מה אנחנו חושבים שזה: בשנים האחרונות קצת שכחנו ממהות החג, ובמקום להתרכז במה שעבורו הוא נוצר, אנחנו מתעסקים בעיקר בניקיונות, בקרצופים ובאוורור הבית. זה כמובן טוב, כל עוד הדבר לא בא על חשבון דברים אחרים, וכל עוד לא שוכחים את העניין שלשמו התכנסנו.

מה זה באמת: למהות חג הפסח יש צדדים רבים, שאותם נביא אותם על קצה המזלג בלבד. בגדול – אנו חייבים לזכור את השואה שעברה על עמנו במצרים, בדיוק כמו שאנחנו זוכרים את השואה בגרמניה. יש לה לא מעט הוכחות היסטוריות (אחת מהן היא הפאפירוס המצרי על עשר המכות), ומעבר לסיפורים הידועים על השלכת הבנים ליאור וקריעת ים סוף, אם חופרים היטב בסיפור כולו מגלים לא מעט דברים מדהימים כמו העובדה שהמצרים השתמשו בילדי ישראל במקום לבנים חסרות בבניית קירות (לא נשמע לכם מציאותי? להפוך אנשים לסבונים זה יותר הגיוני?), או עשר המכות שהיו הרבה יותר טראומטיות ממה שנדמה לכם.

אבל בסופו של דבר, בשנת 2,448 לבריאת העולם, בחמישה עשר לחודש ניסן, יצאו בני ישראל ממצרים, ועלינו לזכור את הניסים שאירעו לעמנו ואת הקושי והאימה שהיו מנת חלקם של אבות אבותינו. ליל הסדר נועד, בעיקר, ל"והגדת לבנך" – להעביר לדור הבא את המאורעות. לכן יש הרבה מנהגים שונים ומיוחדים בליל הסדר על מנת שהילדים עצמם ישאלו "מה נשתנה?", כלומר, שההתעניינות תבוא מכיוונם. זוהי מהות החג. האבק במסילות של החלון בחדר השינה, לעומת זאת, קצת פחות.

מה הסיפור עם המצות?

מה אנחנו חושבים שזה: בגן סיפרו לנו שהבצק של בני ישראל לא הספיק לתפוח כשיצאו ממצרים, ולכן אנחנו אוכלים מצות, לזכר היציאה החפוזה. זה נכון, אבל זו לא הסיבה הבלעדית – הרי אלוהים ציווה אותנו לאכול בפסח מצות גם לפני יציאת מצרים.

מה זה באמת: הסיבה הנוספת היא שבמצה עצמה יש איזשהו אידיאל, מסר, אמירה. המצה היא לחם ללא אוויר, נפח והחמצה. בזמן שבכל השנה אנו אוכלים לחם נפוח וכביכול מתנשא, דווקא המצה היא אייקון של צניעות, אמת, פשטות. לכן פסח הוא גם חג של חשבון נפש: כמו שאנו מנקים את האבק (לא חובה, כאמור), כך עלינו לנקות את אבק הגאווה שלנו, להוריד את הנפיחות של האגו כדי להגיע לתכל'ס, לפנימיות המזוקקת שלנו, לפשטות – למצה.

מהן המשמעויות של ארבעה הבנים?

מה אנחנו חושבים שזה: ארבעת הבנים, כך נדמה, מציינים תגובות שונות לכל עניין ההגדה. החכם, כשרואה את הסדר ואת המסורת, לא חושב לקנטר וסתם להתריס, אלא באמת שואל מתוך עניין "מה העדות, החוקים והמשפטים?". לעומתו שואל הרשע "מה העבודה הזאת לכם?". כלומר, מוציא את עצמו מן הכלל, ומשתמש בביטוי "לכם", כאילו זה לא נוגע לו. התם הוא אדם פשוט, לא טיפש, אך גם לא אינטלקטואל גדול. יש לו לב טוב, סקרנות בריאה, והוא רק רוצה לדעת מה הסיפור הזה, למה כולם טורחים ועמלים כדי לבער את החמץ, להתכונן לליל הסדר ולהגעיל את הכלים. לכן התשובה היא "ואמרת אליו" – כלומר תספר לו את המאורעות ההיסטוריים, את ההתרגשות שבמעבר מאומה מדוכאת של עבדים נרצעים לעם של בני חורין. והבן שאינו יודע לשאול? הוא בסך הכל תמים או אדיש. אז "את פתח לו", כלומר תמצא פתח ללבו, עד שיבין וישאל.

מה זה באמת: אם נציץ היטב פנימה, נגלה שבכל אחד מאיתנו נמצאים ארבעה הבנים: יש בנו גם את החכם, שרוצה ללמוד, להשכיל ולהתנתק מכבלי הדעות הקדומות; יש בנו את הרשע, שכל זה נראה לו כמו אגדה שבסך הכל מעכבת את האוכל; יש בנו את התם שלא מבין מה הסיפור בכלל, ויש בנו גם את זה שאינו יודע לשאול – לא מתעניין, לא שואל, חי את החיים שלו ולא מביע סקרנות מיוחדת כלפי חלק מהמצוות וההלכות.

ומה נסגר עם האפיקומן?

מה אנחנו חושבים שזה: יש משפחות שבהן נוהגים המבוגרים להחביא את האפיקומן על מנת שהילדים ימצאו אותו, ויש עדות שבהן הילדים גונבים את האפיקומן ומחזירים אותו רק אחרי שמבטיחים לקנות להם מתנה.

מה זה באמת: המילה אפיקומן היא חיבור של שתי מילים ביוונית: "אפיקו" ו"מן", כלומר – הוציאו קינוח. זה אומר שהגענו לסוף הסעודה, ושזה הקינוח שלנו. אחרי אכילת האפיקומן לא אמורים לאכול כלום (את הקינוחים אפשר לאכול לפני), מהסיבה הפשוטה שכך טעם המצווה, זכר לקרבן הפסח בזמן בית המקדש, עוד יישאר לנו בפה. במילים אחרות, כל משחקי המחבואים עם האפיקומן הם לא עניין הלכתי אלא מנהג שלמעשה נועד לשמור על ערנות הילדים עד סיום ליל הסדר. עובדה שזה עובד.

******************

הסיפור הבא מגיע מניו יורק הרחוקה, והוא התגלגל אל אחד מרבני הישיבות בעיר באחד מימי הקיץ החמים, מפי יהודי העובד במחנה הקיץ של הישיבה. שמו של הבחור שונה מטעמי פרטיות, נקרא לו שמואל. מאז שמלאו לו 18 שנים, רצה שמואל להינשא. הוא יצא לשידוכים ועשה מאמצים רבים, אך לשווא. בחלוף 10 שנים, בגיל 28, כשכמעט ונואש, התגלגלה לידיו בליל הסדר, הגדת פסח המלווה בהסברים ביידיש. במהלך הקריאה בהגדה, הוא מספר, מצא לצד הקטע "וַנִּצְעַק אֶל יְיָ אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ, וַיִּשְׁמַע יְיָ אֶת קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ …", את סיפורו של הרב הקדוש מאפטא זצ"ל: באחד מן הימים נגש אל הרב אחד מחסידיו וסיפר לו כי השנה לא יעלה בידו לשלם לפריץ את דמי החכירה, מעשה שידעו השניים כי מהווה סכנת חיים של ממש. ענה לו הרב " צעק ב"וַנִּצְעַק" ותיוושע", וכך היה.

שמואל הנרגש עצר את קריאת ההגדה כשהגיעו בני המשפחה לקטע המדובר, וקונן באוזניי אמו על העובדה כי טרם זכה להקים בית. אמו האוהבת השיבה לו, כי הוא יודע שהם עושים את כל המאמצים האפשריים על מנת שיזכה להתחתן, ובעזרת השם זה יקרה בקרוב. ברגע זה, החליט שמואל לפנות לכל בני המשפחה, אשר ישבו מסובין יחד לשולחן החג, בבקשה: "קראתי כאן ביידיש, כי ב-"וַנִּצְעַק" יש סגולה, כי מי שזועק אל השם זוכה לישועה." על כן אני מבקש," הוסיף, "כי כל המסובים הלילה ייזעקו אל השם." בני משפחתו המופתעים של שמואל, אשר ביקשו להבין את משמעות הדברים, תהו מה עליהם לצעוק בדיוק. השיב להם שמואל: "קראו שלוש פעמים אל השם, 'שמואל אינו יכול להמתין יותר, שמואל חייב להתארס בקרוב." בני משפחתו הנרגשים של שמואל עשו כבקשתו וחזרו על דבריו שלוש פעמים. רצה אביו של שמואל להמשיך בקריאת ההגדה, אך שמואל עצר אותו. "ומה לגבי אחי יעקב? האם ראוי להמשיך בליל הסדר, בלי שנבקש זיווג גם עבורו?", בני המשפחה הנרגשים הנהנו למשמע דבריו, וכהצעת זעקו שלוש פעמים "יעקב אינו יכול להמתין יותר, יעקב חייב להתארס בקרוב."

לתדהמת המשפחה לא היה גבול כאשר בא' חול המועד פסח, קיבלו שני האחים הצעות שידוכים, אשר כבר ביום ב' חול המועד עמדו בפני חתימת התנאים. מחשש לעין הרע אם יסגרו את תנאי הנישואין של שני הבנים באותו היום, פנו בני משפחתו של שמואל  לאדמו"ר מוויז'ניץ מאנסי [זצ"ל], אשר פסק כי את תנאיו של האח שמואל יש לחתום בג' חול המועד, ואילו את אלו של האח יעקב ביום ד' חול המועד. רצה השם, ושמואל זכה להקים בית נאמן בישראל ומאז מצליחה דרכו בכל התחומים.

סגולה נוספת יש בליל הסדר, בעת אמירת 'מה נשתנה'. סיפורו של אב אחד מדגים זאת: מעשה באב שלא זכה לחתן את בניו. ככל שחלפו השנים גדלה דאגתו. סמוך לליל הסדר, ביקשו הבנים לקבל את ברכת רבם, 'הלב שמחה' זצ"ל, לפני שייסעו לביתם לעשות את החג וזה השיב להם " הלא הבן שואל בליל הסדר, תשאלו את האב מדוע עדיין אינכם חתנים." למרות ששיערו הבנים כי הרב מציע להם להרבות בתפילה לאבינו שבשמים, החליט אחד מהם לקיים את דברי הרב כפשוטם ופנה לאביו בשאלה מדוע לא זכו הם להשתדך כיתר חבריהם.

אביהם, אשר שאלת בנו נגעה ללבו, פרץ בבכי מר, אליו הצטרפו גם הבנים, ובלב נשבר התפללו לקדוש ברוך הוא שיזכו הבנים לישועה. הכל מיררו בבכי עד שקראה האם כי עליהם למלא את מצוות החג ולשמוח, וכך עשו הכל, וקיימו את מצוות החג בלב שלם. לאחר הסדר ביקש האב כי יאמרו כולם תהילים, ויקראו את הספר הרביעי  והספר החמישי, וכך עשו. לאחר זמן קצר, השתדכו בניו של האיש.

צעקתו של הבן

בהגדה של פסח אנו מזכירים את הפסוק האמור בספר דברים (כו ז) "וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ". על זה יש לשאול: מדוע נאמר בפסוק "אלוקי אבותינו", ולא "אלוקינו"?  שמעתי על הפסוק הזה פירוש משם הרב הגאון חכם מנשה שלו זצ"ל, ששמע מבעל הבן איש חי זיע"א, והיה מספר אותו בדיוק כמו ששמע מפי הבן איש חי זיע"א. משל לבן מלך שנשבה לבין הליסטים. כשראו הליסטים שהם שבו את בן המלך, חששו שמא מישהו יכיר אותו וילשין בפני המלך. מה עשו השובים? עמדו והשחיתו את תואר פניו של הבן כדי שלא יוכלו לזהותו.  בינתיים שלח המלך שלוחים שיחפשו את בנו בין חבורות השודדים והליסטים ולא מצאוהו, שהרי הושחתו פניו ולא היה ניכר כלל וכלל. הלך המלך בעצמו לחפש את בנו ולא מצאו. כשהגיע לעירם של השובים, ערכו המלך ואנשיו מסדר זיהוי לכל תושבי העיר, וביניהם עמד גם בנו. והנה הבן שומע כי אביו נמצא בעיר ובלבו תקווה כי עוד מעט אביו מזהה אותו ומוציא אותו לחופשי.  אבל הבן יודע כי במסדר הזיהוי האב לא יוכל לזהות אותו כי הושחת תואר פניו לגמרי. מה עשה? החל לצעוק "אבא! אבא זה אני!". האבא מזהה את קולו של בנו ומתקרב אל הקול לחפש את בנו, והליסטים מנסים להשתיק את הקול של אותו בן מלך.  כשזיהה המלך את בנו הוא נקם בליסטים בכפליים. גם על השבי וגם על כך שהשחיתו את פני בנו. מיותר לומר כי בסופו של דבר שחרר המלך את בנו לקח אותו לביתו, הביא רופאים מומחים שירפאו את פצעיו של הבן, עד שחזר תואר פניו לקדמותו.  כך היה עם בני-ישראל במצרים. כל כך השחיתו המצרים את תואר פנינו במצרים, עד שירדנו למ"ט שערי טומאה. "וירעו אותנו המצרים ויענונו". ואולם הקול שלנו, הקול שהיה בתחילה, לא השתנה. על כן אמר הפסוק: "וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ".

המחזה היה סוריאליסטי משהו. באמצע בית קברות נוכרי בנמביה פסע רב מעוטר בפיאות וזקן לצד שחורה מקומית. "הנה, עוד רגע ונגיע" היא הפצירה ברב שפסע אחריה משתומם.

היא נעצרה ליד אחת המציבות. "זו המצבה של בעלי" היא אמרה בדמעות. "הוא היה שמח מאוד לדעת שרב יבקר בקבר שלו".

הרב סקר את המצבה. בראש המצבה, באותיות הפוכות, נכתב: "כשר לפסח".

מה גרם למשפחה לחקוק צמד מילים משונה זה?

האישה הסבירה כי במשך שנים רבות היא חיה עם בעלה שהיגר מלונדון, אך הוא מעולם לא סיפר לה על מוצאו. רק על ערש דווי הוא חשף כי הוא יהודי וביקש ממנה להזכיר זאת במצבה שתקים על קברו.

הפריט היהודי היחיד שהיה ברשותו היה חפיסת מצות עליה שמר במשך השנים. הוא הצביע על צמד המילים "כשר לפסח". "אנא חקקי זאת על מצבתי", אמר. היה זה המשפט האחרון שלו.

***********

"בליל פסח אחד, בסיום ה'סדר' שערך הרב הקדוש ר' צבי אלימלך מדינוב, ניגשו אליו החסידים ואמרו לו בהתלהבות: 'רבינו הקדוש והמתוק! אין אף אחד בעולם שעשה ליל הסדר כבמוכם!'.

אתם יודעים, הלוואי שהיינו זוכים להיות בליל הסדר עם ר' צבי אלימלך. אני בטוח שכולם היו שם: אברהם אבינו, אליהו הנביא…

אבל הוא אמר להם: 'מדוע אתם חושבים שה'סדר' שלי היה כל כך טוב? מה אתם מבינים בסדרים? דעו לכם שהשנה, הסדר הכי טוב, הסדר שממש פתח שערי שמיים היה זה של מויש'לה-שואב-מים. חכו עד מחר ותבינו'.

למחרת, אחרי תפילת יום טוב, ביקש ר' צבי אלימלך שיביאו לו את מויש'לה-שואב-מים.

מגיע מויש'לה ועומד לפני הרבי, מבויש כולו.

שאול אותו ר' צבי אלימלך: 'תגיד לי, מויש'לה, איך היה הסדר שלך?' מויש'לה הסמיק, כיסה פניו בידיו מרוב בושה, ואמר: 'רבי, אני נשבע לכם שלעולם לא יקרה לי עוד מה שקרה לי אתמול בערב. תסלחו לי'.

אמר לו הרבי: 'מויש'לה, אתה לא מבין. אתה חושב שהייתי קורא לך כדי לבייש אותך ברבים, חלילה? להפך, קראתי לך מפני שהסדר שלך היה כל כך מיוחד. דע לך שקיבלו אותו בשמיים בשמחה גדולה. בבקשה, ספר לנו מה היה'.

מויש'לה היה המום. הוא עדיין היה מלא בושה, אבל לא יכול היה לסרב לרבי.

ולפני שנשמע מפיו את הסיפור, אתם צריכים לדעת: חייו של מויש'לה היו מלאי מרורים. מלבד העוני הקשה שהעיק עליו כל הזמן, צרות נוספות נחתו עליו בזו אחר זו. העצה היחידה שמצא כדי לשכוח מעט מצרותיו היתה – להשתכר.

וכך סיפר: 'הייליגר רבי, אתם יודעים את האמת: הדבר היחיד שנותן לי קצת שמחה הוא לשתות לשכרה. אבל הלא בפסח אין לי 'משקה' שאין בו חשש חמץ. ובזמן האחרון נפלו עלי כל כך הרבה צרות שהחלטתי שבלילה שלפני פסח אשתה כמה שאני יכול. קיוויתי שכך אוכל להחזיק מעמד כל ימי הפסח. אני מתבייש לספר לכם, רבי, אבל ממש שתיתי כל הלילה. רק בתשע בבוקר הפסקתי. הייתי כל כך שיכור ששכבתי כל היום, ולא יכולתי לוז.

הגיע ליל הסדר, ומלכה'לה אשתי נכנסת ואומרת לי: 'מויש'לה! הלילה, כל אבא עורך לילדים שלו ליל הסדר, והילדים שלך בוכים: 'למה אבא לא עורך לנו סדר?'

תאמינו לי, רבי, בלב שלי בכיתי. אבל ממש לא יכולתי לזוז.

אמרתי לאשתי: 'מלכה'לה, בבקשה, תגידי לילדים שאני מוכרח לישון עוד כמה דקות'.

וכל כמה דקות היא נכנסת ואומרת לי: 'מויש'לה, הילדים בוכים'.

אבל לא הצלחתי לקום.

בסוף היא נכנסה ואמרה: 'מויש'לה, עכשיו כבר מאוחר. עוד מעט בוקר'.

רבי, אתם לא יכולים לתאר לכם כמה הייתי שבור. אמרתי לאשתי: 'מלכה'לה, תביאי את הידלים לכאן מיד!'

כולם נכנסו – הם היו כל כך מתוקים. 'קודש קדשים' ממש. במה זכיתי לילדים כאלה?

אומרת להם: 'ילדים שלי! תתקרבו לכאן בבקשה, הכי קרוב שאפשר'.

וכך אמרתי להם: 'ילדי, אני נשבע לכן שלא אשתה עוד. אם השתיה הביאה אותי לכך שלא ערכתי לכם סדר בלילה הקדוש הזה, אני לא רוצה לשתות עוד לעולם. סילחו לי, ילדים מתוקים.

אבל עכשיו אני ממש רוצה לספר לכם מהי המשמעות של ליל הסדר. תשמעו, ילדים: הקב"ה ברא את העולם בששה ימים ואחר כך נולדו אברהם יצחק ויעקב, והילדים שלהם נמכרו לעבדים במצרים במשך מאתיים ועשר שנים. הם בכו ובכו. החיים שלהם היו מלאי צער וכאב. הם פנו לאוקי אבותיהם, לא-ל היחדי והמיוחד, והתפללו אליו בכל לבם. והוא שמע לתפילתם. ובלילה המיוחד הזה הוא גאל אותם ממצרים.

ילדים! אני רוצה שתשבעו לי שאף פעם לא תשכחו שיש א-לוה אחד. תשבעו לי שתמיד תתפללו אליו, ותאמינו שהוא שומע תפילותיכם'.

סיים מויש'לה ואמר: 'זה כל מה שאמרתי להם, רבי. אחר כך שוב נרדמתי'.

התחיל ר' צבי אלימלך לבכות ולבכות…

כשנרגע מעט אמר לחסידיו: 'השמעתם פעם אבא יהודי מספר כך לילדיו שיש לנו אבא גדול בשמיים? דעו לכם, הסדר של מויש'לה עשה רעש גדול למעלה, ואור של חסד ורחמים האיר על ישראל'.

אחר כך פנה למויש'לה ואמר לו: 'תברך אותי שפעם בחיי אזכה לספר לילדים שלי שיש לנו א-ל גדול בשמיים, כמו שסיפרת לילדים שלך'.

***********

סיפור עם מסר לערב פסח

שני קבצנים, יהודי ונוצרי קיבצו נדבות על ספסל בפארק. כשהתקרב חג הפסח הזמינו יהודים טובים את הקבצן היהודי להתארח אצלם בערב החג.

אמר היהודי לחברו הנוצרי: “בוא אלמד אותך קצת ממנהגי הפסח, ובערב החג תוכל להצטרף גם אתה לשולחן הסדר”.

והוא לימד אותו איך עושים קידוש ואיך נוטלים ידיים וכו’ וכו’.

כשהגיע ערב החג התארח כל אחד מהם בבית אחר.

רעב מאוד הסב הנוצרי לשולחן הסדר וציפה לארוחה עשירה של בשר ודגים ומיני מטעמים.

אך במקום זאת קראו איזה סיפור שלא נגמר, ונתנו לו כרפס במי מלח, חסה ומצה יבשה… ואם כל זה לא מספיק, כשביטנו עדיין מקרקרת מרעב, נתנו לו מרור שכשהכניס אותו לפיו חשב שיתעלף מהטעם המר.

בכעס גדול קם מן השולחן ויצא מן הבית כשהוא צועק ומקלל את היהודים ש”לזה הם קוראים ארוחת חג!”.

הוא חזר רעב ומר נפש אל הספסל שבפארק ומצא אותו ריק.

חברו עדיין לא הגיע. בחצות הלילה הופיע היהודי, שבע וטוב לב.

“איך היה הסדר?” שאל אותו היהודי בשמחה.

סיפר לו הנוצרי בכעס גדול על תלאותיו ועל עוגמת הנפש שנגרמה לו.

אמר לו היהודי: “שוטה אתה, אם היית נשאר רק עוד קצת היית אוכל טוב כל כך”!

לפעמים בחיים עלינו לאכול קצת מרור כדי לזכות בסעודה הגדולה. סבלנות…

***********

רונן ונילי מרחובות תכננו לערוך את ליל הסדר עם שני ילדיהם הקטנים אצל בן דודה של נילי בנתניה. היו אמורים להביא עמם חבילת מצות יד וסיר גדול עם שלושה עופות מבושלים. הם תכננו לצאת בשעה שתיים בצהריים. בן הדוד ביקש שימדדו היטב את שיעור המצות, והדבר ארך זמן רב. אהרון בן השנה וחצי בכה והתעקש לישון במיטתו. כאשר עמדו לצאת לאחר מכן, היה צורך להחליף לו טיטול. הם עמדו לצאת שוב. רונן הרים את התינוק והתלכלך מסוליות נעליו, והיה עליו להסיר את חולצתו ולגהץ חולצה חדשה. בכל רגע צץ עיכוב אחר.

רגע לפני שיצאו, הציעה נילי לבעלה שיקחו עמם שני בקבוקי מיץ ענבים תירוש, בטענה שהילדים ישתו הרבה ואולי יחסר למארחיהם, וכן עשו. נילי הסיעה את אביה לנס ציונה, מקום מגוריו, ובשעה שש ועשרים בערב יצאו משם לנתניה, כאשר זמן הדלקת נרות הוא שש וחמישים והשקיעה בשבע ועשר דקות. למרות שלא סביר לצאת בשעה כה מאוחרת, לא היו ערים לכך. משהו דחף אותם לנסוע בכל זאת. נילי מרחפת באופייה והאיחור הולם אותה, אבל הפלא היה שרונן, הקפדן שביניהם, לא נלחץ מהאיחור הרב.

במקום לנסוע דרך כביש איילון, נילי המשיכה לנסוע ישר, ובסביבת תחנת הדלק "הסיירים" החל להיווצר לחרדתם פקק תנועה. הפקק נפתח מעט, והם הגיעו לפאתי בני ברק בשעה שש שלושים וחמש. אי אפשר היה לחזור לרחובות. הם התקשרו מדי פעם לבן הדוד, והתלבטו אם כדאי להם לחפש איזו משפחה בבני ברק שתארחם לליל הסדר, או לנסוע ולקוות שהדרכים יפתחו והם יצליחו להגיע ברגע האחרון ליעדם. בן הדוד מנתניה דרבן אותם להגיע אליו. לבסוף החליטו להמשיך הלאה וקיוו לישועה. רונן התפלל תפילת מנחה ברכב והם התקדמו באיטיות יחסית בגלל עומס התנועה.

רונן נלחץ. השיחה האחרונה עם בן הדוד נערכה דקה לפני השקיעה. בן הדוד הביע צער רב שלא הספיקו להגיע, ואמר שהוא מתפלל שיצליחו להסתדר בחסדי שמים באמצע הדרך. ברגע השקיעה התקרבו לצומת דרורים, שבו יש לפנות שמאלה לנתניה. רונן צעק:

"תעצרי את האוטו! שקיעה! שקיעה!" ונילי צרחה לעומתו:

"איך אעצור באמצע הכביש המהיר?! אני לא עוצרת כאן! נגיע עד לצומת ושם נחנה. אני חייבת להגיע עם הילדים למקום בטוח!…"

היא נכנסה בהדרגה לנתיב הימני, חלפה על פני הצומת והחנתה את הרכב ליד תחנת הדלק הצמודה לקניון גדול. השעה היתה שבע ועשר דקות בדיוק, זמן השקיעה.

רונן צעק שלא תכבה את המנוע, כי הרי החג כבר נכנס ורמז לה ששרה בת השלוש תעשה זאת. הם הביטו מסביבם. החניה היתה שוממת, תחנת הדלק והקיוסק שלצידה היו סגורים וכך גם הקניון, הרי כמעט כל בית ישראל חוגגים את ליל הסדר.

נילי נבהלה: ריבונו של עולם, אנחנו תקועים והולכים לעבור כאן את חג הפסח! היא פרצה בבכי ואמרה לבעלה שאינה מסוגלת לשאת את מצבם, לחגוג את ליל הסדר בחניון נידח. רונן ניסה לנחמה:

"זה ניסיון מה´. לא הגענו לכאן סתם. בטח יש לנו איזה תיקון או לימוד…".

נילי אמרה לבתה שתשחק עם המפתחות של הרכב, בתקווה שתכבה את המנוע. משום מה הילדה לא רצתה לשחק. הם פתחו את דלתות הרכב והאורות דלקו, ולכן לא יכלו לסוגרן ונאלצו להשאירן פתוחות. מצב הזוי לגמרי.

נילי ניגשה לשירותים מתוך תקווה קלושה שהם פתוחים. מנסיעותיה הרבות ידעה שצריך לבקש מעובדי המקום מפתח לחדר השירותים, ואם המקום ריק מאדם, בודאי הם נעולים. להפתעתה, השירותים היו פתוחים וכאשר נכנסה פנימה, ראתה שהם מרווחים ונקיים כמו במלון פאר. חשה במצבם העגום עם הפעוטים שהשירותים הללו הם ממש הצלה.

לאור עמודי התאורה של החניון התפללו שניהם תפילת ערבית של חג בכוונה רבה.

לאחר התפילה הגיע תורו של ליל הסדר. הרכב החדיש והמרווח התאים להסבה. את כסא התינוק העבירו למושב הקדמי, ונילי ישבה כנגד בעלה במושב האחורי. הם קראו את הסדר ברצינות, בכיף ובהתלהבות. שרתה עליהם רוח חדשה ממרום שלא הכירו מעולם. הם חוו כל מצווה, שיכלו לקיים בליל הסדר, בחיות ובהתחדשות. שום דבר לא היה אוטומטי ומובן מאליו.

סיר העוף היה עדיין חמים. המצות שהוצאו מההקפאה הפשירו מעט. הם שלפו את שני בקבוקי התירוש שהביאו ברגע האחרון. שני בקבוקי תינוק חדשים שימשו אותם לקידוש ולמצוות ארבע כוסות. כאשר הגיעו ל"מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות" ורונן סלסל בקולו במבטא תימני, נפגשו מבטיהם והם פרצו בצחוק של בני חורין.

***********

כולם זוכרים את  הזוג הולצברג השם יקום דמם, שליחי חב"ד שנרצחו בפיגוע  במובאי בהודו  שהיו משתדלים לקרב יהודים לבורא עולם בארץ זרה זו במסירות נפש.. בימים שלפני ליל הסדר היה מסתובב הרב גבריאל הולצברג ה' יקום דמו ותולה מודעות בבתי המלון ובבתי ההארחה במומבי, המזמינות את ציבור היהודים והישראלים לליל סדר כהלכתו. בערב ליל הסדר, זמן קצר לפני כניסת החג, בעיצומן של ההכנות אמרה פתאום הרבנית רבקה לבעלה: "לך תסתובב ותראה אם לא שכחנו מלון או בית הארחה". "אבל אני הסתובבתי אישית ותליתי הזמנות בכל המקומות!" – טען הרב גבריאל, אולם אם רבקה מתעקשת והרב יוצא לרחובות כמצוותה..  תוך כדי הסיור המהיר גבי מגלה לפתע שהוא פסח על בית הארחה אחד ולא תלה בו מודעה. הוא נחפז למקום וביקש מהפקידה לראות את ספר האורחים. בעלעול מהיר הוא מגלה שם אחד הנשמע ישראלי. הוא רץ אל החדר, דופק שוב ושוב, ומשלא נשמעת תשובה הוא עזב והתחיל לרדת במדרגות. לפתע נפתחת הדלת ובחור עם חלוק רחצה מביט עליו ושואל אותו: "מי שלח אותך?" והרב הולצברג צועק לעברו: "הקדוש ברוך הוא!"  הבחור, בהלם מוחלט, קורא לו לבוא ואז הוא אומר לו: "שמע סיפור. אני מגיע עכשיו מדרום הודו בדרכי לצפון. כלל לא תכננתי לעצור בעיר, באתי ברכבת והייתי צריך להחליף רכבות. כשאני יורד ובא לקנות כרטיס, אני מגלה לחרדתי שכייסו אותי. אני יושב על אבן ומתחיל לבכות. לפתע ניגש אלי אדם צעיר שדיבר עימי במבטא צרפתי ושואל אותי מאיפה אני. עניתי שאני מארץ ישראל.
הבחור אומר לי: 'שמע, גם אני יהודי מצרפת'. ואף נותן לי סכום כסף. 'סע לעיר ותשכור חדר. אחרי החג תתקשר הביתה ותגיד להורים שיפקידו כסף בבנק הדואר ותקבל את הכסף כאן תוך דקות". אני עושה כעצת הבחור, מגיע לכאן, שוכר חדר ב'גסט האוס' הראשון שאני רואה, נכנס לחדר ונשכב על המיטה. אני מסתכל כלפי מעלה ומתחיל 'לדבר' עם אלקים: 'אלקים! מה קורה? מה יהיה? מה אני עושה כאן במצב ביש שכזה?' אתה קולט, הרב? אני, הקיבוצניק, שמעולם לא היה לי שום קשר עם ההוא מלמעלה, מדבר אליו? פתאום אני קולט שהיום בערב זה ליל הסדר!

והמונולוג שלי מתחדש: "אני יודע שהקשר בינינו לא מי יודע מה, אבל אלקים, אם אתה אוהב אותי, תן לי סימן, אל תיתן לי להיות לבד הלילה, תן לי להיות בליל הסדר אמיתי עם עוד יהודים!'  סיימתי את השיחה, נכנסתי להתקלח ופתאום – נקישות בדלת. חשבתי שאני מדמיין, אבל לא. אני פותח את הדלת ורואה מישהו שנראה כמו רב יהודי בקצה המדרגות. וכשאני שואל אותך 'מי שלח אותך?' אתה עונה לי: 'הקדוש ברוך הוא!…' מיותר לציין, שגם הוא זכה לאירוח קסום בביתם, ואט אט גם נפשו נקשרה בבורא עולם.הפעם פתחתי את ההרצאה בנושא שאין מתווכחים עליו: "הריח". שאלתי את הסטודנטים מה דעתם על הריח המתפשט בטבע בתקופת הפריחה ליד עצי ההדר. התשובות כמובן היו  חיוביות. ומה בדבר ניחוח הרֶפֶת?… כאן התשובות נחלקו. רובם עיוותו את פניהם בתיעוב. אך היו  שטענו שהם דווקא מחבבים את הריח!… התברר שיש להם עבר כַפְרי מתוק… שוב שאלתי: יש כאן מישהו  שניחוח פריחת ההדרים דוחה אותו? התשובה החיובית לא אחרה לבוא, האחד סובל בתקופה זו מתגובות אלרגניות… וחברו עבר ילדות קשה כשבחצרו גדלו  הדרים.

ליל הסדר – הזדמנות לאגור 'קופסאות שימורים' של אמונה ליל פסח מכונה ליל שמורים.

הרבי מויז'ניץ התבטא על כך: "ליל שמורים – ניתן לארוז קופסאות שמורים מן הלילה הזה…". למה ירמזון מלותיו? בליל הסדר יושב אב עם בנו ומספר לו: "הקב"ה אמר שיביא ארבה ובלילה אחד הגיעו מיליארדי פריטים של ארבה, כסו את כל ארץ מצרים ואת עין השמש… דע לך, ילדי, לה' יש כח לעשות הכל!". אלא, שיום אחרי פסח הוא מוצא את עצמו בחובה של שלושים אלף שקל. הוא יושב בבית ואומר לאשתו: "אל תשאלי. הסתבכנו. אנחנו באוברדרפט של שלשים אלף שקל. מי יכסה לנו את זה?!". או אז בא הילד הקטן ואומר: "אמש הקרני אבא את ההלל… הוא סיפר לי שהקב"ה כסה את כל הארץ בארבה. אבא, אתה יודע שהוא יודע לכסות גם אובדרפט?!…". כך אמר גדעון למלאך: "אמש הקרני אבא את ההלל… )רש"י שופטים ו,יג( אבי המחיש לי איך יכולים אנו לקחת את נסי מצרים ולהרגיש אותם בחוש במשך 24 שעות ביממה. הוא הראה לי כיצד אפשר להעביר את הדברים מאמונה שכלית לאמונה חושית. נמצא, אפוא, שאמונה זו שאנו מעבירים הלאה לדורות הבאים בלילה זה צריכה לשאת אפי שונה – בסיפור יציאת מצרים כשאנו מספרים לילדים שהקב"ה העביר אותנו בים, נתן לנו מן במדבר ארבעים שנה, וכל בוקר מצאנו ליד הפתח בדיוק את כל צרכינו, וכשאנו מתפעלים מכך שששים ריבוא יהודים מקבלים כל אחד לפי אכלו, הדברים אינם נותרים בגדר סיפור היסטורי בעלמא, אלא מיד מעבירים לחיי היום יום: אמת, הממשלה 'סוגרת את הברזים' ואיום רציני מרחף על עולם התורה, אך אנו אומרים לילדים: הקב"ה התמודד עם מלך כמו פרעה, הוא הוציא אותנו למדבר, ושם לא היה משרד האוצר, לא היה מי שיפתח ויסגור ברזים, לא היו קצבאות זקנה או בטוח לאומי, אלא אך ורק הקב"ה, ומי שנותן חיים יתן גם מזונות! ליל הסדר הוא הזדמנות לאגור 'קופסאות שימורים' של אמונה בקב"ה, שיזון אותנו במשך כל השנה, אלא שצריכים אנו לעבוד על עצמנו שהאמונה בו יתברך לא תהיה רק בשכל, אלא נצליח להעביר אותה לאמונה חושית, ומי שמתכון לעשות זאת יזכה בעזרת ה' ל"בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל".)רבי ברוך רוזנבלום( כלנו מסבין יש התמהים: מפני מה תיקנו לשתות את כוסות היין ולאכול את כזית המצה באופן של הסבה. הן לכאורה הרבה יותר מתאים לבן חורין לאכול את המצה ולשתות את היין כשהוא יושב זקוף על כסאו, באופן שהיין לא ישפך ולא יפלו פירורים מהמצה… ביאור נפלא בענין אמר מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל: בליל הסדר על האדם לעשות סדר בסדרי העדיפויות שלו. הקב"ה גאל אותנו ממצרים כדי שנעבוד את עבודת ה', לא כדי שנאכל מצות ונשתה יין. לכן, גם בלילה הזה יש לנו אמנם 'שלחן עורך', אוכלים סעודת חג, אבל ה'שלחן עורך' נקבע בסוף ה'סדר' ועל פי רוב האכילה נעשית במהירות. את רוב הלילה הננו משקיעים בחלק ה'מגיד', מרבים בסיפור יציאת מצרים, מדברים דברי תורה, ולא עושים עסק מהסעודה. ובמה מראה האדם שאת האוכל הוא מעריך פחות? יש כלל: מי שמתקרב לדבר – סימן שהדבר חשוב לו ונצרך לו ביותר. אם אדם מתכופף ממקומו ומתקרב אל האוכל – בידוע שהאוכל חשוב בעיניו יותר מדברים אחרים. בתקנת ההסבה בליל הסדר רמזו חז"ל לכל יהודי: אתה אל תתקרב לאוכל, אל תשפיל את ראשך לכוונו, אלא תשב בהסבה ואת האוכל תביא אליך. כך תדע שהנך בן חורין אמיתי בנקודה זו של קיום המצוות. )רבי גואל אלקריף( מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע וכו' מעשה זו הנו המשך לנאמר קודם לכן – "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח", ומספר בעל ההגדה מעשה באותם תנאים שהאריכו בסיפור יציאת מצרים. ורבים הקשו, מה התחדש במעשה זה? וכי תנאים אחרים לא הרבו לספר ביציאת מצרים? והאמוראים, כדוגמת אביי ורבא לא סיפרו, והגאונים, והראשונים, והאחרונים? הלא כל יהודי מספר ביציאת מצרים כל הלילה! מה הרבותא במעשה זה? באר מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל: הנה כשנתבונן מעט בגאולת מצרים נראה, שכלל ישראל במצרים היו שקועים במ"ט שערי טומאה, עוד רגע קט והיו נכנסים לשער הנ', כמעט אבודים. אם כיום אנו רואים יהודי שקוע במ"ט שערי טומאה, ודאי היינו מתיאשים ממנו. אומרים: רשע מרושע הוא זה, אין לו כלל סכוי להנצל. אבל את בני ישראל במצרים הציל הקב"ה מתוך מ"ט שערי הטומאה, והעלם לדרגה העילאית של מתן תורה, שם פסקה זוהמתם. היכן מצוי בפסח אותו כח מופלא ההופך את האדם ומשנה אותו מן הקצה אל הקצה? אומר בעל ההגדה: התבונן נא במעשה עם אותם תנאים ותראה כיצד יכול יהודי להשתנות מן הקצה אל הקצה! התנא הראשון המוזכר כאן הוא רבי אליעזר. רבי אליעזר היה בן עשירים. עד גיל עשרים ושמונה לא למד מאומה ולא ידע אפילו ק"ש וברכת המזון, וממצב כזה צמח והיה ל"רבי אליעזר הגדול". התנא השני הוא רבי טרפון. במסכת כלה )א,כא( מסופר שהיה עשיר גדול, בעל נכסים מרובים, שבדרך הטבע אמורים לגרום לבעליהם טירדה מרובה. אך למרות רכושו הרב, לא חשב על כלום מלבד תורה, וצמח להיות רבי טרפון. התנא השלישי – רבי יהושע בן חנניה. הגמרא )ברכות כ"ח.( מספרתשרבן גמליאל נכנס לבקרו וראה שקירות ביתו שחורים. אמר לו: "מכתלי ביתך ניכר שפחמי אתה". העניות היתה זועקת מהקירות. קירות שחורים!! היום אפילו עני מרוד, קירות ביתו צבועים בצבע לבן עם מעט לכלוכים, אבל קירות ביתו של רבי יהושע בן חנניה היו שחורים מרוב עוני. ומתוך נסיון העוני הוא צמח להיות רבי יהושע בן חנניה. התנא הרביעי – רבי עקיבא. עד גיל ארבעים לא קרא ולא שנה. כולם לעגו לו. אשתו הציעה לו ללכת לחידר ללמוד א"ב, אך הוא אמר – "אני מתביש ללמוד עם ילדים קטנים". מה עשתה אשתו? לקחה חמור שהיה לו שקע בגב, שמה עליו אדמה, וזרעה צמחים, הוציאה את החמור עם הצמחים לרחוב, וכולם התפעלו – ראית פעם חמור עם גינה מהלכת?… ביום הראשון יצאו כל תושבי האזור לראות את הפלא הגדול, ביום השני יצאו חצי, ביום השלישי אף אחד לא יצא. אמרה לו: "כך יהיה גם איתך כשתלך ללמוד בחידר: ביום הראשון כולם יצחקו עליך, ביום השני פחות, ביום השלישי פחות, ולאחר שבוע יתרגלו ושוב לא יצחקו". והנה, גם אדם שמתחיל ללמוד תורה בהיותו ילד, בקושי גומר את הש"ס, אבל לדעת את כל הש"ס, בבלי וירושלמי, כשבגיל ארבעים הוא לא יודע לקרוא ולכתוב – כלום יש לו סיכוי? אבל ר"ע – כנגד כל הסכויים – צמח והתעלה, עד שהגיע למדרגה שמשה רבנו היה מתקנא בו! האחרון – רבי אליעזר בן עזריה. בימינו, כדי להיות חבר מועצת גדולי התורה צריך להיות מינימום בגיל 75 .פחות מגיל 75 – הוא בכלל לא מעומד. והנה יושבים גדולי הדור. התנאים הקדושים ענקי הרוח – רבי יהושע, ר"ע, ר"ג, כולם יכולים להיות נשיאים, אולם אף אחד לא זוכה שימנוהו לנשיא ישראל, את מי לוקחים כנשיא? בחור בן 18 – רבי אלעזר בן עזריה. כנגד כל הסיכויים, כנגד כל ההסתברויות, רבי אלעזר בן עזריה מקבל את המינוי המכובד. זהו הלימוד שבא בעל ההגדה ללמדנו: רצונך לראות "מעשה"? הבט בכל התנאים האלה, איך עליך להרבות בסיפור יציאת מצרים. ואם תשאל, היכן מצאנו את הכח הזה לצאת ממ"ט שערי טומאה ותוך חמשים יום להגיע למתן תורה? – זה תלמד מה"מעשה" עם אותם תנאים, אשר ממצב הנראה בלתי אפשרי צמחו והגיעו למדרגתם המופלא. זה לא סתם מעשה. טמון בו מוסר השכל עבורנו, אודות כח הפסיחה והדילוג שיש לכל יהודי בכל מצב שהוא נמצא. אין יהודי – אפילו כזה הנמצא בשפל המדרגה – שאינו יכול לצאת ממ"ט שערי טומאה ולהגיע למ"ט שערי קדושה.

עיקרו של ליל הסדר: קבלת עול מלכות שמים

היום אנחנו כבר נהיה חכמים ולא נטעה בטעות שקובי טעה. כשקובי יצא ממצרים עם כ"כ הרבה ציוד של כלי כסף וכלי זהב… הוא באמת חשב שהוא הולך להקריב המון קרבנות לה'. והיום אנחנו כבר יודעים שהקרבן האמיתי אמיתי שהוא הקריב זה את עצמו!!! את עצם הנכונות שלו ללכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה.

ר' עזריאל טאובר זצ"ל תמיד היה משנן שאמנם יש בדור שלנו הרבה היסח הדעת חילוני. האינטרנט וכל פגעי הטכנולוגיה. אבל הוא טען שלא פחות מזה. יש גם היסח הדעת תורני!!! עובד ה' יכול להגיע לליל הסדר עם ערימה של הגדות. עם ערימה עוד יותר גדולה של חומרות שהוא אסף מכל הקהילות ביחד. ותכל'ס. ליל הסדר זה לילה של קבלת עול מלכות שמים!!! עם ישראל בלילה הזה הכריזו שהם אחד עם ה' והולכים אחריו בעיניים עצומות. והרבה פעמים אנחנו מסתובבים סביב סביב הנקודה הזו. ורק לא נוגעים בנקודה!!!

שיהיה ברור. קח את כל ההגדות ביחד. תקרא את כל השורות הקטנות. אני מבטיח לך דבר אחד: ככל הנראה לא יהיה כתוב שם מילה אחת על קבלת עול מלכות שמים. ואין סיבה שזה יהיה כתוב. כי הגדה של פסח היא באמת וורטים ומהלכים יפים לליל הסדר. וורטים לליל הסדר זה דבר טוב כמו הרכוש גדול שהקב"ה ממש ביקש בפה מלא שעם ישראל יקחו ממצרים. אבל יש משהו שהקב"ה לא!!! לא ביקש מעם ישראל. תקבלו אותי!!! תמליכו אותי!!! את זה ה' לא ביקש. כי זה צריך להגיע מאיתנו.

לדבר אפשר לדבר רק על המסביב. אבל את הנקודה עצמה – צריך להבין לבד!!! ומי שעסוק בהמון המון חומר, והמון רכוש גדול. לפעמים הוא עלול להפסיד את ההההנקודה!!!

והנקודה של ליל הסדר זה המטר שבעים שלך, וחיק המשפחה שלך שיושבים כעת סביב השלחן בגודל הטבעי שלהם. ולקבל אותם!!! לקבל את ה'!!

להמליך את ה' ולומר: אבא שבשמים. כולנו יוצאים יחד איתך ממצרים. עד היום התלוננו. וכעת אנחנו יוצאים אחריך בעיניים עצומות. מוכנים??? מוכנים ליציאה ממצרים???

הנה. יצאנו!!! מעכשיו אין יותר עצבים. אין יותר להסתכל לדשא של השני. מהיום אנחנו הולכים אחרי ה' ושמחים בו. שמחים בכל הנתונים שהוא מעמיד לפנינו.

אם הנקודה הזו תתחדד בליל הסדר קלענו לנקודה!!! זו הנקודה של ליל הסדר!!! כל וורט אחר. כל רכוש אחר הוא טוב ויפה. אבל לא זה ה"לכתך אחרי במדבר!!!" לא זו הכלה שסביבה כל החגיגה. זה אולי השושבינים. לא הכלה.

זה לא סוד שכולם נלחצים מליל הסדר

האמת היא שדווקא ליל הסדר בעצמו יכול לשמש לנו כמדגם נפלא ומבחן מעשי לקבלת עול מלכות שמים. איך בדיוק???

זה לא סוד שליל הסדר הוא לילה מלחיץ!!! עובדה שלזוג צעיר אורך כמה שנים טובות עד שהוא מעז לעשות ליל הסדר לבד. בשנה שעברה היינו מאוד לחוצים מלערוך ליל הסדר לבד. למה? מה כ"כ מלחיץ בליל הסדר???

פשוט מאוד. מכל הסיבות שבעולם. ליל הסדר זה הרי לילה מאוד מאוד חשוב… ואם אני חסיד אז זה לילה נשגב שכל ההשפעות הקדושות תלויות בו. ואם אני ליטאי אז זה לילה שיש בו הרבה  חמורות שמעכבות. ובשביל שהכל ילך כשורה – צריך שהכל ידפוק כמו שעון שוויצרי. ובדרך כלל זה לא הולך ככה!!!

בפרט אם יושבים עם כל המשפחה המורחבת. שדוד פלוני הגיע מידי מאוחר מבית הכנסת. ואז מגיע הבן השני (זה שאחרי הבן החכם) ומעכיר את האווירה. ומה תגיד עלי, שפעם עשיתי קידוש והכל נשפך והכל נרטב? אז הגברת מבכה את הלכלוך והקיטל המוכתם, והדוד החסיד ביכה את המצות שנהיו שרויה, ואני הליטאי הסתבכתי עם ברכת 'בורא פרי הגפן' ו'מוסיף' על הכוסות.

וכן הלאה וכן הלאה. זה רק דוגמא אחת ואידך זיל גמור. בקיצור: ליל הסדר זה לילה מאוד מלחיץ למי שבאמת חשוב לו ואכפת לו שהכל ילך כמו שצריך.

ולכן אנחנו מפחדים מלנהל ליל הסדר. זה גדול עלינו…

אז הנה!!!! פה נקודת המבחן!!! פה אנחנו נוגעים בדיוק בנקודה של ליל הסדר.

אדרבה ואדרבה. תתכונן לליל הסדר בכובד ראש. תלמד בספרים הקדושים את גודל הלילה ותכין כוונות וייחודים. במקביל תלמד גם את כל הלכות ליל הסדר. בקיצור: תגיע מצידך מוכן!!!

נו. הגיע ליל הסדר בעצמו??? כעת סטופ!!! מעכשיו תזוז הצידה. מכאן ואילך. כעת זהו שולחנו של הריבונו של עולם.

רגע ואני??? איפה אני??? מה פירוש איפה אני? אני עכשיו יוצא ממצרים!!! אני כעת ועכשיו הולך אחרי הקב"ה בעיניים עצומות. "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". נו. ואיפה זה כעת מגיע לידי ביטוי???

שמהרגע הזה שהתיישבתי מול השלחן, מרגע הזה אני נותן לרבש"ע לגלגל את העניינים לבד. אני לא דרוך. לא עצבני. לא ממהר לשום מקום. אם הכל מתעכב פתאום כי הגברת שכחה להכין את התפו"א והחסה שזה אומר שאח"כ נצטרך להריץ את 'מגיד'. אז יופי!!! זה כעת רצונו יתברך!!!

אם ילד אחד שפך הכל על הריצפה. אז זה חלק משולחנו של הקב"ה. בשביל מה אני פה בערב הזה אם לא בשביל "ומלכותו ברצון קבלו עליהם"?! אדרבה. אני מסתער על כל התפתחות לא צפויה בלילה הזה ומגייס אותה בעצמה ללב הנקודה של ליל הסדר!!!

סו"ס אני פה בליל הסדר לא בשביל להגיד וורטים אלא בשביל לקבל עול מלכות שמים. אני צריך לספר לילדים סיפור יציאת מצרים לא רק מפיתום ורעמסס, אלא כאן!!! בשטח!!! מזה שאני נותן לקב"ה לנהל את ליל הסדר.

מי שקולט את הנקודה הזו כל הלחץ דם יורד ל-120/80. אין שום סיבה להילחץ מליל הסדר. אין פה שום צפי שאני צריך לעמוד בו. אני הולך אחרי עמוד הענן שמוביל אותי ימינה שמאלה. ומי כעת עמוד הענן??? השלחן!!!! השלחן בעצמו!!

אם בדיוק עכשיו הילדים נזכרו לריב, אז כעת עמוד הענן נעצר וה' רוצה שאני אקדיש את הזמן הנדרש להרגיע את הרוחות. אם היתה איזה פליטת פה של גיסה או אחיינית ששאלה שאלה מביכה וצפויה וגרמה לצביטה בלב וחוסר נעימות – אז במקום לרעוד מזה שבועיים לפני כן ולהיות במתח שזה לא יקרה, בא נחליט שאנחנו ערוכים מראש לאפשרות שאם זה חלילה יקרה

אז פה אנחנו נקיים בעצמנו את ה"לכתך אחרי במדבר" שאנחנו מקבלים את זה באהבה ולא מהרהרים אחרי ה'.

כן. הפשלות האלו שאנחנו כ"כ רועדים שהם יתרחשו בדיוק בליל הסדר. זה לא חוק מרפי שקורה בדיוק ביום הלא נכון. אדרבה, זה בדיוק הנקודה של ליל הסדר!!!

בלילה הזה אנחנו משחררים אחיזה. נותנים לרבש"ע את המושכות, ולא חוששים משום התפתחויות. וה' הולך לפנינו יומם בעמוד ענן לנחותינו, ובלילה בעמוד אש להאיר לנו.

אל דאגה. אם אנחנו נעביר את המושכות לרבש"ע. הוא יופיע טעון ברכות "וישא אותנו על כנפי נשרים וישם לנו מדבר לאגם מים וארץ ציה למוצאי מים".

לילה אור. ליל הגאולה.