הקדמה:

דיני מראות הדמים הטהורים והטמאים, אינם כשאר כשאר דינים, כיון שא"א לעמוד עליהם ללא שימוש ת"ח במקצוע זה, ואף ע"י שימוש לא תמיד הדברים ברורים, כיון שאין לחכם אלא מה שעיניו רואות, שהרי לכל אחד יש הבחנה וראייה אחרת, בפרט שכבר שהעידו חז"ל שבזמננו אין אנו בקיאים כל כך במראות ובמשך הדורות נפלו מחלוקות רבות בין הפוסקים מה נכלל בצבע אדום ומה נוטה לאדום, עד שנעשה מצב שרב אחד אוסר אפי' שעי"כ תהיה חופת נידה, ולעומתו רב אחר מתיר אפי' בהפסק טהרה. לפיכך אין ללמוד את המראות לא מלוח וכיו"ב ורק ע"י שימוש תמידי כעניין שהיו מעבירים לפניו אילים וכבשים כדי שיהיה מכיר ורגיל בסדר העבודה.

בראשית הדברים חלה עלינו חובת הבירור אלו דמים טמאים, (מס' נידה יט ע"א).

מָשָׁל מָשְׁלוּ חֲכָמִים בָּאִשָּׁה:

הַחֶדֶר, וְהַפְּרוֹזְדוֹר, וְהָעֲלִיָּה.

דַּם הַחֶדֶר – טָמֵא.

נִמְצָא בַּפְּרוֹזְדוֹר – סְפֵקוֹ טָמֵא,

לְפִי שֶׁחֶזְקָתוֹ מִן הַמָּקוֹר.

החדר והעליה והפרוזדור. חדר מבפנים ופרוזדור מבחוץ, שניהם זה אצל זה, חדר לצד אחוריה, ופרוזדור לפניה, ועליה בנויה על שתיהן, ונקב יש בין עליה לפרוזדור ונקרא לול. ופעמים יורד דם מן העליה לפרוזדור דרך הלול. וכותלי רחם, למטה באמצע פרוזדור, ודרך שם דמים יוצאים.

דם החדר טמא. דהיינו דם המקור. ספיקו טמא. מספק טמא טומאה ודאית. שחזקתו מן המקור. ולא אמרינן שמא מן העליה בא ודמי עליה טהורים הן, אלא עשאוהו כאילו ודאי בא מן המקור.

והני מילי, כשנמצא מן הלול ולפנים לצד החדר, אבל נמצא מן הלול ולחוץ, אינו טמא טומאה ודאית לשרוף, אלא ספיקו טמא לתלות, שהרי שני דמים יוצאין דרך שם, דמי החדר ודמי העליה, ולא ידעינן מהי אתא.

חֲמִשָּׁה דָּמִים טְמֵאִים בָּאִשָּׁה:

הָאָדֹם, וְהַשָּׁחוֹר, וּכְקֶרֶן כַּרְכֹּם, וּכְמֵימֵי אֲדָמָה, וְכַמָּזוּג. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אַף כְּמֵימֵי תִלְתָּן, וּכְמֵימֵי בָשָֹר צָלִי. וּבֵית הִלֵּל – מְטַהֲרִין. הַיָּרֹק – עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל – מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים – מְטַהֲרִים. אָמַר רַבִּי מֵאִיר: אִם אֵינוֹ מְטַמֵּא מִשּׁוּם כֶּתֶם, מְטַמֵּא מִשּׁוּם מַשְׁקֶה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לא כָךְ וְלא כָךְ.

חמשה דמים טמאים. שתי פעמים כתיב דמיה בקרא בטומאת דמים שבאשה, (ויקרא כ') והיא גילתה את מקור דמיה, (שם י"ב) וטהרה ממקור דמיה, ומעוט דמיה שתים, הרי ארבע דמים. אדום, וקרן כרכום, ומימי אדמה, ומזוג. והשחור בכלל אדום הוא, והכי אמרינן בגמרא, האי שחור אדום הוא אלא שלקה.

אֵיזֶהוּ אָדֹם? בגמ' נחלקו מהו ונאמרו בו חמש דעות.

כְּדַם הַמַּכָּה. כדם היוצא מהשור בתחילת השחיטה שהוא אדום הרבה, שדם שחיטה משתנה והולך. / כדם המכה של הקזה / כדם היוצא מציפור חיה ע"י מכה / כדם כינה של ראש / כדם מכה של בחור שלקודם גיל עשרים שלא נשא אשה ונפצעה האצבע הקטנה בידו ונתרפאה וחזרה ונפצעה.

שָׁחוֹר: כַּחֶרֶת; כמרה הדיו שבשולי הכלי, שהוא שחור הרבה, ולא כמראה הדיו שבראש הכלי שהוא קלוש ואינו שחור כל כך. פירוש אחר: חרת שצובעין בו העורות. כמו חרתא דאושכפי [דמגילה פ"ב.] עמוק מכן. שעמוק במראה שחרורית, כלומר שחור יותר מחרת.

וכקרן כרכום: כמראה זיו הכרכום. לשון כי קרן עור פניו (שמות ל"ד) כַּבָּרוּר שֶׁבּוֹ. כברור שבו. שיש עלין ברורים במראה אדמדומית יותר מחבריהן. ושלוש שורות של עלין יש בכרכום ובכל שורה שלושה עלין, ואין בודקין אלא בשורה האמצעית, והעלה האמצעי שבשורה האמצעית משובח שבכולן לבדיקה.

וכמימי אדמה: וּכְמֵימֵי אֲדָמָה שמנה מִבִּקְעַת בֵּית כֶּרֶם, מקום ידוע בארץ ישראל ששמו בית כרם. ומציף מים. נותן מים על העפר, כקליפת השום עד שיהיו המים צפין על גבי האדמה. ומערב את המים באדמה בכוס זכוכית עד שיהיו עכורים, ואין משערים אותן צלולים (נידה כ.).

וכמזוג. כיין אדום המזוג במים. שְׁנֵי חֲלָקִים מַיִם, וְאֶחָד יַיִן, מִן הַיַּיִן הַשָּׁרוֹנִי. הבא מארץ השרון, מקום ידוע בארץ ישראל. פירוש אחר: יין העשוי מן הגפנים הנטועים בבקעה ובעמק. לשון חבצלת השרון.

כמימי תלתן. מים ששורין בהן תלתן.

וכמימי בשר צלי. מוחל היוצא מבשר צלוי.

ובית הלל מטהרין, וכן פסקו הרא"ש (ב, ד) והרמב"ם (איסו"ב ה, ז).

עָמֹק מִכֵּן – טָמֵא, דֵּהֶה מִכֵּן – טָהוֹר. דיהה. שנדהית מראיתו ואינו שחור כל כך. והוא הדין לכל דמים טמאים, דבכולהו עמוק מכאן טמא, דיהה מכאן טהור, חוץ מיין מזוג, דבין עמוק בין דיהה טהור (רמב"ם איסו"ב ט, ט-י).

בזמן הזה: כל מה שתראה באשה מאותו מקום, טמא, חוץ מן הלבן והירוק. ומימינו לא שמענו מי שטיהר שום מראה דם, אלא הלבן והירוק ככרתי בלבד.

אומרת הגמ', מנלן דאיכא דם טהור באשה? דלמא כל דם דאתי מינה טמא. אמר רבי חמא בר יוסף אמר רבי אושעיא, אמר קרא (דברים י"ז, ח) כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם, בין דם טהור לדם טמא. אלא הכא אי דם טהור ליכא, במאי פליגי?

הפרשה הזאת מדברת על זקן ממרא [דברים י"ז, ט'-י"ג], כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ, וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם, וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט. וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה', וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה, לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל. מה כתוב אח"כ, וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט, וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל. וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד.

זקן ממרא חייב מיתה. א"כ, על מה הויכוח? מה הם ה'דברי ריבות' שיש בין הזקן ממרא לחכמים האחרים? במה הוא חולק עליהם? זה מה שאנו אומרים ורוצים לפרש, שמה שכתוב 'בין דם לדם', הכוונה בין דם טהור לדם טמא. יש ויכוח. זה אומר טמא, וזה אומר טהור. לכן אומרת הגמ', שם בנגעי אדם ישנן הלכות השנויות במחלוקת, אם בהרת קודמת האם זה טמא, אם שיער לבן קודם האם זה טהור וכו'. אבל כאן, אם אתה אומר שאין דם טהור, אז על מה הויכוח?! על כרחך, שיש דם טהור. רק שהוא טוען כך, והם טוענים הפוך. הם מתווכחים אם הדם הזה טמא או טהור, ועל זה הוא נעשה זקן ממרא. מכאן הוכחה שיש דם טהור.

דהיינו, חמשה דמים טמאים מן התורה, ויש דברים שאולי בעינינו נראה שהם אדומים, אבל אינם נכללים באותם חמשת הדמים שטימאה התורה. כך היה בזמנם, שהיו בקיאים ומומחים. אבל בזמנינו, אין דם טהור. אין בעולם מי שיכול להבחין בין חמשה דמים אלו, לחלק ולהבחין ביניהם, וכל הראשונים כותבים שבזמנינו אין ראיית דם, וממילא אין חכם בעולם שיכול לטהר דם אדום. רק דבר צהוב, או חום, ולבן וכדומה. אבל אדום, לא שייך שיהיה חכם בעולם שיטהר זאת. ולא רק דם אדום, אלא אפילו נוטה לאדום. כל דבר שיש בו נטייה לאדמימות, הרי הוא טמא. ומי שמתיר זאת, דמו בראשו.

אח"כ כתוב בגמרא כך, וממאי דהני טהורין והני טמאין? אמר רבי אבהו דאמר קרא (מלכים ב ג, כב) ויראו מואב את המים אדומים כדם. למימרא שדם אדום הוא, אימא אדום ותו לא. א"ר אבהו, אמר קרא {ויקרא יב} דמיה {ויקרא כ} דמיה, הרי כאן ארבעה. והא אנן חמשה תנן, אמר רבי חנינא, שחור, אדום הוא, אלא שלקה. א"כ יש חמשה דמים, ואחד מהם הוא שחור, אבל זה בעצם נחשב אדום כיון ששחור זה אדום שלקה.

לומדים שאדום זה דם, מהפסוק בספר מלכים, ויראו מואב את המים אדומים כדם. דהיינו, היתה מלחמה של יהורם מלך ישראל ויהושפט מלך יהודה, ומלך אדום, שלשתם נלחמו נגד מלך מואב. יהושפט רצה לדעת מה הנביא אומר, בתחילה הוא לא רצה לענות לו, אבל יהושפט ביקש, ובסוף הוא אמר לו שהם יצליחו במלחמה. ואכן היה נס גדול. מואב באו להילחם נגד שלשת המלכים האלו, והיה מקום נחל שאין שם מים בכלל, לא עוברים בו מים ולא זמן גשמים, ופתאום הקב"ה עשה בדרך נס שזרמו שם מים רגילים. אבל, בגלל שזה היה בבוקר, קמו מואב 'ויראו מואב את המים אדומים כדם'. השמש האירה את המים, והיה נראה להם כמו דם, וזהו מקום שלא שייך שיהיה בו מים בכלל, הם הכירו את המקום, לא הבינו איך פתאום נהיו מים אדומים. אם היה שם נחל, היו מבינים שאולי זה אדום בגלל השמש. אבל פה הם היו בטוחים, שאם יש פה מים אדומים, כנראה שלשת המלכים הללו רבו אחד עם השני, מלך יהודה ומלך ישראל ומלך אדום נלחמו ביניהם, וזה הדם שנשפך ומרוב ההרוגים נהיה נחל דם. 'ועתה לשלל למואב'. חשבו, עכשיו כבר אין לנו מלחמות, הכל מסודר, ואנחנו רק נלך לקחת את השלל. הם באו לשלול שלל, לא התכוננו לקראת מלחמה, וקמו עליהם המלכים האלו והיכום. זה הניצחון שהבטיח להם יהושפט בשם השם, אחרי שדרשוהו. בהתחלה לא רצה הנביא להסתכל על אותו רשע, כי אסור להסתכל בצלם דמות אדם רשע. א"כ מהפסוק 'ויראו מואב את המים אדומים כדם', מכאן שאדום זה כצבע של דם.

ממשנתינו שכללה כל סוגי הדמים גם יחד משמע קצת שכולם כאחד טומאתם שווה והיא מן התורה כמבואר בגמ' שלמדנו כן מן המקראות. וא"כ גם דם שחור בכללם. ובאמת שיש להוכיח כן מהגמרא הנ"ל, שכן המקשה בגמ' דפריך והא אנן חמשה תנן? מוכח דסבר דכולהו חמשה דמים מדאורייתא דאל"כ מאי פריך והא וכו' נימא דארבעה מדאורייתא, ודם שחור מדרבנן. ואף התרצן לא השיבו כן, אלא אדרבא מסכים הולך לזה שכולם מן התורה אלא שהשחור אינו צריך פסוק ללומדו מפני שהוא נכלל בהם שכן אדום הוא אלא שלקה. וזה ראיה מהימנא. ואם נפשך לומר, שלדעת התרצן שחור טמא מדרבנן משום דלקה א"כ העיקר חסר מן הספר והכי הול"ל דארבעה טמאים מדאורייתא אלא דשחור מדרבנן הוא משום דלקה. נמצא שאין מחלוקת בין רב ורבי יוחנן לריב"ל אם שחור טמא מן התורה אלא דכולהו סברי מרנן דשחור טמא מן התורה אלא דלרב ורבי יוחנן ס"ל דלא צריך קרא, דאדום הוא אלא שלקה וריב"ל לא ס"ל הכי אלא גוון אחר שאין מקורו מן האדום, ומש"ה צריך קרא אחרינא "דדם" יהיה זובה, לרבות דם השחור.

הסתכלות והבחנה בזמן הזה

הגמ' מביאה שאף שהיו אמוראים שמבחינים בין דם טהור לדם טמא, וכל דם שלא היה דומה לחמשה דמים הללו היו מטהרים, מכל מקום כמה אמוראים כדוגמת ר' יוחנן , ר' זירא, ועולא, לא רצו לפסוק בדמים מפני שלא היו בקיאים במראיהם. אולם אנו לא מטהרים דם אלא מבחינים בין מראה חום לאדום, ואין איסור לראות (שבט הלוי צד).

נקודות קטנות אדומות

באופן שיש במראה נקודות קטנות שאינן נראות כל כך אלא לאחר התבוננות, נחלקו האחרונים יש שכתבו להקל כי יתכן שהיו בעד עוד קודם שבדקה את עצמה (טהרת הבית א, לג. ח, עמ' תנ) ולכאורה קשה להקל בזה כיון שבמציאות שלנו כיום רוב בדי הבדיקה נקיים לחלוטין, וראוי להחמיר בזה (מחזה אליהו קז. חזקת הטהרה קצו, נא. קונט' מראות דמים הרב גדעון בן משה ב, ח).

הראייה האוסרת

אשה שיצא דם מהמקור שלה טמאה ונאסרה לבעלה מן התורה, ואין הבדל בין אם זהו דם שיצא מעצמו בצורה טבעית לבין דם שיצא מהמקור באונס (נדה לב: שם לו: רמב"ם ר"פ ה מהל' איסורי ביאה שו"ע יו"ד סי' קפג), ע"י גורם חיצוני, כגון: שקפצה ממקום למקום ומחמת זה יצא דם ממקורה או שראתה בהמה או חיה או עוף מתעסקים זה עִם זה וחמדה וראתה דם (רמב"ם שם, וכ"ה בבאר הגולה ובט"ז שם ס"ק א ובבאר היטב שם ס"ק ב) או שעשתה בדיקה פנימית (דרכי טהרה ר"פ א) והחדירה בד בעומק המקור, בכל מקרה טמאה ואסורה מן התורה, שנאמר (ויקרא טו, כה): "וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ…" – ואפילו באונס (גמרא נדה שם ורש"י נדה לו: ד"ה וכי יזוב זוב; שם לב: ד"ה זב לא מטמא).

וכן, אין שום הבדל אם הדם שיצא הוא בשעת וסתה ('מחזור') שלה או בזמן אחר האשה טמאה ואסורה מן התורה. ומטעם זה, זקנה המסולקת דמים, שראתה דם על ידי לקיחת גלולות, הרי היא טמאה נידה (שו"ת חלקת יעקב, תשנ"ב – יו"ד סי' צט אות א, ומהד' תשי"ט – ח"ב סי' יח). כמו כן, אין הבדל בכמות הדם שיצאה, ובין אם ראתה כדרכה (שבזמן הווסת בדרך כלל יוצאים דמים רבים ובין אם ראתה מעט דם ואפי' טיפה קטנה כגרגיר חרדל (נדה מ. במשנה רמב"ם שם ובפ"א מהל' מטמאי משכב ומושב ה"ח), או פחות מכך (הל' נדה רמב"ן ר"פ א; מאירי נדה סו. ש"ך שם ס"ק א בשם כמה פוסקים "ופשוט הוא", וכ"פ הבאר היטב שם ס"ק ד ותורת השלמים ס"ק ב, וכ"ה במשנה נדה הנ"ל), האשה טמאה ואסורה מן התורה. במה דברים אמורים? במקרה שהרגישה ביציאת הדם (רמב"ם פ"ט מהל' איסורי ביאה ה"א ושו"ע שם ובר"ס קצ), אבל אם לא הרגישה ביציאתו אינה נאסרת לבעלה אלא מדרבנן (רמב"ם שם ה"ב שו"ע ר"ס קצ הנ"ל, ש"ך יו"ד סי' קפג ס"ק ב, ועוד), שנאמר (ויקרא טו, יט): "…דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ…" – עד שתרגיש בבשרה (נדה נז:).

כמו כן, אם ראתה האשה דם בזמן תשמיש או בזמן הטלת מי רגליים (באופן שאינו דם מכה או בזמן בדיקה פנימית בעומק אותו המקום) טמאה מן התורה, אע"פ שלא הרגישה, כי סביר שהרגישה ולא שמה לב (נדה שם; דרכי טהרה, מהד' תשס"ז, פ"א סע' ז-ח, עמ' ג-ד, לגבי בדיקה פנימית; והאח' האריכו בזה – עי' פ"ת יו"ד סי' קנג ס"ק א וש"נ וערוה"ש שם סע' נה-נו).

בזמנינו נשים רבות אינן מרגישות את יציאת הדם, ואפילו בשעת וִסתן, ומ"מ הסכימו חכמי זמנינו שכשרואה את דם ויסתה כדרכה נאסרת וטמאה מן התורה.

עיוור צבעים

יש לדעת בעניינינו, ישנם כאלה שהם עיוורי צבעים, אנשים שאינם מבחינים בין צבע לצבע. דהיינו, הוא רואה צבע מסוים, ואינו יודע אם הוא כחול או ירוק. זה ירוק, והוא אומר שזה כחול, זהו עיוור צבעים. אבל אם תשים לו כחול וירוק ביחד, הוא יכול להבדיל, כי הוא רואה שזה שונה. וישנם כאלה, שאפילו אם תשים לו ירוק וכחול ביחד, הוא חושב ששניהם אותו דבר. היה אדם בזמנינו ראש כולל שהיה מו"צ ורואה דמים, פעם אחת קרה מעשה, ומאז והלאה הוא הפסיק לראות. החליטו בכולל לתת מתנה לאברכים, חילקו עשרים סטים של ספרים, ובכל סט שני כרכים, אבל היו עשרים בצבע שחור ועשרים בצבע חום. הוא בא לסדר אותם לפי סטים, מסדר לפי א"ב. באו בני ביתו ואמרו לו, זה לא מתאים, זה לא סט. אמר להם, אבל זה אותו דבר. אמרו לו, לא, זה חום וזה שחור. הוא התפלא, כי לא הבדיל ולא הבחין ביניהם. מאז הוא ידע שהראייה שלו לקויה, והפסיק לראות דמים.

צריכים לדעת עוד דבר, יש הבדל בראייה בין בני אדם. לא כולם רואים אותו הדבר. כמו שיש הבדל בין בני אדם במראה, בקול, ובקומה, זאת כולם יודעים, כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם. כל מראה של אדם שונה מחבירו, וכן הגובה והקול. אומר בעל מדרש אליהו: כך גם בראייה ובשמיעה, יש הבדל בין בני אדם. לא כולם רואים אותו דבר, ולא כולם שומעים אותו דבר. דהיינו, שני אנשים רואים אותו צבע, אחד אומר זה אדום חזק, ואחד אומר זה אדום חלש. שניהם שומעים אותו קול, אחד אומר זה עבה, ואחד אומר זה דק. אבל כיון שהדבר לא נתפס, לא מרגישים אותו, לכן אנשים אינם יודעים ואינם מבחינים שאנשים לא שומעים אותו דבר. זהו חידוש גדול שצריכים לדעת אותו. זה פותר הרבה, גם בשאלות אלו של מראות הדמים. להבין, למה לפעמים יש חילוקי דעות. כותב בעל שבט מוסר בספרו מדרש אליהו (בביאורו למגילת אסתר, עה"פ כטוב לב המלך ביין, דף ש"ז), שמעתי מרבי הקדוש כשם שאדם משתנה מחברו במראה בקול ובקומה, דבר הנראה לעין כל, יש בנסתר ג"כ שתים אחרות, והן הראייה והשמיעה. דקול מְדַבֵּר, ששומעים שני אנשים, אין הקול שווה לכולם. דזה שומע קול קשה, דהיינו עבה, וזה שומע אותו קול יותר דק. וכן בראייה, הכל רואים דרך משל בגד אדום או לבן, אבל אין הראייה שווה לשניהם בשווה, אלא זה רואה גוון אדום אדמדם מאד, וזה רואה אדום אבל לא כל־כך. ע"כ. מדבריו יש ללמוד לנ"ד במראות דמים, כי לפעמים שנים יראו, שני מורי־ הוראות מומחים ומבינים, ויכול להיות ויכוח, זה יגיד שהצבע נוטה לאדום, והשני יגיד שאינו נוטה לאדום. יכול להיות הבדלים בין בני אדם.

מסתבר שכשקורה דבר כזה, לפעמים נמצאים הרבה ת"ח, חלקם אומרים כך וחלקת אחרת, צריכים ללכת לפי הרוב. הדבר דומה לספק דיבוק בס"ת. שואלים את הרב, הספר כשר או פסול? הוא מסתכל ומסתפק, אינו יודע. הדין, שמקילים מספק. אם הביאו עוד כמה אנשים לראות, ויש מחלוקת, אלה אומרים דבוק ואלה אומרים לא דבוק, מה עושים? גם בזה ההלכה היא, ללכת אחר הרוב. כי בחדות הראייה של האנשים, יש הרואים יותר טוב ויש הרואים פחות טוב, מסיבות כאלו ואחרות. בכל אופן, יכולים להיות חילוקי דעות, והולכים לפי הרוב. אם הרוב יאמרו שזה לא דבוק, הס"ת כשר. אפילו שישנם מיעוט האומרים שנראה להם שזה דבוק, כנראה הראייה שלהם חלשה, ואינם מבחינים בהבדל דק מן הדק המפריד ביניהם.

ש. מה הסיבה שיש צבעי דם שאוסרים אשה וצבעים אחרים לא אוסרים. מה המקור להבדלים בין הצבעים ומה ההיגיון שעומד מאחורי ההבדלה בצבעים?

תשובה המשנה בנדה [יט,א] מבואר שיש חמשה סוגי דמים שמטמאים את האשה, ושאר המראות טהורים. ובגמרא מבואר שלומדים את זה מהפסוק כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם שכוונת הפסוק הוא לחלק בין דם לטמא לדם טהור, ומבואר אם כן שיש מיני דמים שטמאים ומיני דמים שאינם מטמאים, ובהמשך הגמרא יש עוד לימוד מזה שכתוב פעמים דמיה בלשון רבים, ולמדו מזה שיש ארבעה מיני דמים שמטמאים [ומה שכתבנו שיש חמשה מיני דמים מבואר בגמרא שבעצם יש רק 4 מיני דם טמאים, והמין החמישי הוא צבע שחור שהוא מטמא משום שבעצם צבעו המקורי היה אדום, אלא שהוא השתנה ונהפך לשחור ולכן הוא מטמא].

ויש לציין את מה שמבואר בכל הפוסקים שבזמנינו נתמעט הלבבות ואין לנו כח לחלק בין מיני הדמים, ולכן אין לטהר שום דם שנוטה לאדמומיות.

נוטה לאדום

המראה הנוטה לאדום יש לטמאו מחמת הספק, כיון שכתבו הראשונים: בדורות הללו אין בקי לראות בדמים להישען על חכמתו ולהפריד בין דם לדם, ואפי' בימי התלמוד היו מן החכמים שהיו נמנעים לראות דמים, כל שכן בזמן הזה אין לטהר שום דם הדומה למראית אדמומית אם לא שיהיה לבן או ירוק כמראה הזהב (מס' נדה כ ע"ב. פסקי הרא"ש נדה ב, ד. רמב"ם איסו"ב יא, יב- יג. ב"י סי' קפג. ראב"ד בעלי הנפש שער הפרישה סי' א. קנה בושם א, ע).

מהתורה או מדרבנן

נחלקו הפוסקים בחומרת המראה הנוטה לאדום, יש הסוברים שמדין תורה הוא טהור, אלא שאנו מחמירים משתי טעמים. א. הגאונים אסרו מחמת שאין אנו בקיאים. ב. חששו שמא יבוא להחליפו באדום (שו"ת מהרש"ם ג, ריד. שאלת יעבץ א, מד. משמרת הטהרה רצג. צמח צדק כד / קכד).

ויש הסוברים שהוא חשש דאורייתא, ויש לו תוקף של איסור תורה כעין מה שכ' הש"ך לגבי גבינות הנכרים (בינת אדם ה. קנה בושם ע. ש"ך קי כלי ס"ס יח. בית שלמה ב, יז).

נפקא מינה: א. באשה שבדקה עד שמראהו נוטה לאדמימות ונאבד המראה. ב. חכם שמסתפק אם המראה בכלל אדום.

הסברות להקל ממספר טעמים:  א. שמא זה לא דם, ואף אם זה דם שמא מהמינים הטהורים (נוב"י תנינא קיח).  ב. יש שכתבו שרוב דמים באשה טהורים (מהר"ח אור זרוע קיב. טהרת הבית א, שלו).  ג. יש הסוברים שבדיקת עד שיש עליו כתם פחות מכגריס וברי לה שלא הרגישה איסורו מדרבנן (טהרת הבית עמ' ש).

ומצאנו שיש מקילים באשה שטבלה אחר לידה והיא בתוך ימי טוהר שיש להקל במראות שלה (חלקת יעקב צג).

וכן מצאנו באשה שראתה בליל טבילה ב' פעמים, ופעם ג' ראתה מראה הנוטה לאדום, אינה נחשבת לרואה מחמת תשמיש (שמחת כהן יו"ד , ב, לד).

היוצא: אף שיש להקל במראה הנוטה לאדום אין להקל בבדיקת עד אף בכתם פחות מגריס, אולם יש אופנים שניתן להקל בהם, אבל לא בהפסק טהרה.

מראה בהיר הנוטה לאדום

יש שכתבו שאין לטהר בזמן הזה שום דם הנוטה למראה אדום (הרא"ש סב, ד) ויש שדייקו מהראשונים שאסרו כל מראה אדום אבל בנוטה ניתן להקל, ומצאנו המטהרים בירוק הדומה לחלמון של ביצה או לזהב הנוטה למראה אדמומית, וכתבו שישנו חילוק בין שני גווני זהב, זהב הטוב שמראהו נוטה לאדמימות, זהב שמערבים בו כסף בשעת ההיתוך, ומראהו לבן ובזה הקילו. לפיכך אין להקל במראה זהב הנוטה לאדום (שו"ת בית ישראל הורביץ יו"ד לא).

שחור

הצבע השחור – אם הוא שחור ממש (ולא כחול כהה, או אפור) הוא מטמא, שאנו מניחים שהיה אדום בתחילתו אלא שהשתנה צבעו לשחור.

במשנה מובא שיש חמשה צבעי דמים טמאים: האדום והשחור וכקרן כרכום, וכמימי אדמה, וכיין מזוג. כל הגוונים הללו הם גוונים שונים של צבע אדום מלבד הצבע השחור שהוא היה אדום אלא שלקה דברי רבי חנינא (נדה יט. רש"י שם ד"ה למימרא דדם אדום הוא; דרכי טהרה, ריש פ"ג שם כ. וכן סוכה לג. חולין מז).

שָׁחוֹר: כַּחֶרֶת; כמרה הדיו שבשולי הכלי, שהוא שחור הרבה, ולא כמראה הדיו שבראש הכלי שהוא קלוש ואינו שחור כל כך. פירוש אחר: חרת שצובעין בו העורות. כמו חרתא דאושכפי [מגילה פ"ב.] עמוק מכן. שעמוק במראה שחרורית, כלומר שחור יותר מחרת.

מהתורה או מדרבנן

נחלקו הפוסקים בהגדרת האיסור במראה השחור, יש הסוברים שאיסורו מדרבנן וטעמם ממה שכתב הרשב"א שטימאו חכמים את השחור, וטעמם שתולים שהליקוי היה בתוך הגוף ולאחר מכן יצא כשהוא שחור (רשב"א תורת הבית הקצר בית ז, שער א' ב ע"ב. בשמים ראש שנד. חכם צבי מו. טהרת הבית א, רצד) ויש הסוברים שמראה שחור טמא מהתורה כדמשמע בש"ס. ומ"ש הרשב"א בתוה"ב הקצר וז"ל: ועוד טימאו חכמים את השחור וכו' כוונתו שחכמים טמאו ע"י שקבעו שהשחור הוא בכלל האדום שטימאתו התורה. עכ"ל. (הסכמת כל גדולי האחרונים ז"ל להלכה ריש סימן קפח, הלבוש, תוה"ש, חו"ד, דרכי תשובה ז. ערוך השלחן) ולכן במקום ספק מראה שחור יש להחמיר כשבא בהרגשה או ע"י בדיקת עד משום דספיקא דאורייתא לחומרא (רועה בשושנים קפח אות א. חוט שני).

הגדרת מראה שחור

שחור כחרת עמוק מכן טמא, דיהה מכן טהור ופרש"י עמוק שעמוק במראה שחרורית כלומר שחור יותר מחרת טמא, כדוגמת שעווה שחורה או ענבים שחורים, דיהה שנדחית מראיתו, כזית או כזפת או כעורב ע"ש. אולם יעויין בראשונים שהביאו מהרשב"ם שפירש איפכא, דעמוק הוא יותר לבן וכמו דמצינו בנגעים, והראשונים שם האריכו לסתור פירושו.

דעות האחרונים

נטיית רוב הפוסקים האחרונים להקל במראה השחור המצוי שאינו דם כיון שנוצר מזיעה וכיו"ב ואפשר להסירם מהבד ע"י סיכה וכיו"ב (שיעורי שבט הלוי קפח עמ' צד) ויש מי שחולק ומחמיר (אור תורה תשרי ע"ז, ו. כסליו עז, כח. טבת ע"ז מב. שבט ע"ז נג. תמוז ע"ו). ומכל מקום באופנים מסויימים לכו"ע טמאה:

א. דבר זה מצוי בנשים בגיל המעבר שהליחה השקופה אצלן פחות מצויה והדם "מתיישן" בשיפולי דפנות הנרתיק, לוקה ומשחיר.

ב. וכן מצוי אצל נשים אחרי ניתוח קיסרי שהדם נאסף בהיווצרות של כיס ושם משתהה ונהפך לשחור, ובזה אין לחלק בין שחור חזק לשחור חלש ומטמאים אף כאשר הוא בהיר ולא עמוק.

ג. נשים במשך זמן תהליך 'הפלה' רואות מראות שחורות חזקים.

ולפני זמן מה, הובא לפני קרום בתולים טרי שצבעו 'סגול' הנחתיו בכפפת גומי קשורה הדק היטב, ולאחר שבוע מצאתי גוש שחור חזק.

קצוות אדומים

מראה שעיקרו טהור וקצותיו אדומים, יש הסוברים שמראה שכשיצא מהגוף לא היה אדום ולאחר שהתייבש נעשו קצותיו אדומים הרי הוא בכלל מראה אדום ויש לאסרו (ב"ח קפח ד"ה ואשה שרואה) ויש חולקים ומתירים לטהר את המראה בעודו לח שאין לחכם אלא מה שעיניו רואות, ואין ממתינים אם יאדימו קצותיו ואף אם יאדימו זה מחמת הליחה הלבנה שדרך לדחות את הליחה לצדדים ובסיום התפשטותו נראה קצת עמוק אבל באמת הוא מראה טהור מובהק, ויש להקל בכתם ואפי' בבדיקת עד אבל לא כשראתה בהרגשה, ויש להבחין אם המראה עצמו אינו אדום ורק בקצוות יש להקל בו אבל אם המראה באמצעיתו נוטה לאדום יש להחמיר בקצוות, וכן אם הקצוות עבים מאוד יש להחמיר בזה (שבט הלוי ה, קו, ב. חוט השני קפח, פט, טהרת הבית עמ' א, עמ' שג- דש בהע').

מראה הוורוד

מראה זה לא הוזכר בדברי הראשונים ז"ל, ולפי החשבון בגמ' כל מראה שהוא דיהה יותר מן האדום מעיקר הדין טהור ומחמירים מפני שאין אנו בקיאים, ויש שכתבו להחמיר (שמחת כהן ב, יו"ד נז. בינת אדם הל' שחיטה כלל יב, ח. חוט שני קפח עמ' צא ד. טהרת הבית ו, א) ויש מחלקים בין וורוד בהיר לבין ורוד חזק ומטהרים בבהיר (שואל ונשאל א, יו"ד נז. ו, קסה. אמרות טהורות פט. שיעורי שבט הלוי א, צג). וכשיש ספק אם המראה וורוד יש להקל אפי' בהפסק טהרה, שיש להמתין עד שהמראה יתייבש ואז המראה הוורוד יעלם, ויש מחלקים בין מראה ורוד אמיתי לבין מראה שיש לו רק רקע שיש לו נטייה לוורוד (משמרת הטהרה קראפ פ"ב ה"ב).

לענין הלכה: מראה הוורוד החזק יש לטמאו, ואם הוא ורוד בהיר רוה"פ מטמאים, ויש להקל בספק וורוד אפי' בהפסק טהרה כיון שהוא ספיקא דרבנן לקולא, ומכל מקום צריך הבחנה גדולה מאוד כי קשה לתת את ההבחנה מהו ורוד חזק ומהו חלש.

מראה כתום

המראה הכתום כצבע 'תפוז' לא הוזכר בראשונים, וידוע שהוא תרכובת של אדום וצהוב יחד, ובוודאי אינו אדום אולם פעמים שנוטה לאדום, ורבים הפוסקים טיהרו אותו ובהגדרתם הוא כמראה חלמון ביצה (שו"ת לבושי מרדכי א, קי. ש"ך קפח, ד. טהרת הבית רצ) ויש מחמירים בצבע הכתום הדומה לתפוז (משמרת הטהרה קראפ, ב, ב. מראה דבר הרט, סימן מה עמ' קפד) והעיקר להקל כיון שאין לחוש שאם נתיר יבואו להחליף במראה אדום, ובמקום שיש בו אדמימות יש להחמיר (אבני שוהם קפח, עמ' קעג. אמרות טהורות א, רנ. חוט השני קפח, א, עמ' צא).

מראה זהב או חום סמיך

אשה שראתה מראה כמראה הזהב או חום בהיר סמיך ועבה יש להמתין לילה אחת כיון שמצוי שע"י מנוחה וחימום הגוף תראה אח"כ דם ממש ובדרך כלל הוא סימן להתחלת הווסת (טהרת הבית א, רצט- ש. בשפ תפארת צבי ושבט הלוי).

מראה צהוב (גע"ל)

יש מחמירים במראה הצהוב כמראה שעוה או זהב או כאתרוג וחלמון ביצה מפני חשש הטועים (תשו' הב"ח ישנות פד) ויש מחמירים בהפסק טהרה (חכמת אדם כלל קיז, ט. מהר"ש ענגיל ב, לג. ישועות מלכו כא. טהרת ישראל ד. שיעורי שבט הלוי קפח, ט. חוט השני דינים העולים ה) אולם מסקנת פוסקי ספרד להקל בין בבדיקה ובין בהפסק טהרה, וכן העיד הגר"ש דבילצקי זצ"ל בשם החזו"א שצעק עליו שלא להחמיר בצהוב (שו"ע קפח, א. ש"ך ד. משמרת הטהרה קראפ פ"ב הע' 15. מהרש"ם לב. חמדת משה פב. טהרת הבית א, רפו).

מראה לבן

מסקנת הגמ' שמראה לבן טהור כיוןן שאין לו גוון הנוטה לאדמומית, וכן פסק שו"ע, שאין טהור אלא מראה לבן ואף שבתרומת הדשן כתב שאם המראה כמראה של בגד לבן שנפל עליו אבק והוכהה לבנינותו הרי זה טמא, כבר כתב הב"י שחומרות יתרות הן. (נידה לב ע"ב. רמב"ם יא, יב-יג. שו"ע יו"ד קפח, א). וכתבו האחרונים שמי שמחמירה על עצמה במראה לבן וירוק שהוא טהור מן הדין חומרתן מביאתן לידי קולא שמברכות על טבילתן ומצערות את בעליהן ששורים כך בהרהורי עבירה ויש חשש לשז"ל (טהרת הבית א, רצ, שעב-שעג. יביע אומר ד, יו"ד יג, ה).

מראה לבן אחר רחיצה

אשה שרחצה במים ולאחר מכן ראתה כתם לבן או ירוק הרי היא טהורה ואין צריך לחוש שמא מחמת הרחיצה נעשה הכתם בצבע זה בין בימי טהרתה בין בז' בנקיים ודלא כהב"ח שהחמיר בזה ואין לזה רמז בפוסקים (טהרת הבית א, שי- שיא).

מראה אפור (גרויא)

כתב הש"ך שמה שכתב התרוה"ד לבן שהוכהה מראיתו היינו אפור, וחשש כיון שיש בו תערובת של שחור ולבן , יש מן האחרונים שכתבו להחמיר בו לפי ראות עיני הדיין (עולת יצחק רצאבי יו"ד קז, ב. עפ"י הרס"ג בס' היצירה עו) ומסקנת האחרונים להקל במראה האפור , ובפרט עפ"י מה שכ' הרשב"א ורש"י שעיקר טומאת דם שחור הוא מדרבנן, ומכל מקום באפור שניכר בו השחרורית ראוי להחמיר אם לא בצורך גדול (ב"י קפח. טה"ב רצח. שיעורי שה"ל קפח, צד. שבט הלוי ה, קו, ו. אמרות טהורות א, רמז).

מראה ירוק

במראה ירוק כמו אתרוג וחלמון הביצה נחלקו התנאים יש מטמאים וחכמים מטהרים, אבל ירוק ככרתי טהור, מסקנת הגמ' שמראה ירוק טהור וכן פסק השו"ע, ומי שמחמיר הרי הוא מן המתמיהים (נידה יט. רמב"ם איסו"ב ה, ו. רמב"ן יט. הרא"ש ב, ד. שו"ע ורמ"א קפח, א. הב"ח. שבט הלוי ג, קכא. טהרת הבית א, רפו, שמא) ויש מחלקים בין הפסק טהרה או ראייה בהרגשה לבין שאר בדיקות (באר משה כלפון קפח, ז. חוט השני נדה פז).

מראה כחול

יש שכתבו שהכחול העמוק שנוטה לשחור הרי הוא שחור בשורשו אומנם מראה זה אינו מצוי כלל (שיעורי שבט הלוי קפח, ח). ומאידך מצאנו לגבי תפילין שצריך שיהיו שחורות הלל"מ ואף כחול הוא בכלל שחור (ביאור הלכה לג, ג, ד"ה הרצועות).

מראה חום

חמשה דמים טמאים מן התורה, ויש דברים שאולי בעינינו נראה שהם אדומים, אבל אינם נכללים באותם חמשת הדמים שטימאה התורה. כך היה בזמנם, שהיו בקיאים ומומחים. אבל בזמנינו, כפי שאמרנו, אין דם טהור. אין בעולם מי שיכול להבחין בין חמשה דמים אלו, לחלק ולהבחין ביניהם, וכל הראשונים כותבים שבזמנינו אין ראיית דם, וממילא אין חכם בעולם שיכול לטהר דם אדום. רק דבר צהוב, או חום, ולבן וכדומה. אבל אדום, לא שייך שיהיה חכם בעולם שיטהר זאת. ולא רק דם אדום, אלא אפילו נוטה לאדום. כל דבר שיש בו נטייה לאדמימות, הרי הוא טמא.יש לציין שלמה שנקרא אצלינו בשם "חום" ובלע"ז "ברוין" או "בראון" יש הרבה גוונים, שהרי צבע זה מורכב מצבע האדום והשחור, ומטבע הדברים יש בצבע חום כמה גוונים, פעמים בהיר יותר, ופעמים חזק יותר, פעמים נוטה לשחור ופעמים נוטה לאדום.

השם "חום" לא נמצא בדברי רבותינו, אלא הוא שם שנתחדש בדורות האחרונים, וכנראה שאצל רבותינו הראשונים הוא נכלל בצבע צהוב או אדום או שחור, ועל כן בדורות האחרונים נחלקו אם החום בכלל אדום וטמא או בכלל צהוב וטהור, וברור שבחום שיש בו אדמומית רק שאינו אדום גמור נראה ברור שיש לטמא.

יש מי שכתב לטהר את מראה החום הדומה למראה הקאוו"ע וערמונים (תשובות יעב"ץ א, סימן מ"ד. תשובה מאהבה שסב. חכמת אדם כלל קיא ס"א. חכמת בצלאל פתחי נדה רלט). ויש החולקים מחמת שצבע זה נחשב דיהה מן השחור, שיש לטמאו (בית אפרים לח, נט. פרדס רימונים שח, א. פרי דעה א. בית מאיר קפח, א).

ויש שהחמירו בצבע חום כשיש ספק בגוון שמא יש נטייה לאדמומית, וכן בבדיקת הפסק טהרה. וכן דעת הרב אלחנן פרץ להחמיר תמיד בצבע חום, כפי שקבל מרבו הרב שיינברג זצ"ל וכפי דעת אחרונים נוספים המחמירים. ישנם כמה דוגמאות.

א. הרב שמואל מונק דן על מראה חום בנידה האם דינו כאדום, ואגב כך גם על צבע הפרה האדומה וז"ל בזמננו מעולם לא ראינו פרה בעלת שערות אדומות אפילו במקצת אלא שערות ממראה "ברוין" ושמע מינה שמראה "ברוין" קראתו התורה אדום, ויש לדחות שהרי פרות בעלות שערות ממראה "ברוין" מצויות הן, ומסתמא אין זה קשה כל כך למצוא אף פרה שאין בה שתי שערות שחורות אבל פרה אדומה לא היתה מצויה ואדרבה יש לדקדק למה הקפידו דווקא על שערות שחורות והא פשיטא שאף לבנות פוסלות אלא מפני שמראה "ברוין" אינו רחוק ממראה אדום וקשה למצוא פרה שכולה אדומה בלא שערות ממראה "ברוין" והן הן השערות השחורות שהזכירו חכמים שהן פוסלות בפרה (שו"ת פאת שדך סי' צה עמ' קפח).

ב. ברש"י פי' סתם סוסים אדומים הן והרי ברור שהמדובר במה שאנו קוראים צבע "בראון" כי לא מצינו שרוב סוסים הם אכן אדומים אלא בצבע חום (בכורות ו ע"א ד"ה חמור אדום). וכן בנביא מתוארת המרכבה הראשונה "סוסים אדומים" ולכאורה מעולם לא שמענו על סוסים אדומים אלא חומים (זכריה ו, ב). ג. בראשית פרק ל' וכל חום בכשבים וגו' עכ"ל פרושו דומה לאדום.

ד. בגמ' "האי אתרוגא דאגליד כאהינא סומקא כשירה" וברש"י ד"ה "כאהינא" תמרא אדומה ואף זה לאחר שנקלף נהפך לאדמומית כדרך כל הנקלפים בפירות, והנה איך שלא נפרש הסוגיא כאן הרי פירות הנקלפים אינם מתאדמים אלא הופכים לצבע חום, וכן תמרים יבשים אינם אודם אלא בצבע חום הרי קוראים לחום אדום (סוכה לה ע"ב).

ה. בפסוק "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה" שהכוונה לעדשים אדומות רש"י שם ד"ה האדום ונודע להעוסקים בדבר שיש סוג של עדשים שכשמבשלים אותם הם נהפכים כברוין אך על עדשים אדומים ממש לא שמענו אמנם עי' בפי' הרמב"ן בפי' השני דלא הי' אדום מחמת עצמו אלא ריקחו בדברים אדומים (בראשית כה ל ט. קובץ עטרת שלמה ה, קסט).

לענין הלכה: יש לנקוט כהמקילים כיון שבצבע חום אין מראה אדמומית כלל, וביותר שלדעת הרשב"א השחור טומאתו מדרבנן, לכן אין להוסיף ולהחמיר לציבור יותר ממה שכבר החמירו, ובמיוחד שמצוי שאשה רואה כתם בצבע חום, לפיכך אם ראתה מראה חום הדומה לצבע קפה ע"י הרגשה, טמא, ובבדיקת עד יש להקל, כיון שאינו טמא בוודאי מן התורה אלא משום ספק, וכן בבדיקת הפסק טהרה וכל שכן שיש להקל בכתמים, ואם הוא חום בהיר הנוטה למראה זהב ואין בו אדמומית יש להקל אפי' בראייה ע"י הרגשה או ואיצ"ל בכתמים (טהרת הבית א, רצב- רצח). ויש שכתבו שרוב מורי ההוראה החמירו משום שהניסיון מלמד שצבע חום גמור זה לדם שהשתנה לאחר זמן בגלל מזג האויר. לכן פסק שה"ל: אם נמצא חום במראה או בעד בדוק – יש להחמיר. אם נמצא חום בכתם – יש לטהר אם האשה רואה צבע חום בתמידות – במקום עיגון (שבט הלוי ג, קכא. שיעורי שבט הלוי צז).

דעות האחרונים

יש שהחמירו בצבע חום כשיש ספק בגוון שמא יש נטייה לאדמומית, וכן בבדיקת הפסק טהרה. דעת הרב אלחנן פרץ להחמיר תמיד בצבע חום, כפי שקבל מרבו הרב שיינברג זצ"ל וכפי דעת אחרונים נוספים המחמירים. אך מעיקר הדין כפי שכתבנו צבע חום אינו מטמא, והגרע"י זצ"ל הביא באריכות את דעות האוסרים והמתירים וסיים שכתם חום אינו מטמא ובפרט שדיני כתמים מדרבנן לכן נלע"ד אין להוסיף ולהחמיר לציבור יותר ממה שכבר החמירו, ובמיוחד שמצוי שאשה רואה כתם בצבע חום (טה"ב א-רצב- רצח).

כתב גליון מהרש"א – שבצבע ברוי"ן יש להקל אפילו בבדיקה. ולענין גוונים אחרים של חום, קאוו"ע וערמונים – יש מחמירים (תשובות יעב"ץ סימן מ"ד). ויש מי שכתב שבצבע 'חום' יש מחלוקת האחרונים: הבית מאיר, הבית שלמה וראש אפרים – מחמירים. הסדרי טהרה וערוך השולחן – מטהרים וכתב ערוך השולחן דחלילה להחמיר בחום. על אף המטהרים, וקשה להקל ובאמת רוב מורי ההוראה החמירו משום שהניסיון מלמד שצבע חום גמור זה לדם שהשתנה לאחר זמן בגלל מזג האויר. לכן פסק: אם נמצא חום במראה או בעד בדוק – יש להחמיר. אם נמצא חום בכתם – יש לטהר אם האשה רואה צבע חום בתמידות – במקום עיגון. (שיעורי שבט הלוי צז).

כתם בצבע ברוי"ן בבגד שאינו מקבל טומאה הבא מן המקור

ש. מעשה באשה שמצאה כתם ביותר מכגריס בתחתונים שאינם מקבלים טומאה, והכתם היה מבפנים באופן שמוכח שבא מן המקור כיון שהתחתונים היו בדוקים. ולא הביאה את הכתם כי בתחילה לא שמה לו לב וכשנמלכה לשאול לא היה בידה, אבל אמרה שהיה כצבע חום והראו לה צבעים ואמרה שהכתם היה כצבע קפה?

ת. לענ"ד יש להקל כיון שהיה בגד שאינו מקבל טומאה לא גזרו בו כמבואר בשו"ע (סימן ק"צ סעיף י') וכן נאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו כמבואר בשו"ע (סימן קפ"ח סעיף ב'), ובדם בצבע ברוי"ן שהוא כצבע הקפה יש לדון האם להחשיבו כאדום.

א. עה"פ בשה"ש שחורה אני ונאוה בנות ירושלים וגו' אל תראני שאני שחרחרת ששזפתני השמש (שיר השירים פרק א') מוכח ששיזוף הוא גוון של צהוב חום, אינו נופל עליהן לשון שחור, ומן הסתם היה להן עור כצבע הספרדים היום וכבני ישראל בזמן המשנה כמבואר במסכת נגעים (פרק ב' משנה א'), ועל כן בחום בהיר כזה שהוא חום-צהבהב אין לחשוש למראה דם. אבל בחום עמוק כשל ערמונים יש המחמירים בזה כיון שהכתוב קורא לזה שחור ושחרחרת וגם החוש מעיד שדם יבש נוטה לזה.

ב. הנה הפוסקים נקטו לשון ברוי"ן בלע"ז כיון שמה שאנחנו קוראים חום אינו מופיע בתנ"ך ובתלמוד, ובפס' וכל חום בכשבים וגו' (בראשית פרק ל') פרושו דומה לאדום ועיין בפרש"י, ובתלמוד אין לשון חום אלא שחום והוא גם כן לשון אדום במשנה (מסכת ב"ב פרק ה'), ואם כן איזה שם נתנו למה שאנחנו קוראים חום אלא בוודאי נכלל בלשון שחור. והוא שחור דיהה וטהור מדין התלמוד, אבל כיון שאין אנחנו בקיאין לכן יש לטמא בעד כל ברוי"ן בצבע ערמונים או כקפה בלי חלב, ועיין בדרכי תשובה ויש המקילים היום בצבע חום לאחר ג' ימים ואף האוסרים מתירים לכל הפחות בכתמים שמדרבנן לכן אין מי שאוסר בנדון זה והאשה מותרת לבעלה (דרכי תשובה שם סעיף קטן ג).

שינוי הדם ע"י רופאים

נחלקו האחרונים אם יתחכמו הרופאים על ידי תחבולה לשנות את מראה הדם בגוף לצבע ירוק, לדעת הגרש"ז אפי' עשו כן בתוך שבעה נקיים, יעלו אותם ימים שתראה בהם מראה ירוק, ודעת הג"ר פנחס אפשטיין שאין דינו משתנה מחמת כן.

מראה טהור שנשתנה לטמא

חכם שהורה לטהר מארה ירוק כמראה הזהב ושוב אח"כ נשתנה ונהפך לאדום נחלקו הפוסקים יש מחמירים (ב"ח, טז, ש"ך, מנחת יעקב, שבות יעקב תפארת צבי, מהרש"ם, שאילת יעב"ץ) ומאידך יש שכתבו להקל, ולהלכה אם המראה הקודם היה בהרגשה יש להחמיר אבל אם היה ע"י בדיקת עד או כתם שלא בהרגשה יש להקל הואיל ויצא הדבר בטהרה, וכל שכן אם נהפך לשחור (טהרת הבית דש-שה. חכם צבי, חוות דעת, סדר"ט, מים רבים, חכמ"א).