לצורך תרומת אבריו, כדי להציל חיי אנשים אחרים. אין דוחין נפש מפני נפש.
האם ע"פ היהדות מותר לתרום את איבריך אחרי המוות?
באופן עקרוני אין בעיה בתרומת אברים לאחר המוות, כאשר ברורה לחלוטין דעת הנפטר שרצונו בכך. אך הדבר תלוי בהרבה פרטים מסובכים: האם הנצרך להשתלה נמצא לפנינו? מה גדר הנצרכות פיקוח נפש? מהו מוות, שניתן מאותו שלב ליטול אברים בלי לפגוע בגדר החי של החולה? ועוד הרבה שאלות קשות שאין כאן המקום לפרטן. בכל מקרה, כל אחד החפץ להודיע על רצונו לתרום את אבריו, חייב להיוועץ ברב פוסק מוסמך ולשאול את כל הפרטים שבדבר.
ע"פ מה שקראתי ראיתי שאסור לחתום על כרטיס אדי, ורציתי לדעת אם אפשר לשמוע הסבר ומקורות מפורטים למה אסור, ומיהם הרבנים שאוסרים? (כי ראיתי שיש הרבה רבנים שממליצים וגם כמה שחתומים). אדם שחתם בחייו, בתנאי שזה יהיה בהסכמת המשפחה – האם המשפחה צריכה להתנגד?
גדולי ומאורי הדור שליט"א, כמו מרן הרב אלישיב זצוק"ל ומרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל, ואיתם כל גדולי התורה האמיתיים, סבורים שאין לחתום על כרטיס אדי בשום אופן. דעת מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א לא השתנתה גם בשנה האחרונה כשהקל לגבי רגע קביעת המוות.
אינני יודע על איזה 'רבנים' אתה מדבר, שהתירו את החתימה על כרטיס אדי. דעת הרבנות הראשית היא שכל עוד והרופאים מתנגדים על פיקוח רבני בעניין – אין לחתום על הכרטיס. גם אותם רבנים מעטים שהקלו בעניין, התנו להוסיף על החתימה 'באישור רב….', ומכיוון שהחוק עדיין לא מכיר בהתניה הזאת – אין לחתום על הכרטיס. אם הממשל היה מעוניין שרבים יחתמו על הכרטיס באישור הרבנים החרדיים – הם היו חייבים להסכים לנוכחות רב מוסכם בכל שלבי ההתלבטויות, עד לקביעת רגע המוות. כל עוד והם לא מסכימים על העניין – האשם במיעוט היחסי של החותמים מוטל אך ורק על מקבלי ההחלטות בממשל. וכמה דברים להבהרה: א. האדם אינו בעלים על גופו למכור או לתת איברים בחייו. ב. האדם אינו בעלים על גופו למכור או לתת איברים לאחרי שימות. ג. המשפחה אינם בעלים על גוף קרובם המת למכור איבריו. ד. כשנמצא לפנינו אדם שמת מוות סופי, ולא רק מוות מוחי, ואפשר להציל חיים באיברי המת, מותר בעיקרון לקחת איברים מהמת בכדי להציל חיים, ואין דבר העומד בפני פיקוח נפש. ה. במקרה כזה אין צורך באישור מהמת בחייו, או ממשפחתו לאחרי המוות, בכדי להתיר את נטילת האיברים. ו. אין היתר לקחת איברים בכדי להקל על החיים, כמו נטילת קרנית לצורך השתלות להטבת הראיה, וכמובן שלא לצורך מחקר וכו'. ז. ההיתר לנטילת אברים לאחרי המוות, היא רק אחרי ההגדרה ההלכתית של מוות. ולא כפי שהחוק החילוני קובע. ח. פוסקי ההלכה שליט"א השתוו ביניהם על רגע קביעת המוות, ובעניינים כאלה הדין הוא שכל עוד והדבר במחלוקת הפוסקים ויש ספק שמא המוטל לפנינו עדיין מוגדר כחי – אין לגעת בו, גם לא לצורך פיקוח נפש של חולים אחרים, שאין דוחין נפש מפני נפש. ט. אין לחתום על כרטיסים כלשהם, מפני שלא האדם בעלים על גופו, וכשמותר לקחת איברים אין צורך להסכמתו. וגם מכיוון שהחותם על כרטיסים כאלה מפקיר את גופו להגדרות חוקתיות של קביעת המוות, ולאו דווקא לפי קביעת המוות ההלכתית. כמו כן אין לתת אימון מוחלט ברופאים שאינם שומרי תורה שאכן ימתינו עד למות כל גזע המוח, כשלדעתם ההמתנה איננה מוסרית.
בעל מוסר שאינו נובע אך ורק מן התורה יכול מחר להחליט שמותר גם לעשות זאת כמה שעות לפני המוות. לעומת זאת, המוסר האלוקי לא השתנה, ויסודותיו קבועים בדיוק כמו חוקי טבע בלתי משתנים. כך שברור שאין ההלכה מתנגדת להציל חיים באיברים של מתים, אלא שכל עוד והאדם לא מת באופן סופי – אסור לגעת בו.
אדם שנפטר ותרם אברים – כיצד יחזור גופו בתחיית המתים?
אחרי שהחיה את המתים בבקעת דורא, התנבא הנביא יחזקאל בדבר ה' (יחזקאל ל"ז, יא-יב): "וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אוֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ: לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' אלוקים הִנֵּה אֲנִי פוֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל". ולפי דברי המפרשים התייחס יחזקאל בדיוק לנשוא שאלתך. וכפי שביאר המבי"ט בספרו ספר בית אלקים (שער היסודות): "או יהיה עניין העצמות כל בית ישראל המה… ללמוד מזה לאותם שמתו מחולי אברים שהנשמה תלויה בהם, והם כעין טריפה.
כמו שבעצמות היבשות יעלה הבשר ויקרם עליהם עור מלמעלה – כן באלו, הגוף ישוב לטבעו וישוב לימי עלומיו, כמו שהיה בימי הבחרות, שיוכלו לחיות זמן ארוך, ויתרפאו האברים אשר הנשמה תלויה בהם, שתחול בהם הנפש החיונית. ואותם שנאכלה בשרם ושיבשו עצמותם ושנרקבו ושנשרפו ושהיו דומן על פני האדמה – לא קצרה יד ה' להושיעם, להחליץ עצמותם, לקבץ רקב עצמותם ועפר שריפתם, שיחזור גופם למה שהיה, כמו שעשה במתי יחזקאל, שכתוב 'ותקרבו עצמות עצם אל עצמו, וקרוב הוא אצלו יתברך לקרב המרוחק בקצה הארץ כקירוב הקרוב והגיעו אל הקרוב אליו'".
כידוע לי, על פי הדת אסור לתרום אברים. שאלתי היא האם מותר לקבל אברים מהתורמים.
ישנו קטע מתשובתו של הגאון רבי אליעזר יהודה וולדנברג זצ"ל, רב בית החולים שערי צדק, מה שכתב בנושא זה בספרו שו"ת ציץ אליעזר חלק יד סימן פד: "…קיימת איפוא לפנינו רק הבעיה בחלקה השני (אחרי שאסר מכל וכל לקיחת אבר ממת יהודי), והיינו כשמובא כבר לפני הרופא המטפל עין-המת מבנק העיניים לפי הזמנה, אם מותר לו לטפל בהשתלת הקרנית בגוף – החי הזקוק לכך להבראת עיניו או עינו. ובזה נראה להלכה, דאם אינו יודע אם זה ממת ישראל או ממת עכו"ם, אזי יש מקום להתיר לו את ההשתלה מחמת ספק, כי אזי יש לצרף בזה עוד ספק דאולי בכל זאת העור וגם הקרנית שאין כלי דם בה, אינו אסור אלא מדרבנן, ויוצא לנו ספק ספיקא להתיר.
ואפילו כשידוע שזה משל מת ישראל יש גם כן מקום לצדד בהיכא שיש בלעדי זאת פעולת סכנה לעין החולה (ומתוך הנחה שבוודאי באה על כך הסכמת המת בחיים חיותו, ובצירוף בכה"ג של בדיעבד, מה שישנם מתירים כשיש הסכמת המת לכך), ולא מיבעיא כשיש סכנת עיוורון לשתי העיניים, שאזי יש מקום להתיר זה מכח גדר של פקוח נפש. וכדמצינו כיוצא בזה להגאון הגרש"ק ז"ל בחכמת שלמה באו"ח סי' שכ"ח סעיף מ"ו שצידד להתיר בסכנת עיוורון אפילו לחלל שבת עבור זה בהיות דאחרת יהי' סומא לגמרי ויפטור מכל המצוות ויתבטל מתלמוד תורה וכו' כדיעו"ש, אלא אפילו היכא שהסכנה היא על עיוורון של עין אחת בלבד ג"כ יש מקום להתיר, וכדמצינו להש"ך ביו"ד סי' קנ"ז סק"ג, והפרי מגדים באו"ח סי' שכ"ח במ"ז סק"ז, דקסברי רבנן דבסכנת אבר מותר שפיר לעבור על לא תעשה של תורה כדי להציל את האבר, ושרק בשבת החמורה אין מחללין באיסור דאורייתא משום סכנת אבר כדיעו"ש [וזה דלא כדברי החכמת שלמה שם שמשוה בזה שאר איסורים ללחלל שבת ע"ש]. וכשאין כל סכנת עיוורון אין להתיר את ההשתלה בהיכא שברור שהוא ממת ישראל וכנ"ל באות א' בשם שו"ת אבן שוהם".
שאלה: שמעתי שפסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק”ל להתיר תרומת איברים לאחר מוות מוחי. אבל אני לא מבין אם כך, למה בציבור שלנו נהגו בדבר כאסור. והנה הדבר יכול להיות לעזרה רבה עבור עם ישראל השרויים בצרה לאותם עשרות אם לא מאות שיושבים ומחקים כמה שנים עבור תרומת כליות ולבינתיים עוברים סבל נוראי של כמה פעמים בשבוע דיאליזה ואם יפרסמו הדבר כמותר ודאי ודאי שנוכל להציל רבבות אלפי ישראל השרויים בצרה ובכאב. ומדוע בעצם היום הדבר מקובל כאסור ואף אצלנו הספרדים האם יש סיבה שלכן נוהגים איסור בדבר ובאמת מותר ואפשר להציל הרבה?
תשובה: ובכן דעת מרן מופת הדור רבינו עובדיה יוסף זצוק”ל, להתיר תרומת איברים, וסגי נמי במוות מוחי. וכדי להמליץ טוב על הציבור שלכאו’ לא נשמעו להוראה, יש לומר דמפני שמרן זצ”ל התנה בזה כמה תנאים, שיקימו ועדה מיוחדת וכו’ וכו’, ככל הנראה הענין עדיין לא התאפשר בצורה יציבה (כי גם אם יקימו עתה “לצאת ידי חובה”, בהמשך הזמן כבר יעשה להם כהיתר), וכתבנו במקורות להלן עוד סיבות והכל חזי לאיצרופי להמליץ טוב על המנהג. אבל עכ”פ בוודאי שאם יכולים לעשות ככל שכתב מרן מלכא זצ”ל במכתבו, ובלי חשש שבהמשך הזמן יזלזלו הרופאים בתנאים, כך ראוי לנהוג.
מקורות: ובכן מודעת זאת דעתו של מרן מלכא רבינו הגדול מוהר”ר עובדיה יוסף זצוק”ל, שמותר לתרום אברים וכמו שהעלה בשו”ת יבי”א ח”ט חו”מ סי’ י”ב חו”מ סי’ ו’ אות כ”ג ובשו”ת יחו”ד ח”ג סי’ פ”ד ח”ד ס”ס י”ד בהערה ח”ז סי’ ר”ה אות י’ ח”ב סי’ י”ד חזו”ע ברכות עמ’ שע”ח. ולגבי תרומת אברים לאחר מוות מוחי, כבר התפרסם מכתבו של הרב שמע שלמה שליט”א להתיר, אשר אליו הצטרף מרן מוהרע”י זלה”ה. אלא דכפי שציינתם, נכון לעכשיו, לא רבים נשמעו להוראה זו. ויש להתיר על פי מנהג העולם מכמה צדדים: א. חדא, דמרן הגרע”י זלה”ה לא קבע אלא “היתר” ולא “חיוב”, ולכן נהגו סלסול בעצמם להחמיר לחוש שעדיין לא נחשב כמוות גמור (אם מצד חשש לשיטות דאזלינן בתר הלב, אם מצד החשש לחוסר דיוק המכשירים לקבוע שאכן לא נשאר דכרוך של חיים במוח אפי’ בדקות, אם מצד החשש לנאמנות הרופאים כאשר הם נגועים בתועלת של הסרת האיברים), ואע”פ שזו חומרא שיש בה קולא יען כי אמנם תרומת האיברים יכול להציל אחרים מסבל ולעיתים רחוקות אפי’ להציל נפשות, מ”מ מאידך הסרת האיברים במצב בריאותי כל כך רגיש נחשבת כפיקוח נפש (אם חוששים לחששות הנ”ל), ולכן הרשות בידם להחמיר בזה.
ב. וזאת שנית, שכנראה שבמציאות לא התקיימו בשלמות התנאים שהציב מרן זצ”ל ש”ובלבד שהכל יעשה עפ”י נאמנים, שיקימו ועדה מיוחדת הכוללת ת”ח בקיאים בענין זה, שתברר בדקדוק ואמיתיות שאכן ננקטו כל הצעדים הדרושים, ונערכו כל הבדיקות הראוית בזה, בלא יוצא מן הכלל”, שאלו תנאים קשים ליישום (ומה גם כי אחרי שמתחילים עם כל התנאים אשר ל”ו כדת, ברבות השנים נעשה להם להיתר, ואזי יורדת רמת ההקפדה קמעא קמעא, ואע”פ שמרן זצ”ל ככל הנראה לא חשש להדרדרות זו, מ”מ אפשר לומר שמנהג העולם להדר לחוש לזה לפנים משורת הדין).
ג. וכמובן דאיכא נמי טעם שלישי למציאות דהאידנא (ולא כישוב ל”מנהג” העולם אלא כטעם ל”מציאות”), שכיון שהוראת מרן מלכא מוהרע”י זלה”ה לא התקבלה אצל אחינו בשרינו בני אשכנז הי”ו, דרך ההמונים לנהוג כצאן ההלוכים אחר העדרים, ורק בדברים שמרן זצ”ל בחיי חיותו עמד כאיש מלחמות להנהיג את בני עדות המזרח ללכת נגד הזרם, בדברים אלו בלבד חזינן שינוי בין עדתנו לעדות האחרות, וככל הנראה הענין הנ”ל לא היה מספיק חשוב בעיני מרן מוהרע”י זלה”ה להלחם עליו (אע”פ שיצאה הוראת”ו בקדושה כבר בשנת תשס”ח), וי”ל דכיון דחזינן לתרי טעמי קמאי הנ”ל (אות א’ ואות ב’) איכא למימר דלפום קושטא ליכא למטרח לשנות פרשת כי תצא למחמה בדבר זה והנח להם לישראל.
