מדוע אושפיזין באים לא בשבועות לא בפסח ולא ביוה"כ שנראים כמלאכים שהרי בכל השנה מעוברת שרוצה חזיר לא לוחשים לה רק ביוה"כ כי אז העובר שומע ולמה דווקא בחג סוכות?
אדם עובד קשה חודש אלול אח"כ עשי"ת יוה"כ קדושה מרגיש יצא משוחרר יש שכר לפעולתי אומר
הקב"ה צא מהדירה שב בדיקטים זה היישר כח במדרש כ' שהתחייבנו גלות והמסר הוא אם אדם
עושה את רצון ה' בלי לשאול שאלות זה זמן שמחתנו חם קר לשבת בסוכה ירד גשם יתושים זה הזמן שאפשר לומר הושענה.
האדמו"ר מגור היה החסידות הכי גדולה באירופה פעם בטיש קבוצת בחורים באה לקבל שיריים הרבי דילג עליו ולימים אמר שזה נתן לו את הכח לגדול.
האושפיזין עברו את הניסיונות
אברהם ושרה עושים חסדים ואין להם ילדים מאה שנה כולם שואלים וזה הציל את עמ"י ממאה שנות שיעבוד קשה.
יצחק- אברהם ה' מבקש ממנו לקחת את בנו יצחק ולעקוד אותו ולכאו' תציע את ישמעל למה לקחת את החמוד וזה עומד לנו ועקידת יצחק היום לזרעו תזכור.
יעקב 84 המתמיד של העולם רח"ק תתחיל לרעות כבשים והרמאי גורם לו שיתעשר מה ה' לא רוצה את הלימוד שלו.
יוסף הצדיק הולך לראות את אחיו ששונאים אותו וממשיך לחפש יורד למצרים 12 שנה בביה"ס
מישהו יכול להסביר מה הוא עשה שכך קורה לו עונה לו ה' המסירות נפש של שמירת העיניים זה נתן לו את ההצלחה.
משה- עשה חסד הורג נאצי בורח למדין עוזב את כולם לשישים שנה להיות מלך בכוש אין לו שאלות אתה תהיה הגואל.
אהרן- מי יהיה הגואל משה והוא שותק.
דוד המלך- זורקים אותו ליער מחשש שהוא ממזר חמיו רוצה להרוג אותו גמר איתו בנו אדוניה גמר איתו שוב בן אחר אבשלום מי שיש לו שאלות והוא מקבל באהבה זוכה.
איך לא מוותרים ומגלים את העוצמה שהתגלתה ביום הכיפורים והשאלה מדוע לא מצליחים להוריד את זה לחיי המעשה. ובשביל זה בא חג סוכות להוריד את כל ההשפעות של יום הכיפורים לכן סכ"ך גי' מאה כנגד מאה תקיעות.
ד' מינים כל עצמותי תאמרנה ה' האתרוג ללב הלולב לשדרה ההדס לעניים והערבה לשפתיים אם אתה יודע להשתמש עימהם נכון זה משפיע על כל הלב.
אתרוג–אברהם. קשור ללב, זקן בא בימים ועליו נא' והדרת פני זקן והאתרוג נק' פרי עץ הדר ומין אנו יודעים שפרי עץ הדר זה אתרוג בגמ' הדר באילנו משנה לשנה הוא לא עונתי הוא כל הזמן גדל הוא לא קשור למזג האויר ויכול להמשיך לגדול אם לא יקטפו אותו. היופי האמית של החיים ההדר זה בזקנה שאתה מבחין עד כמה לא לחיות בעולם של ריגושים אלא של רגש, בבית אלוקים נהלך ברגש בכל זמן ברד רוח גשם שלג. עשרה נסיונות והוא באותה נקודת אמת לא רק בזמנים מיוחדים, היכולת להשקיע בכל זמן. לכן בכל סיום הדרן עלך דעתן עלך אני מבטיח לא לנטוש.
לולב–יצחק. קשור לעמוד השדרה. מבטא עמידות יציבות תוקף ולכאו' יצחק לא עבר הרבה נסיונות מה שכ' זה מלחמה על הבאר במקום להילחם הוא עוזב וחופר במקום אחר ושוב עבדי אבימלך אומרים זה שלנו והולך למקום אחר וחופר ואז אומר כי הרחיב ה' לנו היציבות האמיתית זה לא להילחם בכדי
שאחרים ינהלו את חייך להראות לו אני יותר חזק ממך. הרבי מקוצק אמר את המשפט הבא: אם אני
אני ואתה אתה כי אתה אתה ואני אני אז אני לא אני ואתה לא אתה. אבל אם אני אני כי אני אני ואתה אתה אז אני אני ואתה אתה אם אתה חי לרצות את האחרים אז אתה לא אתה.
הדס–יעקב. יש משהו במבט של יעקב ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה. העיניים ממוקדות בכאן ועכשיו מה יתן לי כעת ובזה מפזים את היעד האמיתי יעקב בסבלנות שבע ועוד שבע ולכן משול לסוכות הסוכה היא מבארת לנו שכל הגוף מוקף בה
ערבה–יוסף. היה במקום הכי נמוכים ועלה למקום גבוה. כח הדיבור כאשר היה עבד במצרים מגיע פוטיפר למסקנא שה' עימו כי שם שמים שגור בפיו תמיד מדבר על ה' וממצולות נהפך למנהיג עולמי. לכן לימד אותו המלאך שבעים שפות כי הפה ממוקד על דברים חיובים אומר לאחיו אתם רואים שפי המדבר אליכם האם דיבור אחר ממה שרגילים.
השמחה בניסוך המים הקרבה אחרי ריחוק בטו באב אחרי ריחוק של המרגלים כך ביוה"כ אחרי ריחוק של חטא העגל זה מתחיל כבר ביוה"כ וממשיך בסוכות.
יהודי קנה דירה בת"א קומה גבוהה ולא היה אפשרות לעשות סוכה וחשב לעצמו איפה אני אבנה מסתובב בחניות אמרו לו פה זה ת"א זה לא יעבור ויש פה שכן שמאוד אוהב את הדתיים והוא לא יתן לך לבנות והנה פוגש את השכן המסוכן מה אתה מחפש פה עונה לו רוצה לבנות סוכה. פה אתה לא בונה אני הולך איתך עד הסוף אלוקים יוריד לך סוכה מהשמים גם אני ילך איתך עד הסוף אני יורד למטה רואה אתר בניה שיש שם כמין דפנות מפח במכולה שמיעודת לזריקה אמר לפועל הערבי כשתסיים את העבודה תתקשר אלי תביא לי פתאום מגיע הקבלן אומר מה העניין א"ל כ"וכ א"ל ככה אתה בונה סוכה מפח לא מתאים א"ל פירקנו פלטות והמנוף שלנו יוריד לך לגג את הפלטות בשעה חמש הולך לשכן אומר לו בוא תראה בגג משהו יפה אמרת שתיפול לי סוכה מהשמים השכן היה בהלם ונתן את הסכמתו.
הגר"א אומר אתה בחרתנו זה פסח אהבת אותנו זה שבועות ורצית בנו זה סכות להיות רצויים לפני ה' זה משפיע על כל אחד מתוך שמחה סוכה זה ר"ת ויאמר ה' סלחתי כדבריך כשבוער צועקים יש שבוער להם איך להתפלל ויש בוער להם הארנק הסיפור על זה שהפקיד את הארנק והסביר שפעם ראה בנהר ילד עושה צלב על קרחון לאחר שהופשר רואה שלא יכול למה כשהלב קפוא אפשר לחרוט אבל כשנמס והדם חם אף אחד לא יכול לדחוף צלב. אמר הח"ח יש הרבה עדות ומנהגים כשאדם
יעלה לשמים לא ישאלו אם היה מרוקאי או אשכנזי אלא אם היית חם לעבודת ה' רצית בנו. )הרב שיש(
עיקר חג סוכות זה בחי' של יעקב אבינו תפארת לנוי הסוכה. בשביל מה באים האושפיזין לסוכה? לסייע לאדם בעבודת ה' .
בסוכות תשבו שבעת ימים
השנה יש הרבה מאד אנשים שיצאו כבר מזמן לדירת עראי…
משפחות רבות שכבר חודשים ארוכים נמצאים רחוק מהבית ומהסביבה המוכרת. חג הסוכות הוא
הזמן להתבונן קצת בנושא העראי והקבוע ומה ניתן לקחת מהם לשנה כולה ולחיים בכלל.
סיפר לי יועץ כלכלי מסוים שלאחרונה ידיו מלאות עבודה. אנשים רבים חווים שינויים בכל מרחבי החיים, ההוצאות משתנות וההכנסות פחות מסודרות. גם משפחות שחיות מסודר ובתקופה רגילה אין להם שום בעיה, כאשר הכל מתבלגן, או שהם מפונים מהיכנשהו או שהם בעלי עסקים הקשורים למקום מסויים, אפילו התקציב הביתי הרגיל צריך ארגון מחדש.
הוא מספר בין היתר על משפחה אחת מהדרום שגם פינו אותה מביתה וגם מטה לחמם נשבר. הם
גרו באחד הקיבוצים סמוך לקו הלחימה, הם היו מפעילים שם בית הארחה קטן שיועד למטיילים
שעוברים בערבה ועושים מסלולים ארוכים של ימים ושבועות, הם נותנים שם שירותי לינה והתארגנות וכן מכולת קטנה עם ציוד שמותאם למטיילים ולצרכיהם, בקיצור משהו שבנוי על תיירות בדרום. עם תחילת המלחמה הם נאלצו להתפנות לבית מלון. גם בהמשך הם שכרו דירה בעיר לא רחוקה וניסו להפעיל משם את מה שהם מכירים – כמובן ללא הצלחה מהסיבה הפשוטה שכמעט ואין מי ששם את נפשו בכפו לטייל בדרום…
הם לא אנשים עניים בכלל, יש להם גם חסכונות מספיקים, אבל המצב הלא מוכר וחוסר הסדר בחיים החדשים אליהם הם נזרקו יצרו מצב של בלבול והם באו אליו לקבל עזרה.
מבדיקה של הנתונים התברר שהם זכאים לפיצויים ולמלגה גבוהים מאד מהרשויות. היועץ עזר להם להגיש את כל המסמכים ולקבל את כל המגיע להם. התברר שבסופו של דבר יש להם מספיק איך לחיות ואולי אפילו גם לחסוך קצת… החיים התאזנו ולכאורה הכל היה בסדר. אבל ליועץ היה מסר חשוב נוסף לומר להם:
הוא הסביר להם שלפעמים דווקא כאשר יש סדר קבוע ותבנית שאין עליה עוררין אפשרויות הראייה מצטמצמות. החיים בתוך מסגרת יש להם חשיבות עצומה אבל אין להם את הראייה המרחבית. דווקא כאשר הם יצאו מתוך הסדר הקבוע הם גילו שניתן להסתדר גם מחוץ לקופסא, שניתן להסתדר גם בצורה אחרת. יש לזה חשיבות גדולה דווקא כאשר הם יזכו לחזור לחיים המסודרים. בתקופה הזו הם מתרגלים לחשוב על עוד אופקים ולפתח יכולות מחוץ לתבנית המסודרת של החיים.
הוא נתן להם לחשוב דווקא כעת כאשר הם לא נמצאים במרוץ הרגיל ואין להם את העומס של להרוויח כסף ולעסוק במאזנים ודוחות כספיים על אופציות נוספות להגדיל את הרווחים ולהקטין את ההוצאות. הוא הסביר להם שלפחות פעם בשנה חייבים לעצור משגרת העבודה ולהתרגל לחשוב על ייעול ופריצה קדימה.
ויש גם את הצד השני…
משה הוא בחור בעל תשובה שנכנס לישיבה ממש לפני מספר שבועות. הוא מתחיל את צעדיו בעולם התורה ממש מאפס ובצעדים קטנים ומהססים.
בשיעור הגמרא הכל חדש לו, סגנון החשיבה, הארמית, הלימוד של גמרא ורש"י, ובעיקר צורת הלימוד עם חברותא.
להכין את השיעור ולאחר מכן להקשיב למגיד השיעור ובסוף לחזור על החידושים שהתחדשו בשיעור עם חברותא נוסף, מצד אחד זה ממלא את כל יומו, מצד שני זה ממש עולם חדש ולא מוכר. הוא בא אלי כאשר שבועות מספר עברו והתברר לו שהוא לא מצליח להחזיק מעמד עם חברותא אחת יותר מכמה ימים. זה שובר אותו ומוציא לו את כל החשק והטעם מהלימוד.
כשגיששתי מעט התברר לי שהוא מהטיפוסים שזורמים עם החיים… הוא לא אוהב לתכנן מידי הרבה מראש וגם לא מצליח להיות עקבי על דבר מסוים הרבה מאד זמן. לימוד הגמרא דורש עקביות וזה מכניס אותו ללחץ ומכאן מקור כל הבעיות.
ישבתי איתו זמן רב להסביר לו את חשיבות הכניסה למסגרת, דיברנו על החיים שמלאים תבניות ומסגרות שונות, מחיי נישואין ועד עבודה או מקום לימודים. ניסינו יחד לייצר את היכולת להכניס את החיים לסדר ולעקביות ובכך ליצור את התבנית לכניסה מסודרת ללימוד הגמרא בצורה הישיבתית.
זו דוגמא לכך שללא סדר בחיים, ללא תבנית קבועה, לא שייך להצליח במרבית תחומי החיים. זה ברור שהבסיס הוא סדר משמעת עצמית ומסגרת.
אבל חייבים גם את היציאה מהשגרה.
דירת העראי אליה אנו יוצאים לשבוע בשנה אמורה לתת לנו את הראייה המרחבית, את החלק של יציאה מחוץ לתבנית.
עברנו את הימים הנוראים בהם בנינו את המסגרת לכל השנה. כל אחד חזר בתשובה, שם לעצמו ולרצונותיו הגשמיים גבולות, העמדנו את החלק של המבנה הבסיסי של החיים. אבל אין אפשרות להשלים את העבודה בלי לקבל גם את היכולת לצאת לפעמים מהתבנית הקבועה ולבחון את העבודה שלנו אם היא לא נעשתה 'מלומדה' או נשחקה עם הזמן.
זה הסוד של דירת העראי ולכן דווקא שם אנו נמצאים תחת כנפי השכינה.
כל שנה וגם בסוכות תשפ"ה מתרחש הדבר – הרי כולנו יודעים מפי ספרים וסופרים שבכל חג ומועד מתחדשת ההארה והאורה שבאה לעולם בשעת הנס והפלא שבשלה אנו חוגגים את היום טוב. א"כ גם בזמנינו אנו, זאת אומרת גם לשנת תשפ"ה.
ואם כן התמיהה עולה וצפה לגבי מצות בניית סוכה בחג הסוכות שטעם המצוה הוא זכר לענני הכבוד, איזו הארה מחודשת שייך מענני הכבוד גם בימינו אנו? הרי בבתינו אנו יושבים, מוגנים מפגעי מזג האויר השונים, ואיננו הולכים במדבר וביערות כאבותינו ביציאתם ממצרים?
נציג שאלה נוספת: נצטווינו לעשות סוכות זכר לענני הכבוד, ואילו לזכר המן והבאר ועוד שאר ניסים שאירעו לאבותינו ביציאתם ממצרים לא נצטוונו מאומה לעשות מעשה לזכרם? והשאלה העולה: למה? מאי שנא ענני הכבוד משאר הניסים שאירעו לאבותינו בלכתם במדבר?
מה הקשר בין עננים לכבוד?
שאלה נוספת ואחרונה קשורה לעצם המילים 'ענני הכבוד,' מהו פשר הצירוף המוזר 'ענני הכבוד,' מה הקשר בין עננים לכבוד?
שאלה זו האחרונה שאל מאן דהוא קמיה הרה"ק רבי ישראל מרוזי'ן זי"ע ביושבו עם חסידיו, וכהרף עין ענהו הרה"ק תשובה פלאית!
בהקדימו שדבר ידוע הוא שכל אדם באשר הוא שם מוציא הבל והד כלפי אוירו של עולם מפיו ומשני הנחיריים שבאפו. ואדים אלו עולים מעלה עד שהם נמוגים – כך אנו חושבים, אולם המחקרים השונים הוכיחו שכשיושבים שני בני אדם יחד, ומוציאים שניהם הדים והבל, אזי מתחברים האדים יחד בעלותם מעלה!
אולם זהו דווקא בתנאי ששני האנשים שיושבים יחד אוהבים אחד את השני ברעותא דליבא, ואזי מתחברים אדיהם יחד, ונהיים כמין ענן קטן.
אולם אם יושבים כמה אנשים שהקשר בין האחד לשני הוא אפסי, או גרוע מכך, אינם סובלים האחד את רעהו, הרי שכל אחד אידו עולה מעלה באופן נפרד ויחיד, ואינו מתחבר עם אידי הזולת כך שאין הם מצטרפים להיות כמין ענן…
אבותינו שיצאו ממצרים – הדגיש הרה"ק רבי ישראל – הלכו במדבר שש מאות אלף רגלי, שכל אחד אהב את זולתו אהבה חזקה ואיתנה עד למאוד, כאיש אחד בלב אחד, כך שאידי כולם שעלו מעלה התחברו יחד מרוב אהבתם, ונתהוו למארג נפלא של 'ענני הכבוד,' וכך כביכול היו להם לבני ישראל ענני כבוד ביציאתם ממצרים.
ובשכך, וכי לא יקראו להם ענני 'כבוד?' וכי יש כבוד יותר גדול לכלל ישראל מאשר העובדא שאהבו אחד את השני באופן הכי חזק, עד כדי כך שמאדיהם ומהבליהם נתחברו יחד 'ענני הכבוד,' שבסופו של דבר שמרו עליהם עצמם מרוח, סועה וסער!
השטח שעליו נבנתה הסוכה שטחו הוא ובו הוא מחנה את רכבו
עתה ניחא מה שציווה הקב"ה לעשות זכר לענני הכבוד דווקא – מסביר עפ"י זה המגיד הגאון רבי
שלמה לוינשטיין שליט"א בספרו 'ומתוק האור' – מה שלא מצינו במן, באר ושאר ניסים, לפי שנס זה הוא יחודי ביותר, באשר הוא התרחש אף מאתערותא דלתתא, ומרוב שכלל ישראל אהבו אחד את השני אהבה איתנה, מה שלא מצינו בשאר ניסים ופלאות שהתרחשו עם אבותינו ביציאת מצרים!
אם כן – מדגיש ומעורר מרן הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א – זהו תפקידינו בחג הסוכות! לעורר ולהתעורר שגם עלינו ישתרגו אותם ענני כבוד מופלאים, וזאת ע"י היותינו מחוברים אחד לשני, ואוהבים אחד את השני! וכך יתקיים גם בנו שיפרוש עלינו הקב"ה את סוכת שלומו!
לפניכם איפוא סיפור קטנטן אשר התרחש בחג הסוכות – ומסרו בצידו, כיצד עלינו להתנהג בין אדם לחבירו ועל כוח השלום והוותרן במידותיו!
איש תם וירא שמים הוא ר' שלמה )השם בדוי, הסיפור אמיתי,(! אוהב תורה ומכבדה, ובעיקר בעל מידות טובות ולב זהב. בנה ר' שלמה את סוכתו כל שנה במרפסתו הצרה והיחידה שפנתה לרחוב הצדדי, ושם קיים את מצוות החג בשמחה ובטוב לבב.
ברוך ד,' גדלה המשפחה, גדיים נעשו תיישים והוצרכו גם הם לישון בסוכה, ובשכך החליטו ר' שלמה ורעייתו שאי אפשר יותר לבנות את הסוכה במקום הקבוע והצר, וכי מוכרחים למצוא מקום חילופי לבנותה שם.
ר' שלמה תר וחיפש משך כמה ימים ברעיונו ובמוחו היכן יוכל לבנות את סוכתו שיוכלו כולם להיכנס עדייה וברחבות, עד שנפלה עינו על שטח החניה שצמוד לבניינו. 'הן שטח החניה גדול ורחב ידים הוא, בטח אוכל לבנות שם את סוכתינו באופן נרחב ובאין מפריע'.
אומר ועושה. תוך כמה שעות ובעזרת בניו הבחורים והבוגרים כבר עמדה סוכתם מוכנה להפליא, כשכולם מקווים שאכן תקלוט סוכה זו את כולם באופן המועיל והמרווח ביותר שאפשר.
אולם לעיתותי ערב של אותו היום נבהל ר' שלמה כאשר בפוגשו את שכנו, הבהיר לו הלה, שהדבר לא יקום ולא יהיה, סוכה זו אינה יכולה לעמוד על מקומה העכשווי, באשר השטח שעליו נבנתה הסוכה שטחו הוא, שהוא מחנה את רכבו בו.
ר' שלמה ניסה להרגיעו, "הרי שנינו יודעים ששטח החניה הכולל גדול וריק הוא. מה עוד שמקסימום תוכל בשבוע זה להחנותו במקום אחר, מה יקרה מכך." אולם השכן סירב בכל מחיר לוותר על מקום חנייתו ויהיה זה לשבוע ימים בלבד.
ר' שלמה בעל הלב זהב שמידות טובות משובצות בתוכו, החליט לוותר לאלתר למען השלום. ומבלי אומר ודברים נפנה לתור מקום חילופי ומתאים לבניית סוכתו הרחבה, כשהוא אף משתדל לדון את שכינו הלזה לכף זכות, בהוסיפו זכות זו לזכויות הרבות שצבר מיום ראש השנה שעבר.
בצהרי היום של יום שלישי של חול המועד נשמע רעש אדיר וחזק שכמוהו לא נשמע זמן רב באיזור, הרעש נשמע מכיוון הבנין. ולכששקע האבק נתברר גודל הנס והפלא. כאשר סלע גדול התנתק לפתע מצלע ההר שממול הבנין ודהר בחוזקה רבה אל עבר הבנין, כשהוא נעצר בדיוק במקום החניה של השכן, ומוחץ לגמרי את רכבו עד שלא נשאר ממנו שריד ופליט!
או אז נתברר גודל שכרו של הוותרן במידותיו, שכן אם לא היה ר' שלמה מוותר ומפנה את סוכתו למקום אחר, הרי ש… מפחיד לחשוב מה היו התוצאות!
צאו וראו שכרו של ההולך בטח ודבק במידותיו של הקב"ה!
התורה דאגה לכלל ישראל שלא ישכחו את בוראם ולא יתגשמו – "השמר לך פן תשכח את ה"' )דברים
ו, יב.( לכן, בכל שנה בזמן האסיף, כשמגיע כל השפע, אומרת התורה: קחו את האסיף והיכנסו איתו לסוכה. עלינו לקחת את האסיף ולרוץ עמו לסוכה – לראות מי נתן לנו את כל אלה ולשמוח בו, "שוש אשיש בה' תגל נפשי באלוקי"
כשאנו מדברים כיום על אסיף, אין הכוונה לפשוטם של דברים. אין בינינו הרבה חקלאים, ואיננו עסוקים באיסוף התבואה מהשדות. בזמננו יש לזה מובן אחר- האסיף שלנו הוא הבנים והבנות שלנו, הנכדים, וכל השפע שהקב"ה נותן לנו. כל אחד צריך להתבונן ב"אסיף" שלו, ולהודות עליו לפני ה' שבעה ימים בשמחה ובטוב לבב. ה"אסיף" שלנו כולל דברים פשוטים, שכולנו יודעים, רק שעד עצם היום הזה לא חשבנו עליהם כל כך.
תארו לכם שמגיעים הביתה בליל שבת, ותוך כדי ששרים 'שלום עליכם' שמים לב שאין בבית כסאות. בשכונות רגילות אין בזה כל כך בעיה – דופקים אצל שכן ומבקשים כמה כסאות, אבל נניח שנמצאים בקצה העולם, ולא שייך לבקש דבר כזה, מה עושים? אבא עומד מצד אחד ואוכל בעמידה את המרק אמא עומדת מן הצד השני ואוכלת, וכל הילדים עומדים מהצדדים ומנסים לאכול. אחר כך שרים זמירות כמו טיש חסידי, ומנסים לשמור על מצב רוח טוב. לא כל כך מהר ישכחו הילדים את שולחן השבת הזה… האם עלה בדעתנו פעם אחת בחיים להודות לקב"ה שיש בבית כסאות, וכל המשפחה יכולה לשבת יחד סביב שולחן?!
ומה היה קורה אם היו כסאות, אבל לא היה שולחן? כל הסלטים על הרצפה, הדגים, המרק, הבשר… תוהו ובוהו… חשבנו פעם להודות לה' שיש בבית שולחן?!
יש אנשים שכל חייהם התהפכו כתוצאה מאמירת תודה על כל הפרטים הללו!
אמרתי את הדברים הללו בתלמוד תורה מסוים בירושלים. אחרי חצי שנה פגש אותי המנהל ואמר לי: "מה אומר לך, נעשיתי אדם אחר בעקבות הדרשה שלך. בתחילה אשתי חשבה שמשהו איתי לא
בסדר. נעמדתי ליד כל מדף ספרים והתחלתי להודות בנוסח של 'יסוד ושורש העבודה:' 'יוצרי ובוראי יתברך שמך, אני נותן לך שבח והודאה על המדף העליון. אם הספרים היו מונחים לי בבלגן על הרצפה, הייתי מתעצבן בכל יום מחדש…' כשראתה אשתי שאני עושה את זה על כל דבר, גם היא למדה ממני והתחילה להודות. שנינו נהיינו זוג בעלי תשובה לענין ההודיה".
והוא המשיך וסיפר: "בליל שבת אחד חזרתי הביתה מדוכדך. בבית הכנסת שלנו, אמרתי משהו שלא
הייתי רוצה לומר. אם לא די בכך, פתאום גילינו את הקטנה, בת שנה וחצי, מרוחה ב'חריין' מכף רגל
ועד ראש. בדרך כלל הייתי מתפרץ במצב כזה, אבל בעקבות החיים החדשים שלי, היודע אתה מה עשיתי? הרמתי את הילדה גבוה, ואמרתי: 'יוצרי ובוראי, יתברך שמך, אני נותן לך שבח והודיה שנתת לי את היצורה הזאת, שהיא מסתובבת פה בבית בריאה ושלמה בכל איבריה ובכל גידיה. הרבה אנשים היו מוכנים לקבל ילדה בריאה בת שנה וחצי עם חריין על בגדי השבת שלה!"…
נקרא לו משה. שם בדוי לאיש אמיתי מאד…
הוא היה מנכ"ל של אחת המחצבות הגדולות בארץ, יהודי נעים הליכות שלצערנו לא זכה להכיר את אור האורות של האמת.
גיסו דוד, דווקא כן. אברך משי בעל משפחה תורנית מבהקת שלומד עד עצם היום הזה יום שלם בכולל בעיר מגוריהם.
קשרים טובים מאד היו בין המשפחות, הם היו מתארחים אחד אצל השני בחגים וסתם כך. משה נהג לכבד את גיסו ומשפחתו ולארח אותם בכשרות ובהידור ואף פעם לא התלונן או הראה סימני חוסר נוחות כלשהם מ'אדיקותו' של דוד.
רצון לא כמוס בכלל היה לדוד. כמה שהוא אהב וכיבד את גיסו המצליח והעשיר, הוא רצה בטובתו ותמיד ניסה לשכנעו ללכת ללמוד קצת יהדות. "אתה לא חייב להיות אברך כולל כמוני," אמר לו בכל הזדמנות. "אתה יכול להישאר מנכ"ל, להמשיך בקריירה שלך, ולשמור מצוות, למה זה סותר"?
משה שמע כל פעם בנימוס, אף פעם לא עצר את דוד, אבל תמיד הוא ענה את אותה תשובה… "אני לא יודע מה חסר לך בחיים, לי לא חסר כלום, למה לחזור בתשובה…?" דוד ניסה להסביר שחוזרים בתשובה לא בגלל שחסר משהו אלא אדרבה מתוך שמכירים בזה שיש ובהכרח שמישהו נותן את כל היש הזה. כאמור, הדברים נפלו על אוזניים ערלות.
ברבות השנים דוד הפסיק עם השיחות האלו, הוא הבין שאין בהם תועלת. זה היה לו חבל מאד אבל הוא חיכה להזדמנות אמיתית.
יום אחד היא הגיעה… והיא הייתה לא פשוטה בכלל.
משה נסע ברכבו היוקרתי כמדי בוקר לאתר המחצבה. בדרך כלל הוא היה נוסע ישר למשרד הממוזג ממנו הוא היה מנהל את כל האתר, מידי פעם הוא היה יוצא עם הרכב לסיבוב בלתי אמצעי באתר עצמו. 'טוב מראה עיניים,' משה ידע שבלי שיראו אותו בעצמו מידי פעם בשטח העבודה תהיה הרבה פחות איכותית.
באותו בוקר ָשֵׁלו החליט משה לעשות שוב סיבוב במחצבה. 'כבר הרבה זמן לא ירדתי לשטח,' חשב
לעצמו.
הוא החל להסתובב בין מכונות החציבה המשאיות הטרקטורים ושאר הכלים הכבדים שמסתובבים שם דרך קבע. מידי פעם פתח משה את חלון הרכב והחליף כמה מילים עם פועל או עם אחד ממנהלי העבודה השונים.
בשלב מסוים הוא נסע בעליה תלולה בין המפלסים מאחורי משאית ענקית טעונה בסלעים שכל אחד מהם בגודל של כל הרכב שלו. הוא דיבר בטלפון עם מישהו בלי לדעת מה הולך לקרות עוד שניה.
מסיבה לא ברורה ניתק סלע אחד מהמשאית שעלתה את העלייה לפניו והתגלגל על הרכב המפואר. הוא מעך את הרכב לחלוטין והמשיך במורד.
כוחות ההצלה שהגיעו תוך דקות ספורות לא האמינו כששמעו את הצעקות מתוך האוטו… "לפתוח בזהירות שלא תחתכו אותי בטעות…" אם לא הסיטואציה המזוויעה הם היו מתפרצים בצחוק…
בעדינות 'קילפו' את שאריות מה שהיה פעם רכב והוציאו את משה חי בריא ושלם עם כמה שריטות
ביד שמאל… התברר שהלחץ והכובד של החלק הקדמי של הסלע שיטח את המושב עליו ישב משה והשכיב אותו אחורנית, גג הרכב שהשתטח אחריו מגוף הסלע פשוט שימש כ'שמיכה' מברזל ששמרה עליו מלהיפצע.
משה פונה לבית החולים ועבר בדיקות מקיפות, אחרי כמה שעות הוא כבר הזמין מונית מבית החולים
הביתה.
ההתרגשות הייתה גדולה. גם דוד הגיס האהוב היה בין המברכים והמתרגשים. הוא הופיע לביקור עם זר פרחים גדול ועוגה מרשימה. תקווה גדולה בליבו של דוד, אולי הפעם… בנאדם חווה כזה נס, אולי זה יזיז משהו…
דוד נכנס לביתו המפואר של משה, ולא האמין למשפט הראשון שהוא שמע ממנו. "תשמע דוד, זה היה חתיכת מזל, יש לי מזל גדול. איך הסלע היה בדיוק בזווית הנכונה ובמהירות הרצויה שככה נשארתי בחיים… זה מזל אמיתי".
כאן דוד הבין שאין סיכוי… אם אפילו לנס כזה קורא גיסו 'מזל' סימן שכנראה אי אפשר להזיז אצלו
כלום.
זה לא שיש לו לב רע, לא שהוא מתנשא או חלילה נגוע באיזו כפירה להכעיס. הוא פשוט לא יודע להסתכל נכון… הוא לא יודע לקרוא את המפה ולשמוע את המסרים.
חסר לו בהתבוננות!!
זה עתה עומדים אנו בשערי זמן שמחתנו. החג הזה הוא הסיום של מערכת ימי התשובה שעברנו בס"ד בפתיחת השנה. זה הזמן בו אנו אמורים 'לספוג' את הקדושה של ימי הרחמים לתוכנו, לאצור אותם לכל השנה. לשאוב את מי הדעת בששון ולשמור אותם איתנו להמשך הדרך. בלי ההתבוננות הזו, בלי החוויה הזו, אפשר להפסיד את כל המעלות אותם רכשנו בדי עמל הארבעים הימים מראש חודש אלול עד יום הכיפורים. החג הזה ניתן לנו כדי לשבת בצילא דמהימנותא, להתבונן אל תוך עצמנו, לחוש ולחוות את המעלות שהשגנו ולקנות בהם קנין נצח.
זו ההשלמה של ימי התשובה. ההתבוננות!
אולי זו גם הסיבה שאנו קוראים את מגילת קהלת – מליאת המוסר לחיים, דווקא בחג הסוכות. זו
המגילה שמהבילה את חיי הגשם הבהמיים ומנחילה לנו חיי נצח רוחניים. אחרי המלכת ראש השנה,
קרבת עשרת ימי תשובה וטהרת יום הכיפורים, עכשיו יש מקום ללמוד 'הלכה למעשה' איך לתרגם את זה למעשה.
"סוף דבר הכל נשמע, את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם"
חג האסיף- בראשונים מובא, שזמן זה נקבע לחג משום היותו זמן האסיף. בתקופה זו הכניסו למחסנים
יבול, שממנו התפרנסו בכל השנה כולה, במושגים שלנו ניתן להגדיר זאת כמשכורת שנתית- פעם
בשנה מקבלים משכורת עבור כל השנה. היות ומצד טבע הדברים זה זמן שמשמח את האדם בגלל השפע והמחסנים המלאים, קבעו שיהיה חג לה' בזמן האסיף.
התורה דאגה לכלל ישראל שלא ישכחו את בוראם ולא יתגשמו – "השמר לך פן תשכח את ה"' )דברים
ו, יב.( לכן, בכל שנה בזמן האסיף, כשמגיע כל השפע, אומרת התורה: קחו את האסיף והיכנסו איתו
לסוכה.
עלינו לקחת את האסיף ולרוץ עמו לסוכה – לראות מי נתן לנו את כל אלה ולשמוח בו, "שוש אשיש בה' תגל נפשי באלוקי"
כשאנו מדברים כיום על אסיף, אין הכוונה לפשוטם של דברים. אין בינינו הרבה חקלאים, ואיננו עסוקים באיסוף התבואה מהשדות. בזמננו יש לזה מובן אחר- האסיף שלנו הוא הבנים והבנות שלנו, הנכדים, וכל השפע שהקב"ה נותן לנו.
חז"ל מפרשים, שאסיף הוא דבר נוסף – הכפרה והאהבה של יום הכיפורים. זה עתה לקח אותנו
הקב"ה וטיהר את נפשותינו. הוא ברא אותנו בריות חדשות בראש השנה, ורחץ אותנו מטומאת חטאינו ביום הכיפורים. אלו היו לנו עיניים לראות את ההשוואה בין 'לפני' ו'אחרי,' היינו יודעים להכיר ולהודות בחסדי ה' העצומים עלינו.
כל אחד צריך להתבונן ב"אסיף" שלו, ולהודות עליו לפני ה' שבעה ימים בשמחה ובטוב לבב.
ה"אסיף" שלנו כולל דברים פשוטים, שכולנו יודעים, רק שעד עצם היום הזה לא חשבנו עליהם כל כך.
האם יודעים אתם כמה דפיקות לב יש ביום? מרבית בני האדם אינם יודעים, אבל בכל יום יש מאה וחמש עשרה אלף דפיקות. לפי זה כמה יש בחודש? – שלשה מליון ארבע מאות וחמישים אלף. וכמה בשנה-? ארבעים ואחד מליון וארבע מאות אלף!
חז"ל אומרים: " כל הנשמה תהלל י-ה" – על כל נשימה ונשימה תהלל י-ה, אז כמה זמן יקח לנו לומר
עשרות מליוני פעמים 'תודה?' וזה רק על שנה, ואנחנו לא רק בני שנה.… ובכלל, מה עם כל בני הבית? תנסו לעשות חשבון כמה אתם במשפחה בלי עין הרע, ותכפילו את המספר בבני הבית. האם תדעו היכן לשים את הפסיק במחשבון?!…
חשבתם פעם כמה שווה לב? בארצות הברית משתילים לב בעלות של מיליון דולר. ניסיתי לברר כמה שווה לב אורגינאלי, אבל לא הצלחתי. אין לזה מחיר! מיליון דולר הוא ודאי שווה.
כמה שנים הריאות שלך עובדות? זו מכונה שעובדת יום יום, ואף פעם לא היתה בה שביתה! פלאי
פלאים ! דברתי פעם עם אדם שהיתה לו בעיה קטנה בריאות. רק לראות אותו עולה שלש מדרגות ,
היה ספר שלם של מוסר. ואנחנו? עולים ויורדים בלי שום בעיה. הראות עובדות מצוין.
איך הכליות שלכם? שמעתם על דיאליזה פעם? אולי כדאי ללכת פעם לראות איך נראים אנשים שמתחברים לזה. ה"אשר יצר" שלנו יהיה אחר לגמרי.
איך המעיים שלכם? הכל בסדר? מה עם הכבד? כיס המרה? הלבלב?
אני לא ממש רופא שיודע לומר איך כל דבר בפנים עובד, אבל אני יודע שזה פלאי פלאים! תראו לי עוד מכונה אחת בעולם, משוכללת וחדישה ככל שתהיה, שתהיה מסוגלת לעבוד עשרים וארבע שעות ביממה במשך שנים ארוכות בלי להתקלקל.
שמעתי רב צדיק שתיאר פעם את ברכת "אשר יצר:" תארו לכם שהפרופסור הגדול ביותר בעולם עושה לנו ניתוח מסובך ממש, בחינם, בלי אשפוז, בלי הרדמה, בלי כאבים ובלי החלמה. האם יתכן דבר כזה? ובכן, שום פרט מן הפרטים הללו אינו יכול להיות. הדבר שפרופסורים גדולים יודעים לעשות הכי טוב זה לקחת כסף, והרבה. עוד לפני שהם פוגשים אותך, אתה צריך לסדר במזכירות את הפרוצדורה הכספית. ללא הרדמה וללא כאבים – זו הרי סתירה מניה וביה. מישהו מוכן לעבור טיפול שיניים ללא הרדמה? לא ניתוח, רק טיפול שיניים? הרי הכאבים נוראים, בלתי נסבלים.
והנה הפרופסור הגדול ביותר בעולם – בורא כל העולמים, יתברך שמו לעד ולנצח נצחים, עושה לנו ניתוח כמה פעמים שצריך ביום, בלי אשפוז ובלי הרדמה, בלי כאבים, בלי החלמה ובלי תשלום!
רק תאמר 'תודה רבה'!
רבי ירוחם מיר זצ"ל, המשגיח הקדוש, אמר לבחורים: אלו היה בחור יודע מה נעשה בגוף שלו מאז שהוא אוכל, עד שהאוכל מתפרק לכלי הדם וכל חלק ממנו מגיע למקומו, והפסולת נפרדת מן הגוף – היה צריך לשלוח מברק הביתה: 'אבא, אמא, הכל עבר בשלום'! כמו אחרי ניתוח רציני.
תארו לכם שמגיעים הביתה בליל שבת, ותוך כדי ששרים 'שלום עליכם' שמים לב שאין בבית כסאות. בשכונות רגילות אין בזה כל כך בעיה – דופקים אצל שכן ומבקשים כמה כסאות, אבל נניח שנמצאים בקצה העולם, ולא שייך לבקש דבר כזה, מה עושים? אבא עומד מצד אחד ואוכל בעמידה את המרק אמא עומדת מן הצד השני ואוכלת, וכל הילדים עומדים מהצדדים ומנסים לאכול. אחר כך שרים זמירות כמו טיש חסידי, ומנסים לשמור על מצב רוח טוב. לא כל כך מהר ישכחו הילדים את שולחן השבת הזה… האם עלה בדעתנו פעם אחת בחיים להודות לקב"ה שיש בבית כסאות, וכל המשפחה יכולה לשבת יחד סביב שולחן?!
ומה היה קורה אם היו כסאות, אבל לא היה שולחן? כל הסלטים על הרצפה, הדגים, המרק, הבשר… תוהו ובוהו… חשבנו פעם להודות לה' שיש בבית שולחן?!
ה"יסוד ושורש העבודה" כותב בצואתו, שבכל יום היה מודה לקב"ה על כל דבר שהיה לו. הוא כותב את הנוסח שנהג לומר: 'יוצרי ובוראי יתברך שמך, אני נותן לך שבח והודיה שנתת לי דבר פלוני.' הוא אמר זאת על כל דבר ודבר שהיה לו בחייו! והוסיף ובאר שכתב זאת משום שאינו רוצה שאחרי שילך מן העולם תפסק עבודת ה' הזו.
אם אדם לא מוצא היכן מודים בנוסח התפילה על ענין מסוים, יודה עליו במילים שלו.
בהלכות ברכות )י, כו( כותב הרמב"ם: "כללו של דבר לעולם יצעק אדם על העתיד לבוא, ויבקש רחמים, ויתן הודיה על מה שעבר, ויודה וישבח כפי כוחו, וכל המרבה להודות את ה' ולשבחו תמיד הרי זה משובח".
נמצא לנו פינה, נסגור את הדלת, ונאמר: 'רבונו של עולם, יישר כח, אני ממש מודה לך. נתת לי ידיים!'
בספרים כתוב שישנן הנאות שלא תקנו עליהן ברכה, כמו הנאת הרחיצה. אבל למה להנות מן העולם הזה בלי ברכה? אפשר לקחת משקה, ועדיף משקה מתוק ]ולא מים, כי כשלא צמאים זה חשש של ברכה לבטלה,[ לברך 'שהכל' ולכון גם על הנאת הרחיצה. אפשר לכון באותה הזדמנות גם על הברז, המקלחת, המים החמים והזרם הנוח.
אפשר לברך גם כששומעים מוזיקה. לפני ההדלקה אפשר לקחת משקה, לברך שהכל, ולכוון גם על המוזיקה שממנה עומדים להנות.
יש אנשים שכל חייהם התהפכו כתוצאה מאמירת תודה על כל הפרטים הללו!
אמרתי את הדברים הללו בתלמוד תורה מסוים בירושלים. אחרי חצי שנה פגש אותי המנהל ואמר לי: "מה אומר לך, נעשיתי אדם אחר בעקבות הדרשה שלך. בתחילה אשתי חשבה שמשהו איתי לא בסדר. נעמדתי ליד כל מדף ספרים והתחלתי להודות בנוסח של 'יסוד ושורש העבודה:' 'יוצרי ובוראי יתברך שמך, אני נותן לך שבח והודאה על המדף העליון. אם הספרים היו מונחים לי בבלגן על הרצפה, הייתי מתעצבן בכל יום מחדש…' כשראתה אשתי שאני עושה את זה על כל דבר, גם היא למדה ממני והתחילה להודות. שנינו נהיינו זוג בעלי תשובה לענין ההודיה".
והוא המשיך וסיפר: "בליל שבת אחד חזרתי הביתה מדוכדך. בבית הכנסת שלנו, אמרתי משהו שלא
הייתי רוצה לומר. אם לא די בכך, פתאום גילינו את הקטנה, בת שנה וחצי, מרוחה ב'חריין' מכף רגל
ועד ראש. בדרך כלל הייתי מתפרץ במצב כזה, אבל בעקבות החיים החדשים שלי, היודע אתה מה עשיתי? הרמתי את הילדה גבוה, ואמרתי: 'יוצרי ובוראי, יתברך שמך, אני נותן לך שבח והודיה שנתת לי את היצורה הזאת, שהיא מסתובבת פה בבית בריאה ושלמה בכל איבריה ובכל גידיה. הרבה אנשים היו מוכנים לקבל ילדה בריאה בת שנה וחצי עם חריין על בגדי השבת שלה!"…
סיפר לי אדם שחברו הבריא בניסי ניסים לאחר מחלה קשה. נזק אחד נשאר לו – הוא איבד את חוש הטעם. הוא טועם בכל דבר טעם עפר. והנה בברכת המזון מודים על עצם ההזנה, אבל היכן אומרים תודה מיוחדת על הטעם של המזון?
היכן ישנה הודאה על הצבע של האוכל? תארו לעצמכם שכל האוכל על השולחן היה בצבע שחור: מלפפון שחור, עגבניה שחורה, דג שחור, חלה שחורה, והכל באותה צורה.
הקב"ה ברא עולם מלא צבעים ומלא צורות – היכן מודים לו על כל זה? "הזן את העולם כולו בטובו בחן בחסד וברחמים" – איזה חן! איזה יופי!
אם רק נתבונן קמעה, נגלה שאין מספר לטובות שעושה לנו הקב"ה !
רוצים סגולה לפרנסה, סגולה אמיתית מהראשונים ולא דבר מפוקפק? – אמרו תודה לקב"ה! ברכו ברכת המזון בכוונה.
ובאמת, לא מספיק לומר רק את נוסח הברכה שנקבע לנו, אלא צריך גם הודיה אישית. צריך למצוא זמן להיכנס לחדר ולעמוד להודות לקב"ה על כל חסדיו. להודות על העיניים, להודות על השיניים, לא חסר על מה להודות. רק נתחיל ונראה שאיננו גומרים.
ישנה סגולה לומר שבעים ושתים פעמים "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו," ובכל פעם לכוון על חסד אחר, ולאחר מכן לבקש משהו – וזוכים לקבל. אינני יודע את המקור לסגולה זו, אבל עצם היסוד ברור. ההודאה מזכה את האדם לקבל עוד.
סיפר משהו שישב עם בני המשפחה שלו כדי לעשות את הסגולה הזו. בתחילה אמרו: איך נמצא שבעים ושתים דברים לכוון עליהם? אבל אחרי שסיימו הם אמרו: שבעים ושתים זה קצת. בקלות אפשר להגיע ליותר מזה!…
בחג הסוכות, כשנעשה "באספך מגרנך ומיקבך," על כל אחד ואחד לקחת את האסיף שיש לו כולל
כפרת יום הכיפורים, ולהודות עליו. הצד החומרי של העולם הזה הוא הבל הבלים, העולם הזה הוא דירת עראי, אבל על כל מה שקיבלנו אנו מודים, וממילא ישנה שמחה גדולה – אנחנו שמחים בידענו מי משגיח עלינו, מי משפיע עלינו ומי אוהב אותנו כל כך.
נזכר להודות, נזכר שכשם שאדם מברך לקדוש ברוך הוא, כך הקדוש ברוך הוא מברך אותו! הקב"ה יזכה את כולנו לברך, לשבח ולהודות לו תמיד, וכל המרבה להודות את ה' תמיד הרי זה משובח.
כל שנה וגם בסוכות תשפ"ה מתרחש הדבר – הרי כולנו יודעים מפי ספרים וסופרים שבכל חג ומועד מתחדשת ההארה והאורה שבאה לעולם בשעת הנס והפלא שבשלה אנו חוגגים את היום טוב. א"כ גם בזמנינו אנו, זאת אומרת גם לשנת תשפ"ה.
ואם כן התמיהה עולה וצפה לגבי מצות בניית סוכה בחג הסוכות שטעם המצוה הוא זכר לענני הכבוד, איזו הארה מחודשת שייך מענני הכבוד גם בימינו אנו? הרי בבתינו אנו יושבים, מוגנים מפגעי מזג האויר השונים, ואיננו הולכים במדבר וביערות כאבותינו ביציאתם ממצרים?
נציג שאלה נוספת: נצטווינו לעשות סוכות זכר לענני הכבוד, ואילו לזכר המן והבאר ועוד שאר ניסים שאירעו לאבותינו ביציאתם ממצרים לא נצטוונו מאומה לעשות מעשה לזכרם? והשאלה העולה: למה? מאי שנא ענני הכבוד משאר הניסים שאירעו לאבותינו בלכתם במדבר?
מה הקשר בין עננים לכבוד?
שאלה נוספת ואחרונה קשורה לעצם המילים 'ענני הכבוד,' מהו פשר הצירוף המוזר 'ענני הכבוד,' מה הקשר בין עננים לכבוד?
שאלה זו האחרונה שאל מאן דהוא קמיה הרה"ק רבי ישראל מרוזי'ן זי"ע ביושבו עם חסידיו, וכהרף עין ענהו הרה"ק תשובה פלאית!
בהקדימו שדבר ידוע הוא שכל אדם באשר הוא שם מוציא הבל והד כלפי אוירו של עולם מפיו ומשני הנחיריים שבאפו. ואדים אלו עולים מעלה עד שהם נמוגים – כך אנו חושבים, אולם המחקרים השונים הוכיחו שכשיושבים שני בני אדם יחד, ומוציאים שניהם הדים והבל, אזי מתחברים האדים יחד בעלותם מעלה!
אולם זהו דווקא בתנאי ששני האנשים שיושבים יחד אוהבים אחד את השני ברעותא דליבא, ואזי מתחברים אדיהם יחד, ונהיים כמין ענן קטן.
אולם אם יושבים כמה אנשים שהקשר בין האחד לשני הוא אפסי, או גרוע מכך, אינם סובלים האחד את רעהו, הרי שכל אחד אידו עולה מעלה באופן נפרד ויחיד, ואינו מתחבר עם אידי הזולת כך שאין הם מצטרפים להיות כמין ענן…
אבותינו שיצאו ממצרים – הדגיש הרה"ק רבי ישראל – הלכו במדבר שש מאות אלף רגלי, שכל אחד אהב את זולתו אהבה חזקה ואיתנה עד למאוד, כאיש אחד בלב אחד, כך שאידי כולם שעלו מעלה
התחברו יחד מרוב אהבתם, ונתהוו למארג נפלא של 'ענני הכבוד,' וכך כביכול היו להם לבני ישראל ענני כבוד ביציאתם ממצרים.
ובשכך, וכי לא יקראו להם ענני 'כבוד?' וכי יש כבוד יותר גדול לכלל ישראל מאשר העובדא שאהבו אחד את השני באופן הכי חזק, עד כדי כך שמאדיהם ומהבליהם נתחברו יחד 'ענני הכבוד,' שבסופו של דבר שמרו עליהם עצמם מרוח, סועה וסער!
השטח שעליו נבנתה הסוכה שטחו הוא ובו הוא מחנה את רכבו
עתה ניחא מה שציווה הקב"ה לעשות זכר לענני הכבוד דווקא – מסביר עפ"י זה המגיד הגאון רבי
שלמה לוינשטיין שליט"א בספרו 'ומתוק האור' – מה שלא מצינו במן, באר ושאר ניסים, לפי שנס זה הוא יחודי ביותר, באשר הוא התרחש אף מאתערותא דלתתא, ומרוב שכלל ישראל אהבו אחד את השני אהבה איתנה, מה שלא מצינו בשאר ניסים ופלאות שהתרחשו עם אבותינו ביציאת מצרים!
אם כן – מדגיש ומעורר מרן הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א – זהו תפקידינו בחג הסוכות! לעורר ולהתעורר שגם עלינו ישתרגו אותם ענני כבוד מופלאים, וזאת ע"י היותינו מחוברים אחד לשני, ואוהבים אחד את השני! וכך יתקיים גם בנו שיפרוש עלינו הקב"ה את סוכת שלומו!
לפניכם איפוא סיפור קטנטן אשר התרחש בחג הסוכות – ומסרו בצידו, כיצד עלינו להתנהג בין אדם לחבירו ועל כוח השלום והוותרן במידותיו!
איש תם וירא שמים הוא ר' שלמה )השם בדוי, הסיפור אמיתי,(! אוהב תורה ומכבדה, ובעיקר בעל מידות טובות ולב זהב. בנה ר' שלמה את סוכתו כל שנה במרפסתו הצרה והיחידה שפנתה לרחוב הצדדי, ושם קיים את מצוות החג בשמחה ובטוב לבב.
ברוך ד,' גדלה המשפחה, גדיים נעשו תיישים והוצרכו גם הם לישון בסוכה, ובשכך החליטו ר' שלמה ורעייתו שאי אפשר יותר לבנות את הסוכה במקום הקבוע והצר, וכי מוכרחים למצוא מקום חילופי לבנותה שם.
ר' שלמה תר וחיפש משך כמה ימים ברעיונו ובמוחו היכן יוכל לבנות את סוכתו שיוכלו כולם להיכנס עדייה וברחבות, עד שנפלה עינו על שטח החניה שצמוד לבניינו. 'הן שטח החניה גדול ורחב ידים הוא, בטח אוכל לבנות שם את סוכתינו באופן נרחב ובאין מפריע'.
אומר ועושה. תוך כמה שעות ובעזרת בניו הבחורים והבוגרים כבר עמדה סוכתם מוכנה להפליא, כשכולם מקווים שאכן תקלוט סוכה זו את כולם באופן המועיל והמרווח ביותר שאפשר.
אולם לעיתותי ערב של אותו היום נבהל ר' שלמה כאשר בפוגשו את שכנו, הבהיר לו הלה, שהדבר לא יקום ולא יהיה, סוכה זו אינה יכולה לעמוד על מקומה העכשווי, באשר השטח שעליו נבנתה הסוכה שטחו הוא, שהוא מחנה את רכבו בו.
ר' שלמה ניסה להרגיעו, "הרי שנינו יודעים ששטח החניה הכולל גדול וריק הוא. מה עוד שמקסימום תוכל בשבוע זה להחנותו במקום אחר, מה יקרה מכך." אולם השכן סירב בכל מחיר לוותר על מקום חנייתו ויהיה זה לשבוע ימים בלבד.
ר' שלמה בעל הלב זהב שמידות טובות משובצות בתוכו, החליט לוותר לאלתר למען השלום. ומבלי אומר ודברים נפנה לתור מקום חילופי ומתאים לבניית סוכתו הרחבה, כשהוא אף משתדל לדון את שכינו הלזה לכף זכות, בהוסיפו זכות זו לזכויות הרבות שצבר מיום ראש השנה שעבר.
בצהרי היום של יום שלישי של חול המועד נשמע רעש אדיר וחזק שכמוהו לא נשמע זמן רב באיזור, הרעש נשמע מכיוון הבנין. ולכששקע האבק נתברר גודל הנס והפלא. כאשר סלע גדול התנתק לפתע מצלע ההר שממול הבנין ודהר בחוזקה רבה אל עבר הבנין, כשהוא נעצר בדיוק במקום החניה של השכן, ומוחץ לגמרי את רכבו עד שלא נשאר ממנו שריד ופליט!
או אז נתברר גודל שכרו של הוותרן במידותיו, שכן אם לא היה ר' שלמה מוותר ומפנה את סוכתו
למקום אחר, הרי ש… מפחיד לחשוב מה היו התוצאות! צאו וראו שכרו של ההולך בטח ודבק במידותיו של הקב"ה!
