חג שבועות-טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף

צריך להבין מדוע יש לנו חגים? למה כל שנה צריך לחגוג את אותם חגים כל הזמן? מה ההבדל שיש בכל חג? הרי כולם זה זכר ליציאת מצרים?
אלא כל חג יש לו מהות בפני עצמה. ויש חגים שהם רק לזכר מאורעות שהיו בעם ישראל. זה נותן לנו כח לחיינו. נותן לנו עוצמה.
חג סוכות הוא חג של שפע, של נתינה. של אהבה אחרי הימים נוראים.
וחנוכה הוא חג של מסירות נפש. וכן פורים. פסח הוא זכר ליציאת מצרים . זכר לאמונה שהאמינו בה' ובמשה.

כתוב במדרש שכל המועדים עתידים להתבטל חוץ מחנוכה ופורים. מדוע? כי לעתיד לבא לא נצטרך את שאר החגים שיתנו לנו מנוף לחיים. לא צריך לעשות זכר למה שהיה . חוץ מחנוכה ופורים שהם היו במסירות נפש ולכן הם ישארו לעד. אבל כל חג יש לו מהות בפני עצמו.

אבל מה מהות של חג השבועות? כל המהות של חג השבועות זה תלוי בהכנה של האדם ולכן הוא נקרא חג שבועות, כי הוא בנוי על השבועות שעברו עד עכשיו. ומי שלא מכין את עצמו לא יכול לקבל רוחניות. כי הכנה זה כמו כלי שאדם יוצר לעצמו.
ומה עושה אדם שלא הכין את עצמו? יכול להחליט להגיע לידי שינוי.
זה מעניין שחג השבועות אין לו תאריך. אלא 49 יום לאחר יציאת מצרים. זה בא לומר שאדם כל זמן שרוצה להתחזק הוא יכול. וחג שבועות הוא נותן כח לאדם למשך השנה.
ולכן אנו רואים שמגילת רות היא נקראית בחג הזה כדי לדעת שאדם יכול לעשות שינוי מהותי בחייו. כל זמן שהוא רוצה. רק צריך מסירות נפש.
אבל זה גם חג של חיפוש –שאדם מחפש את עצמו. ואדם צריך למצוא את הדרך הנכונה בחייו.

כתוב במדרש שהקב"ה הסתובב אצל כל העמים ושאל אותם אם רוצים לקבל את התורה– ישמעלים שאלו –מה כתיב בה- לא תגנוב. לא יכולים. בא לנוצרים-עשיו. לא תרצח לא יכולים. הוא לא שאל את העם עצמו. אלא השר שלהם בשמים. כי לכל אומה יש שר בשמים.
יכול להיות שאם הוא היה שואל אותם כן היו רוצים אולי. אבל השר של עשיו ידע- שכתוב על חרבך תחיה. ואי אפשר בלי. וכן שרו של ישמעאל. אבל את עם ישראל שאל-נעשה ונשמע. ולכאורה מה ה' שואל אותם את מה שקשה להם? שהיה שואל אותם-על כיבוד אב ואם? למה להתקיף אותו במה שקשה לו? אולי שאר הדברים היו כן מקבלים.

אלא התורה באה ללמד אותנו– שאנו באנו לעולם כדי לעבוד!… אנחנו מפונקים. לא יכולים בלי מיקרוגל. בלי רכב. ופלאפון. ולפני 50 שנה לא היה כלום. וחיו יותר טוב. ועם כל מה שיש לנו פינוקים, אנחנו בקושי שורדים. ועדיין קשה לנו. החיים עצמם הם חיים של עבודה.

התורה אומרת לנו!!!– אתה באת לעולם לעבוד. ובמיוחד במה שקשה לך!!!…כל הזוגות מתגרשים כי אין להם כח להתמודד. עם קשיים. ולכן בורא עולם שאל אותם- דוקא על מה שקשה להם!!!

בא בורא עולם, ושאל את עם ישראל–אתם רוצים לקבל את התורה? אמרו נעשה ונשמע. בלי לשאול שאלות. אם בורא עולם נותן לנו את התורה. סימן שהוא רוצה לטובתנו. אפילו שלפעמים זה לא נעים. אבל זה כמו שאדם שמגיע לרופא והוא אומר לו שהוא צריך לעבור איזה טיפול מסויים. הוא לא שואל שאלות. כי הרופא הוא מומחה. והוא רוצה לטובתך. ואפילו שזה לא נעים ולפעמים כואב. חייבים לעשות את זה.
זה מהות של כל החג- להגיע להכרה, לעבוד. להגיע לידי שינוי בחיים!!!

כל החג נקרא על שם השבעה שבועות . על שם ההכנה של האדם של השתנות בחיים. ואדם קשה לו להשתנות. אדם רגיל להיות כמו שהוא. ואדם צריך לדעת שהוא יתקל בקשיים!!! ולא להבהל מכך. כי דרך העולם שאדם רוצה להשיג משהו צריך לעמול על כך. אבל הבעיה של כולנו שמתחיל קושי-נשברים. ואנו צריכים לדעת שבורא עולם רוצה לנסות אותנו. כדי להרים אותנו למעלה.
כולנו רוצים להשתנות. כולם רוצים לעלות בהר. אבל רק בודדים יודעים איך "ומי יקום במקום קודשו".

תיקח את הנקודה הפנימית שלך. תחייה אותה. תרים את עצמך. תדע שיש לך כוחות מיוחדים שיכולים להגיע רחוק.
כל אדם יש לו חלק בתורה –ותן חלקינו בתורתך. כל אחד יש לו הסתכלות אחרת על העולם, על התורה. 70 פנים לתורה. כל אחד יש לו פירוש ודיעה משל עצמו.
ולכן חג השבועות הוא יום אחד– ולא שבעה ימים. כי ביום אחד זה תימצות של כל החיים.
דוד המלך חי 70 שנה. בשבת-יום השביעי. אשתו בת שבע. הכל סביב המספר 7.
מזל תאומים-זה חודש סיון. זה מלשון תאום. בין שני אנשים שבתוכינו. אחד רע ואחד טוב. ואנו בחג הזה, רוצים שגם החלק הרע שלנו יהיה תואם איתנו ביחד שנגיע לנקודה הטובה שבנו.

וזה בא גם לרמוז, שהתורה נקנית רק בחברותא. בלימוד ביחד עם עוד מישהו. אל תהיה לבד. אל תחשוב שאתה הכי צודק, הכי מבין והכי יודע. תשמע דיעה אחרת. תקשיב לזולת.
תורה מלשון- הוראה. ומלשון יורה. כמו יורה שיורד ולא שמים לב, והוא מצמיח דברים. כך אדם שמתקרב לתורה. בהתחלה לא שם לב לשינוי שלו. ולא מבין מה יוצא לו מזה. אבל לאט לאט זה משפיע עליו.
כמו הסיפור הידוע על ר' עקיבא שראה את האבן במים שנהיה בה חור. ואמר אם המים יכולים לעשות חור באבן, אז התורה יכולה להשפיע גם עלי. ולכאורה מה הוא חידש? הרי זה טבעי שהמים יכולים לעשות חור באבן? אלא –הרבה רואים את זה. אבל לא מבינים שגם הטיפה הראשונה עשתה רושם באבן, רק לא רואים את זה. אבל בסוף מתגלה למפרע שהכל השפיע על האבן. וזה מה שחידש ר' עקיבא, שגם אם לפעמים לא מרגישים שהשיעור או התפילה השפיעה עלי, זה משפיע.
–מדוע אנו קוראים את התיקון בלילה הזה? מדוע טובלים במקווה?
כי אנו באים לבורא עולם. ומראים לו שאנו רוצים להיות עסוקים בתורה כל הזמן, ולדעת את כל התורה כולה! להיות קרובים אליו.
מקווה כולו מלא מים – מים זה התורה. שאנו רוצים להיות כולנו בתוך התורה. להיות מוקפים בתורה כל החיים.
כתוב בגמ' בשבת (צד.) מדוע כתוב אלף ואח"כ בית. אלא אלף בינה, ואז גמול דלים-מדוע צריך ללמד תורה ואח"כ לעשות חסד?
יש אנשים שעושים המתת חסד. ולא יודעים שזה רצח ממש. רק אדם שלומד תורה, יודע מה זה חסד אמיתי. ולכן –אלף בינה גמול דלים. לכן לפני הכל צריך ללמד.

למה אוכלים מאכלי חלב– משום שעד מתן תורה, היו חייבים רק 7 מצוות. והיו מצווים על אבר מן החי.
מאכל של חלב, זה סימן של צימאון. זה מאכל של תינוקות. כמו שהחיים שלו תלויים בזה. כך אנחנו מראים שאנו צמאים. וזה כמו מצרך חשוב בשבילנו. ואנו לא יכולים בלי זה. כך אותו הדבר התורה היא חיינו ואנחנו לא יכולים בלעדיה!

כל מהות החג כדי שאנחנו נגיע להכרה לעשות שינוי בחיים שלנו!! יש לנו הזדמנות פז, חבל שנפספס אותה!
יהי רצון שנזכה לקבל את התורה באהבה מחדש לאורך כל השנה אמן!

סיפור מעניין מסופר על רבי יעקב גלינסקי זצ"ל:

מכתב אחד היה שמור בהקפדה יתירה בביתו, וביקש שבבוא עיתו יקברו אותו עם המכתב הזה. אחרי תקופה ראו אותו, פתאום, זורק את המכתב החשוב הזה.

שאלוהו בני הבית בתמיהה עצומה: "מה קורה פה?"

אמר להם: "זה היה מכתב שכתב לי מרן החזון האיש, והוא כותב במכתב 'לכבוד ידידי'. אמרתי לעצמי, שכזה מכתב אני צריך איתי אחרי המאה ועשרים. כשאעלה למעלה, אני אראה שם את המכתב, בתקווה שייפתחו לפני הדלתות מחמת היותי ידיד החזון איש".

עכשיו גברה תמיהתם של בני הבית. "אם כן, מדוע זרקת פתאום את המכתב?"

אמר להם: "כתוב 'ונתנו ידידים זמירות שירות ותשבחות', וראיתי בשם רבי חיים קניבסקי שביאר, מיהם ה'ידידים'? מי שנותן זמירות, שירות ותשבחות לקב"ה הוא נחשב לידיד ה'. החלטתי אפוא שאני ארבה בשירות ותשבחות להקב"ה. ואם יש לי 'פספורט' של ידיד ה', אני כבר לא צריך להביא את המכתב מהחזון איש"…

ראינו בפרשה איך שהתורה אומרת- "שאו את ראש כל עדת בני ישראל״. ולכאורה דבר זה דורש הבנה והסבר, מדוע הקב"ה מצווה לספור את עם ישראל. הרי מה זה משנה כמה הם בדיוק עכשיו? הרי התורה היא נצחית ונכתבה לדורות , וכל מילה מדודה בתורה, ובאה ללמד אותנו משהו. וא"כ מדוע ולמה התורה מצווה למנות את עם ישראל , הרי זה דבר רגעי. היום הם מונים כך וכך. ומחר הם מניין אחר. ומדוע התורה חוקקת את מניין בני ישראל לדורות?

אלא ודאי שהתורה לא סתם כתבה זאת. משום שיש כאן לקח לכל אחד ואחד מאיתנו. כמו שרש"י כותב בתחילת הפרשה- שמתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה. כשיצאו ממצרים –מנאן. וכשחטאו בעגל-מנאן. וכשבא להשרות שכינתו עליהן-מנאן. ומשום שרצה להתחיל בדבר טוב, לכן התחיל בזה את החומש. משל לאדם שזכה באוצר גדול, כמה מתבונן בו כל רגע. כל כמה דקות פותח אותו מחדש. או כמו אדם שקונה מכונית. כמה מסתכל עליה ובודק אותה כל רגע בהנאה.

כך אותו הדבר – התורה באה לומר לנו- שאחנו האוצר של בורא עולם!!! אנחנו הבן היקר שלו!! בני בכורי ישראל. שכל רגע מתבונן בנו שוב ושוב. ו"סופר" אותנו כל יום. מתוך חיבתו אלינו. כמה שאנחנו יקרים לפניו יתברך. לפעמים אדם חושב, הנה אני בדרגה כזו נמוכה, ואני לא מקפיד על כך וכך. ואני אפילו חוטא בדבר מסויים, בטח ה' לא "סופר אותי" בכלל. אני בכלל לא חשוב בעניו יותר. וזו טעות!! כי בורא עולם אוהב את כולנו. ואיכפת לו מכל אחד ואחד. ומתסכל על כולנו יום יום.
ולכן אנו צריכים לשאול את עצמינו-כאשר אבא שבשמים מתבונן בנו עכשיו-באיזה מצב הוא "תופס אותנו" בעשיית רצונו? או ח"ו בעבירה על דבריו. ועשיית רצונו כוללת הכל-תורה, תפילה, פרנסה , אכילה. בכל הדברים האלו כשאנו עושים אותם בדרך הנכונה והישרה והרצויה לפניו, הרי הוא שמח וגומל לנו טובה ומאיר לנו פנים חזרה. וזהו הלקח שלומדים מהפרשה!!..כולנו בנים של בורא עולם!! ומתוך חיבתו אלינו הוא מונה אותנו כל רגע. כמו אבא שמסתכל על התינוק שלו כל רגע. ומתענג עליו. ולא כמו אותם שחושבים שרק ביום ראש השנה הוא סוקר כל אחד ואחד. אלא כל יום ויום. אנו צריכים רק לדעת לא לאכזב אותו..

וזו הסיבה שקוראים פרשת במדבר לפני חג השבועות. כי אדם חושב מה לי ולתורה, אני עם הארץ, אני רחוק מתורה ומצוות. זה לא שייך אלי. אני לא בדרגה הזו בכלל. ולכן תקנו לקרוא את הפרשה הזו דוקא לפני חג מתן תורה- להראות לאדם כמה הוא חשוב. ולא משנה באיזה דרגה רוחנית הוא נמצא הוא חשוב לפניו. ויש לו סיכוי להגיע ולקבל הארה והשגה בחג הזה לכל השנה כולה. כי לכל יהודי יש חלק בתורה. כמו שאנו אומרים "ותן חלקינו בתורתך". ה' יזכינו שנזכה לקבל את התורה באהבה. וה' יתברך ישפיע עלינו שפע רוחני אמיתי, שימשך עלינו כל השנה. אמן!

פרשת במדבר -כל אחד והדרך שלו

מדוע התורה מחלקת את השבטים? מדוע כל שבט יש לו דגל אחר וסדר מחנה אחר?

מדוע היו צריכים להפריד בינהם עד כדי כך שהיה אסור להם להתחתן אחד עם השני?

מדוע לא להיות מאוחדים כולם ביחד?

מה התורה מתארת לנו באריכות כל שבט כמה בדיוק הם היו? הרי אין בזה שום תועלת נצחית. למה אי אפשר לכתוב מספר כולל בסוף כמה כל עם ישראל היו? מה שה משנה כמה היו כל שבט בנפרד?

אלא הקב״ה בכוונה עשה את החלוקה הזאת לשבטים, כדי שכל שבט יהיה לו מיוחדות לעצמו. כל כחד יש לו דרך אחרת בעבודת ה׳ אי אפשר לדמות בין ראובן לשמעון, ובין זבולון לשבט נפתלי.

שבת יששכר למד תורה ושבט זבולון היה עובד ומפרנס אותו.

אם התורה היתה מאחדת את כולם, ומונה מספר אחד שווה לכולם, היה נראה שכולם אותו דבר וכולם צריכים להיות באותו מסלול ,

לכן באה התורה להראות לנו, שכל אחד יש לי שליחות בפני עצמה בעולם הזה.

יש אחד שהקב״ה רוצה שהוא יעסוק במסחר, שהוא יעבוד קשה ויפרנס את האחרים וייתן צדקות, ויש אחד שצריך דוקא לשבת ללמד כדי שיוכל להיות מורה הוראה לרבים.

ואם נשאל מי הכי טוב? מי הכי נחשב אצל בורא עולם?

אף אחד לא יותר טוב מהשני. כולם אותו דבר, כל אחד בתפקיד אחר.

כמו בצבא, יש חיל תתוחנים, חיל האוויר, חיל מודיעין, כל אחד עודה תפקיד אחר כדי להגיע לאותה מטרה. אין אחד יותר טוב מהשני.

לכן הקב״ה סידר כל שבט בפני עצמו, ונתן לכל אחד סדר מחנה אחר. ודגל מיוחד לאותו שבט עם הסמל שמסמל אותו ואת הצבע המיוחד בשבילו לפי אבני החושן. (כמ כל מדינה עם הדגל שלה).

וזה הלקח שאפשר ללמד מהפרשה, הרבה אנשים חושבים שה׳ לא אוהב אותם או לא מעריך אותם כי הם לא לומדים תורה, או לא עושים חסדים, או לא נותנים צדקה, וכו׳ אבל זה לא נכון, ה׳ אוהב כל יהודי באשר הוא. כל אחד יש לו תפקיד אחר. אין הבדל בין אחד לשני. כל אחד לפי התכונות והכלים שניתנו לו ואיתם הוא צריך להשתמש בעבודת ה׳.

ולפי זה מובן מדוע יש הבדל בין אשכנזים לספרדים ויש תימנים, ויש ברסלבים, ויש כ״כ הרבה נוסחאות בתפילה והבדלים במנהגים ובהלכות. כי לכל אחד יש את המיוחדות שלו, ואת הדרך שלו בעבודת ה׳ וזה בדיוק מה שהקב״ה רוצה שיהיה.

אבל בתנאי שכל אחד יכבד אחד את השני, ולא יזלזלו אחד בשני. כי אי אפשר לדעת מה הדרך הנכונה והטובה להתקשר אליו ומה עושה נחת רוח לקב״ה יותר.

ולכן כותב האר״יזל שיש 12 שערים בשמיים, שכל שבט יש לו כניסה לשער אחר. דרך התפילה וכוונה כל אחד לפי מנהגו ושבטו.

לכן אומר הרמב״ם שגם לעתיד לבא שיבא המשיח הוא יקבץ את כולם ויעשה חלוקה לשבטים. ויגיד לכל אחד מאיזה שבט הוא.

כדי שכל אחד יידע איזה שביל ודרך הוא צריך ללכת.

וזאת הסיבה שהתורה מאריכה כ״כ במניין של כל שבט ושבט בפני עצמו, כדי להראות שיש חשיבות וערך לכל שבט ומיוחדות לכל אחד בנפרד . כי כולם משרתים לפניו, אבל בדרך אחרת.

עסק התורה – הרווחי מכל!

רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל מלמדנו משל נפלא ונמשלו בצידו, ממש מיירעדיג:

יהודי שהיה לו בית מלא ילדים, לא היה לו ממה לחיות. בעירו התגורר עשיר מופלג, מיליונר, ששמע על מצוקתו והחליט להחיותו, אבל היה מעוניין להועיל לו בדרך כבוד.

מה עשה?

קרא לו ואמר: "ר' איד, שמעתי כי אין לך פרנסה. יש לי עבודה בשבילך, ופרנסה ברווח".

הגיב היהודי: "תשמע, אם תיתן לי עבודה פיזית קשה, כמו לסחוב שקי מלט על כתפיי, אינני מסוגל לכך".

– לא, לא, לא, פעילות קלה, עבודה טובה.

– מה העבודה?

– לספור מטבעות, אתה יודע?

– כן.

– יש לי הרבה מטבעות כסף, ועליך לספור אותם [בימים ההם לא היו מכונות שקילה וספירה של מטבעות].

הוא צחק ואמר: "ביום אחד אסיים את כל הספירה, ומה יהיה הלאה?"

"מה אתה מדבר", אמר העשיר, "יום? חודשים ושנים לא תסיים לספור, כי תמיד מתחלף הכסף ומגיע כסף חדש, ויש לי בבנק הון עתק ותחלופה של מיליונים".

"וכמה השכר?" התעניין היהודי.

"על כל שעת עבודה תקבל מאה שקל, טבין ותקילין", השיב העשיר.

– טוב, אם כך הם פני הדברים אקח את העבודה, מתי עלי לבוא ולהיכן?

– מחר בבוקר תבוא למשרד שלי, והעבודה תהיה מוכנה. יש לי עבורך עבודה לחודשים ושנים.

הוא הגיע כמובן לפני הזמן, נכנס והמתין במקום. המיליונר נכנס והחווה בידו: "אתה רואה? כאן יש שקים מלאים במטבעות כסף. יש לי עוד כהנה שקים רבים במקומות אחרים, אבל כאן היום הנחתי לך את מה שצריך לספור כעת. גם הוספתי לך שקיות עם שטרות. תרוקן על השולחן כל שק, תספור עשרים אלף, תסגור ותרשום על כל חבילה. בשק השני תעשה חבילות של חמשים אלף – תספור ותרשום. תניח אותם מבודדים אחד על השני".

הוא שומע, ממש מחיה נפשות, כזו עבודה וכזה שכר. מביא לעצמו כמה שקים ומתחיל לספור. סופר חבילות של חמשים אלף ושם בצד. עובד שעתיים, שלוש וארבע.

בינתיים מגיע בעל הבית שנית, ואומר לו: "באמת דיברנו על הכל, אבל דבר אחד שכחתי לומר לך, פרט חשוב: מה שאתה מצליח לספור, נהיה שלך!"…

הוא לא מאמין למשמע אוזניו!

"אתה יכול לחזור שנית על מה שאמרת?"

– אין צורך, שמעת טוב, מה שאתה סופר – שלך!

הוא שמע כאלו דיבורים, התחיל לעבוד במרץ. סופר עוד פקעל'ה ועוד אחת, ועוד.

פתאום נשמע צלצול המבשר על הפסקה של חצי שעה, לאכול.

'וכי אעשה הפסקה בזמן שאני יכול לספור?' חשב לעצמו היהודי, 'מי צריך הפסקה, לא צריך לאכול, לא צריך בכלום!'

עבד שעות על גבי שעות, עד שהרגיש שהראש שלו מתבלבל. הרי יש ביקורת על כל דבר, ואם יתפסו טעויות, גמרנו. החליט כי הוא רק מסיים את החבילה האחרונה.

והנה מגיע המיליונר שוב ושואל אותו: "זו החבילה האחרונה שאתה עושה?"

"כן", אישר הלה.

"טוב", אמר העשיר, "כאשר תסיים תכנס למשרדי לעשות חשבון".

הוא נכנס למשרד, ובעל הבית אומר: "השעה עכשיו אחת-עשרה בלילה. התחלת בערך בשמונה בבוקר, בא נחשב את מספר השעות כדי לשלם לך – 'ביומו תתן שכרו'"…

הלה התבלבל, מה נכנס פה מספר שעות.

התחיל לגמגם: "סליחה…"

אמר לו בעל הבית: "מה אתה נבהל, נתחיל לבדוק ונעשה חשבון שעות מדויק".

הוא התבייש לדבר, ובכל אופן החל למלמל משהו.

בעל הבית אמר: "תסביר מה אתה רוצה".

פתח היהודי ואמר: "הלא בתחילה אמרת לי כי כל מה שאני סופר יהיה שלי, אם כן מה נפקא מינה כמה שעות עבדתי, זה שלי ושלום על ישראל"…

ענה בעל הבית: "נכון, מה שאתה סופר שלך, אבל מה חשבת לך, כי אתה עובד בחינם? אני משלם על כל שעה. אצלי לא עובדים בחינם!"…

שאל רבי חיים מוולוז'ין: האם פעם שמענו על כזה ביזנעס? לא היה ולא יהיה!

אבל רבותי, אומר רבי חיים מוולוז'ין, כזה עסק יש לנו כל החיים – "לעסוק בדברי תורה".

מצד אחד, כל מה שאדם לומד נהיה שלו – "ובתורתו יהגה יומם ולילה". אחרי שהוא יגע בה היא נהפכת להיות שלו – "תורה דיליה", שכר מבהיל! התורה נבראה קודם לעולם והיא גדולה יותר מהעולם פי שלושת אלפים, ואני מצליח לקנות חלק ממנה. מלבד זאת, על כל מילה של תלמוד תורה משלמים, על כל רגע, חוץ מהרווח עצמו. זה עסק התורה!

אין כאן מליצות או גוזמאות, אלו הדברים שזוכים עם עסק התורה הקדושה.

אבל מה לעשות שככל שהרווחים גדולים – גם יצר הרע גדול יותר. עובד קשה לבטל, להפריע, לומר לאדם: אי אפשר, לא שייך, צריכים כך וכך, לפרנס את הילדים וכו'.

מתורה לא מפסידים

הסטייפלר זצ"ל אמר פעם לפלוני שרצה לעזוב את הכולל: "תשמע, אם תשב בכולל אני לא מבטיח לך שתהיה עשיר, אבל זה כן אני מבטיח לך – כי כל מה שאתה יכול להשיג במקום אחר, לא תפסיד על ידי שאתה יושב בכולל. הפסד מהתורה לא יהיה לך!"

סיפר לי יהודי ישיש, חסיד גור, כי בחוץ לארץ היו באים לרבי מגור במועדים ציבור גדול מאוד, ובימים ההם הנסיעות לא כמו היום, אלא ארכו כמה ימים, נסיעה מפרכת.

היה יהודי פלוני שנסע ונסע, וגם כסף לא היה לו לנסוע בצורה נוחה, עד שהגיע לרבי מגור ליום טוב. היה ציבור ענק ובדרך כלל חצי מהציבור לא היו מצליחים לראות את הרבי. מה עשה הרבי? עלה למרפסת לאחל גוט יום טוב לכולם, לכל הפחות שיראו אותו.

באחד הימים טובים, כאשר פעם אחת כבר הצליח להיכנס לרבי ליחידות, אמר אותו יהודי לרבי: "כל כך הרבה הוצאות וטרחות היו לי ובקושי ראיתי את הרבי להגיד 'שלום' וזה הכל"…

הגיב האדמו"ר: "ממני עוד אף אחד לא הפסיד!"

נו, ומהקב"ה מפסידים?!

אלו הדברים שאמר הסטייפלער לאותו אברך – אינני מבטיח לך שתהיה עשיר, אבל כל מה שאתה יכול להרויח – לא תפסיד מהקב"ה. מיירעדיג!

תשובה זו יש לדעתה ולשננה. כי היא בבחינת – דע מה שתשיב ליצר הרע.

מעשה בתלמיד-חכם אחד שנסע בספינה. באותה ספינה נסעו סוחרים עשירים, שהובילו עמם סחורות. היו הסוחרים מתגאים בסחורותיהם איש לפני רעהו ומתארים את העסקים המוצלחים שצפויים להם.

רק היהודי החכם ישב עם ספריו ולמד, ולא השתתף בשיחותיהם של הסוחרים.

שאלו הסוחרים את היהודי: "האם גם אתה מוליך עמך סחורה?".

השיב החכם: "כן, אך סחורתי יקרה יותר מכל סחורותיכם".

שמעו כך הסוחרים והתחילו לנסות לנחש איזו סחורה יקרה זו שמוביל עמו היהודי. אחד אמר: "ודאי הוא מוביל משי יקר". שני אמר: "אני חושב שיש עמו תכשיטי-זהב מרהיבים". שלישי אמר: "ואולי הוא נושא עמו יהלומים ואבנים יקרות אחרות?".

מרוב סקרנותם החלו לחפש את הסחורה. הם שאלו את רב-החובל היכן מצויה סחורתו של היהודי. אמר להם רב-החובל: "היהודי הזה לא הביא עמו שום סחורה". בדקו הסוחרים בחדרו, וראו שאין גם שם זכר לסחורה כלשהי. כך חיפשו ובדקו ולא מצאו דבר.

לגלגו הסוחרים על היהודי: "לא סוחר אתה, אלא סתם עני שאין לו מאומה". אך החכם שתק ולא השיב להם מלה.

הספינה המשיכה במסעה ולפתע התנפלו שודדי-ים על האוניה ולקחו את כל הסחורה שהייתה בה. הסוחרים העשירים נותרו בלי כסף ובלי רכוש, רק עם בגדיהם אשר לעורם.

אמר להם החכם: "עכשיו תיווכחו שסחורתי יקרה יותר משלכם".

כשהגיעו ליבשה, נכנס החכם לבית-המדרש והחל לשוחח בדברי-תורה עם יושבי בית- המדרש. הללו ראו מיד כי האורח הוא חכם גדול. מיהרו להזמין את כל תלמידי- החכמים, והאורח דרש לפניהם דרשה נפלאה ועמוקה.

אחרי הדרשה הכינו לכבודו סעודה גדולה וכיבדוהו כבוד רב. אחר החכם למארחיו: "אנא מכם, דאגו גם לסוחרים שבאו עמי בספינה, אשר שודדים גזלו מהם את כל סחורותיהם והשאירום בעירום ובחוסר-כל". שמעו היהודים בקולו, הכינו אכסניה לסוחרים ונתנו להם כסף שיוכלו לקנות אוכל ולחזור לבתיהם".

היו הסוחרים מלאי תודה לחכם, ובאו לבקש את סליחתו על שלגלגו עליו בהיותם בספינה. אמר להם: "הלא אמרתי לכם שסחורתי יקרה יותר משלכם; הסחורה שלכם יכולה להינטל מכם, ואילו סחורתי קיימת לעד".

ועל כך אמר דוד המלך: "טוב לי תורת-פיך מאלפי זהב וכסף".

ב. שאלו פעם מגיד אחד – אם התורה ניתנה בחג השבועות, מדוע עורכים את שמחת תורה בסוכות?

אז הוא ענה כדרך המגידים – אמשול לכם משל. היו מלך ומלכה שלא היו להם ילדים הלכו לטובי הרופאים, לטובי הקוסמים ולרופאים ולמכשפות ולא עזר להם כלום. עד שיום אחד גילו להם שישנה קוסמת במקום רחוק מאוד ואם היא תברך אותם, יוולד להם בן או בת. הלכו לאותה קוסמת והיא באמת אמרה להם – אני מברכת אתכם שתיוולד לכם בת, אבל אם אתם רוצים שהיא תחיה הרי מרגע לידתה ועד חתונתה אסור לה לראות גבר אפילו לא את אבא שלה.

בחודש השביעי להריונה לקחו את המלכה העלו אותה לאי בודד ושם המלכה ילדה בת יפהפייה והמלך שמע כמה שהילדה שלו יפהפיה וחכמה ומוצלחת אבל אסור היה לו לראותה.

עכשיו כשהיא בת שמונה עשרה צריך לחתן אותה אבל יש בעיה אסור לשום גבר לראותה. כל אחד מהגברים שמציעים לו אותה רוצה קודם לראותה.

יום אחד הגיע נסיך ואמר – אם הכלה ממשפחה טובה כזו, אני מוכן לקחת את הסיכון. התחתנו ובחופה החתן מרים את ההינומה ומתגלית לפניו כלה יפהפייה. הוא נדהם וחושב לעצמו – זה יותר מדי טוב. בקיצור חי כמה חודשים עם הכלה ונוכח שאכן היא טובה בכל המעלות ואז בא לומר לאבא שלה תודה רבה על הבת המוצלחת ששודכה לו.

עכשיו, המשיך המגיד את הסיפור ואמר – למה הדבר דומה? לכך שהקדוש ברוך הוא חיזר עם התורה אחרי כל אומות העולם. כולם שאלו מה כתוב בה? אי אפשר לראות?

בכל זאת היה עם אחד שאמר – אני מוכן לקחת את הסיכון ואני מוכן לקבל את התורה. עם ישראל קיבל את התורה בחג השבועות ורק אחרי כמה חודשים משנוכח שהתורה באמת טובה, בא לקדוש ברוך הוא להגיד לו תודה וזה היה בשמחת תורה.

ג. ירק לשבועות

ר' מאיר הגבאי נמנה על חשובי המתפללים בבית הכנסת המרכזי בלונדון בירת אנגליה. אחד המנהגים עליהם היה מקפיד ביותר בכל הקשור לבית הכנסת הוא קישוט בית הכנסת לחג השבועות. כשהזדמן לו היה משתדל להשיג ירק לחג מארץ ישראל וכשלא, הוא מסתפק בירק מהמקום.

זקני הקהילה יודעים לספר שבשנת תשכ"ז, השנה בה שחררו חיילי צה"ל את ירושלים זמן קצר לפני חג השבועות, הפך ר' מאיר שמים וארץ ובלבד שישיג ירק מירושלים לקישוט בית הכנסת שלו. ואכן נמצא מישהו שגר בשכונת מגוריו של ר' מאיר שבדיוק נסע לארץ ישראל מיד לאחר שחרור ירושלים והבטיח לחזור לשבועות ולהביא עימו חבילת ירק לקישוט ביהכ"נ.

אותה שנה היתה תקופת סיוון חמה במיוחד, וכשחזר היהודי מירושלים עם הירק המובטח והביאו לבית הכנסת, התעצב ר' מאיר עד מאוד למראה הענפים והעלים הנבולים והיבשים.

בהתרגשותו הרבה למראה הירק שהגיע מירושלים השלמה חבק את הענפים אל ליבו ומי שעמד בקרבתו ראה דמעות זולגות מעיניו ישר אל העלים שבחיקו.

לא עברה שעה קלה ולעיני כולם התרחש דבר מוזר – העלים היבשים והנבולים קמו לתחייה וקיבלו צבע ומראה טרי כאילו נקטפו אך זה עתה מהעץ.

הודה ר' מאיר לקב"ה על החיים שנפח בצמחים והוסיף ואמר: "כל מצווה ממצוות התורה כמוה כפרח. אם מקיימים אותה בשטחיות וללא כוונה והתלהבות כמוה כפרח נבול אך אם מקיימים אותה בלהט ובדבקות מפיחים בה חיים והיא כפרח בגנו של הקב"ה. ואולי זאת היא הסיבה", הוסיף, "בגללה נוהגים לקשט בבתי הכנסת את ספרי התורה ואת העמוד בירק ופרחים לשבועות."

ד. מטבע של ברכה

הר קדוש ונהדר יש בירושלים, הר ציון שמו. וקדוש הוא ההר , כמו שנאמר: "ואני סמכתי מלכי על ציון הר קודשי".

שם על ההר הזה נטה את אהלו המלך דוד, ושם גם נמצא קברו, במערת המלך דוד.

שנים רבות היה ההר בידי הערבים, והם לא נתנו ליהודים להתקרב אל הקבר היקר ללבם. רק ביום אחד בשנה, יום ז' בסיון אסרו חג של שבועות שהוא יום פטירתו של דוד המלך – הרשו ליהודים לגשת אל חלון שהשקיף למערה. וגם זאת תמורת תשלום. כל אדם שניגש נדרש לשלם מטבע.

אבא שהיה רבה של ירושלים העתיקה והר ציון, נהג לעלות באותו יום להר ועימו כיס מלא מטבעות, כי רבים היו היהודים העניים שרצו להתפלל על קברו של דוד המלך ולא היה להם מטבע בכיסם. והיו גם יהודים רבים אשר באו מהגולה אשר חגגו באסרו חג, יום טוב שני של גלויות (היהודים בחו"ל חוגגים יומיים, בארץ רק יום אחד), ואסור היה להם לשאת עמם מטבעות.

היה אבי עומד ליד שער הקבר ומחלק מטבעות לכל מי שנצרך.

והיה לו באותו כיס מטבעות, וביניהם מטבע אחת שקיבל מעני , הוא שמר עליה מכל משמר, שכן אמרו: "מטבע של עני מביאה ברכה ועושר", ואבא אכן האמין בכל ליבו כי בזכות מטבע זו מתרבות המטבעות בכיסו. ואמנם כיסו היה תמיד מלא מטבעות, ומעולם לא חסר לו מטבע לתת לעני המבקש להשתטח על קברו של דוד המלך. ומעולם לא נותר לו מטבע בסופו של אותו יום, מלבד המטבע של אותו עני.

והנה באסרו חג של שבועות של שנת תש"ז , שנה לפני הקמת מדינת ישראל ונגאל קברו של דוד המלך, עלה אבא להר ציון כדרכו, ובידו כיס המטבעות. כל היום עמד ליד השער וחילק מטבעות לכל נצרך. ובבא הערב המטבעות בכיסו כלו, מלבד המטבע של אותו עני. הערבים כבר עמדו לסגור את השער, גם אבא כבר פנה ללכת לביתו, והנה הופיע לפתע יהודי גבה קומה והדור פנים, אורח שבא מן הגולה, והלך בצעדים גדולים אל מערת הקבר. השומרים שכבר אמרו לסגור , ביקשו מן האיש מטבע. לאיש שבא מן הגולה לא היו מטבעות בידו. בלי כסף לא תוכל להיכנס – אמרו השומרים.

כעס האיש ורגז: הייתכן? לאחד מבני בניו של המלך דוד אינכם נותנים לגשת אל קברו?

אך השומרים בשלהם: שלם מטבע, ותיכנס. לא תשלם לא תיכנס.

ראה אבא את האיש בצערו והיסס. לתת לאיש את המטבע האחרון או לא? מטבע זה שברכה בו לא היה רוצה להוציא מרשותו. אבל… יהודי יפה זה הטוען שהוא מבני בניו של דוד המלך הרי נסיך הוא. ואיך אפשר למנוע ממנו להתפלל על קבר סבו?

הרהר והרהר. לבסוף נאנח , הכניס ידו לכיס הוציא את המטבע והושיט אותו לשומרים. ופתחו השומרים את השער והאורח נכנס והתפלל ליד הקבר.

לאחר התפילה ניגש האורח אל אבא , הסתכל בפניו ואמר לו: אינך זוכר אותי ? נדמה לי שאתה היית האיש… נדמה לי שלך נתתי מטבע לפני שנים, בדיוק כמו המטבע שנתת לשומרים. והנה רואה אתה… התקיים בי הפסוק: "שַלַּח לחמְך על פני המים וברבות הימים תמצאֶנּוּ". ובטרם הספיק לשאול שאלות עזב האיש את המקום.

מי היה האיש ? האמנם היה זה העני שנתן לו פעם אחת מטבע הברכה ? חשב אבא ובליבו דאג: ומה יהיה בשנה הבאה בחג השבועות?

מניין יהיו לו די מטבעות כדי לפתוח שער לכל עניי העם?

והנה כשהגיע חג השבועות שנת תש"ח – קרה הנס. נס גדול, גדול מאד לפני החג ברחו הערבים מן ההר, ואבא עלה להר ואני איתו.

פתחנו את שערי הקבר לכל מי שביקש לבוא ולהתפלל. ערכנו קידוש גדול – ביין ,עוגות וברכות .

ומאז שורה הברכה על הר הקדוש, ואין עוד צורך במטבע הברכה.

הסיפור הבא הוא סיפורו של בחור יקר ממשפחה טובה וחשובה, אשר לאחר מאמצים התקבל לישיבה טובה ומפורסמת בה למדו טובי הבחורים המבקשים להגות ולהתעלות בתורה. אולם ככל שחבריו גדלו והעמיקו בלימוד התורה, עשו חיל וגם הצליחו, הלך אותו בחור והידרדר בלימודים…

אי אפשר לתאר את צערו הרב ושברון לבו לנוכח העובדה כי הוא לא חי בסוגיא הנלמדת בישיבה, ואין לו צל של מושג בנבכי הנושא הנלמד. ככל שהרבה להעמיק ולחשוב, לא הצליח למצוא את הסיבה לכך. רק עובדה אחת עמדה מול עיניו, נועצת בו עיניים מאשימות: הוא לא מצליח ללמוד!

בשיעורים הביט כבוהה, בסדרים העביר את הזמן. בית המדרש להט בריתחא דאורייתא, והוא הרגיש כנתון בכוכב לכת אחר, כצופה מן הצד בחוויית הלימוד הבוערת. כשהמבחנים החלו לספר במספרים יבשים את סיפור כישלונו, נשבר לבו לחלוטין וביטחונו העצמי הלך ודעך…

תקופה ארוכה נמשכה ההידרדרות הקשה במצבו הלימודי, והיא הביאה לפגיעה ממשית במעמדו הן בקרב חבריו לספסל הישיבה והן בקרב בני משפחתו. הכל הביטו בו כ'לא יוצלח' וככישלון מהלך, למרות שהוא מבחינתו – הפך עולמות במאמצים לשנות את פני התמונה הקשה.

אפס, כל מאמציו היו ללא תוצאות. עם תחילת זמן הקיץ נותר מיודענו הבחור ללא חברותות. בעצם – ללא כל סיכוי לצאת ממצבו הקשה. מעמדו החברתי והאישי נשחק, לבו הפך למרוסק, רסיסי נשמתו התפזרו לכל עבר, ואין איש שם על לב…

שבועות ספורים אחרי תחילת זמן הקיץ, פנה אותו בחור בקריאת חירום של הרגע האחרון לרב הקהילה אליה הוא משתייך. 'רבי', ביקש בדמעות, 'עוצה לי עצה. מזה חודשים ארוכים אני מתייסר על חוסר הצלחתי, ועדיין לא נושעתי. אני מנסה ללמוד, מתאמץ להבין, אך אותיות הגמרא נראות לי כבליל של צורות משונות. אני לא מצליח להבינן, אני לא מצליח להתחבר אליהן, איבדתי את החיבה ללימוד התורה!' זעק בצער מלבו השבור.

רב הקהילה הביט בו, בנשמה האומללה הניצבת בפניו, ולא ידע כיצד להשיב את נפשו. הוא ניסה לחזקו בדברים, אך מיודענו הבחור כבר היה מיואש מכל שביב תקווה. 'עצה מעשית אני מבקש!' ביקש-זעק, 'מה עוד אוכל לעשות כדי לחזור לגמרא?' הרב ליטף את כתפו בחום ושקע בהרהור זמן ארוך. אחר כך אורו עיניו לפתע, והוא פתח ואמר: 'יקירי, הגעת בזמן הנכון!'

הבחור הביט בו נבוך, ורב הקהילה המשיך: 'הנה מתקרב ובא חג השבועות. הידעת מה טעם אין בחג הזה מצווה ייחודית? לא מצה ולא לולב, לא שופר ולא צום?' הבחור הביט בו במשיכת כתפיים, לא מבין את הקשר לשאלתו, אך הרב לא נתן לו להרהר לאורך זמן והמשיך: 'אומר לך מה הסיבה. כל חג מצריך הכנה כזו או אחרת, קניות מצווה, הידורים, היערכות מוקדמת, אבל בחג השבועות ניתנת לכל היהודים הזדמנות שווה, בלי קשר למה שהיה קודם. כל יהודי שווה, וניתנת לו הזדמנות עצומה לחולל מהפך בחייו, מהפך בקשר שלו עם התורה, מהפך בקבלת התורה הפרטית- אישית שלו!'

עתה התעוררה סקרנות הבחור. הנה, הרב מציג בפניו הזדמנות שלא תסולא בפז –לתפוס את חג השבועות ולחולל מהפך. 'אבל איך?' נפלטה מפיו מיד השאלה המעשית. 'מה צריך לעשות כדי לחולל מהפך כזה בחג השבועות?' עתה, משנפתח לבו, גילה לו הרב סגולה לא מפורסמת: 'אספר לך משהו שיעזור לך.

הרה"ק מראפשיץ זי"ע היה מייעץ לחסידיו להאריך בברכת 'אהבה רבה' בחג השבועות. להתפלל בכוונה ובתחנונים, לחנן פני יושב מרום לזכות להגות בתורה, שיאיר את עיניהם להבינה וללומדה…

גם הוא בעצמו נהג כן, והיה מתפלל 'אהבה רבה' שעה ממושכת, עד שאמרו כי ברכת 'אהבה רבה' לבדה בבוקר חג השבועות ארכה כשעתיים! ומה אם אותו צדיק, שהבין מה שלמד וזכה למעלות תורה גבוהות ונשגבות, נהג כך, האם לא ראוי לנו ללמוד מכך?' הבחור הנהן בראשו, והרב המשיך: 'ראה, בני יקירי, חג השבועות, יום קבלת התורה, מוזכר בספרי החסידות כ'יום הדין' על התורה. בחג הזה אנו מקבלים את התורה לשנה הבאה, כלומר: נקבע בשמים עד כמה נהיה מקושרים לתורה, עד כמה נבין את דברי התורה, עד כמה יערבו לנו דברי התורה, עד כמה נתמיד בלימוד התורה…

זהו יום מרכזי בו נקבע גורלנו התורני. הגורל שלי – כרב קהילה, וגם הגורל שלך – כעלם צעיר, בחור חמד בראשית צמיחתו. יעמדו לנגד עיניך דברי הרבי רבי ברוך ממז'יבוז' שהיה אומר שבראש השנה הכל חרדים ודואגים מאימת הדין, אף שכל הדיון הוא על נושאים גשמיים, אם נזכה בלחמנייה אחת יותר או פחות… אך חג השבועות הוא יום הדין על חיי נצח, על חיי האיכות שלנו בעולם הזה, על הזכות להיות מקושרים לתורה!

השאלה אם יהיו לך חברותות – נקבעת בחג השבועות הקרוב. אם תבין את דברי רש"י, אם דברי התוספות יהיו מתוקים וערבים לחכך – גם דברים אלו נקבעים באותו מועד. למעשה, כל מה שאתה מבקש עכשיו, נקבע ונחרץ בעוד ימים ספורים!… מסיבה זו ראו צדיקים עניין גדול וחשוב להקדיש זמן ומחשבה מרובים בחג השבועות לתפילה על התורה, להאריך בברכת 'אהבה רבה', להתפלל מקרב לב: 'והערב נא את דברי תורתך בפינו', לבקש בתחנונים כי ביום זה ייקבע שתינתן בלבנו בינה להבין ולהשכיל, לשמוע ללמוד וללמד, ויאיר ה' עינינו בתורתו…'

הבחור הקשיב היטב לדברים, חורט אותם בזיכרונו. הרב נטל נשימה עמוקה, והמשיך מיד לפן המעשי: 'ראה, בני יקירי, זו ההזדמנות שלך, אל תוותר עליה. לאחר הלימוד בליל החג, התחזק בכוחות חדשים ורעננים להגיע מבעוד מועד לתפילה, כך שיישאר לך די פנאי לברכת 'אהבה רבה'…

ועכשיו אני מגיע לנקודה: כשתגיע לברכת 'אהבה רבה', אל תתייחס לנעשה סביבך .

תפוס לעצמך פינה שקטה, תזכור שלא כדאי להתבייש עכשיו, כי ברגעים אלה נחרץ גורלך, ופשוט תתפלל מעומק הלב. עשה כך, בני, ותראה כי ביום הדין הקרוב על לימוד התורה, בחג השבועות הבעל"ט, יתהפך מצבך התורני מהקצה אל הקצה…'

חלפו כמה ימים, והנה הגיע שחר חג השבועות. מיודענו הבחור הזדרז להגיע לבית הכנסת והחל בתפילה. כשהיה בקושי מניין, כבר היה הבחור שקוע בתפילה, מתכונן לרגע השיא – לברכת 'אהבה רבה'… ואז, בדיוק כפי שיעץ לו הרב, נמלט הבחור לפינה שקטה בין ארונות הספרים בבית הכנסת. הוא פתח באמירת הברכה בקול בוכים, ודמעותיו זלגו ללא הפוגה. 'אהבה רבה אהבתנו' קרא הבחור בלהט וניגב דמעה סוררת. כן, גם אותי אהבת, בורא עולם, גם לי נתת את מתנת התורה…

לפיכך, ביקש והתחנן, התייפח והתחטא לפני קונו: 'אבינו אב הרחמן, המרחם רחם עלינו' – ראה כבר בעוניי, רחם על מצבי, 'ותן בליבנו בינה' – כאן כבר התייפח בבכי חסר מעצורים, על החודשים הארוכים שחולפים עליו ללא הבנה, על שעות הסדרים העוברות ללא מעש, על חדלות התמדתו ואפס סיפוקו…

'והאר עינינו בתורתך' – נישאה תפילתו, בוקעת שערי שמים. הוא לא צעק ולא זעק, רק נשמתו בכתה מכל הלב, התחננה. 'ויחד לבבנו' – כי אין לי מטרה אחרת, אין לי רצון אחר, אלא 'לאהבה וליראה את שמך' – וקשה לי כל כך… כך עמד הבחור והתייפח שעה ארוכה בבכי מרומם על מצבו הרוחני. הוא לא התייחס לזמן שחולף, למעשה כלל לא הבחין בנעשה סביבו. שקוע היה בתפילה נרגשת, מתחנן על חייו הרוחניים בכל לב, יודע שהוא ניצב ברגעי הזדמנות!

חלפו כמה חודשים, ואת התיאור הבא קיבלנו מרב הקהילה בעצמו: 'לא פגשתי את אותו בחור', כך הוא מספר, 'לאחר חג השבועות. בסתר לבי תמהתי אם עשה כאשר דיברתי ואם הדבר הועיל לו. והנה, בשבת חנוכה, כחצי שנה אחרי, פגשתי את המשגיח של הישיבה בה לומד מיודענו הבחור.

אנו מכרים משכבר הימים, ופתחנו בשיחה על דא ועל הא. בין היתר סיפר לי כי אחד מחשובי הבחורים בישיבתו הוא בחור הנמנה על הקהילה לה אני משתייך, פרח של ממש אשר עליו גאוות הישיבה. שאלתי לשמו של אותו בחור מצליח, ולהפתעתי הוא נקב בשמו של מיודענו, אותו בחור שרק לפני כחצי שנה התאונן על כישלונו המוחץ בלימודים…

הופתעתי. חשבתי כי המשגיח מגזים, והחלטתי להקשות עליו: 'והרי לפני כן, מיד אחרי שנכנס ללמוד בישיבה, שמעתי שהוא לא כל כך מצליח, אינו מבין את הגמרא ואינו מקובל בחברה. האמנם? האם אינך מגזים במחמאות עליו?'

'אה', הניף לעברי המשגיח את ידיו בתנועת ביטול, 'מה שאתה מספר שייך להיסטוריה. הבחור פשוט עבר מהפך דרמטי, מהפך שלא ייאמן. ברגע מסויים הוא השתנה מהקצה אל הקצה, פשוט התהפך לגמרי, והפך לאחד מהמצוינים בישיבה! אני משתמש בו כדוגמא לבחור שעשה מהפך קיצוני, מבחור שאינו מצליח לבחור מצוין, במהירות שיא!' 'מתי קרה הדבר?' שאלתי כמתעניין. 'לא זוכר בדיוק', אמר המשגיח, 'באמצע זמן קיץ שעבר, משהו כמו אחרי חג השבועות. פתאום הוא חזר לישיבה בלהט כזה, הסתער על הגמרא בשיא העוצמה, וגילה כי יש לו כישרונות חבויים לא מבוטלים בכלל, שהסתיר עד אז…'

'או אז', מספר הרב, 'גיליתי למשגיח הישיבה את הסיפור במלואו. כיצד הגיע אליי הבחור שבור ורצוץ, וכיצד הבין כי חג השבועות הוא יום הדין על התורה, הטומן בחובו את ההזדמנות לשנות את מצבו מהקצה אל הקצה. כיצד הבין את גודל חשיבות ברכת 'אהבה רבה' בוערת, שיכולה לשנות את כל התמונה…' ואכן, לא רק יכולה. ברכת ' אהבת עולם' אחת בשבועות שינתה את חייו!

הרגע הזה מתקרב. 'אהבה רבה' – עוד מתנה נפלאה המסתתרת בין קפלי חג השבועות. נכון, אנו עלולים להיות עייפים מהלילה הארוך, אבל אי אפשר לוותר על מתנה כזאת, פשוט אי אפשר!

ברכת 'אהבה רבה' היא הזדמנות לפנות לאבא שבשמים. כמו אותו בחור, כל יהודי חפץ ושואף ללמוד תורה, להתחזק בסדרי הלימוד, לקבוע עתים ברצינות, להבין טוב יותר, לחוש את מתיקות התורה פושטת בכל אבריו. ההזדמנות הזאת, להתפלל 'אהבה רבה' בכוונה ולבקש על מתנת התורה לכל השנה, ניתנת לכל יהודי, בכל מצב, בכל בית כנסת, בכל מקום בעולם!

ב'אהבה רבה' זה הזמן להגיד במילים הכי פשוטות: 'אבא, נתת לנו מתנה יקרה כל כך, אך אני מתקשה להשתמש בה. אני לא מבין כמה היא מתוקה, אני לא קולט למה היא מכוונת, אני מתקשה בשעת הלימוד היומית, אני לא מצליח להתחבר אליה מספיק…

אבא, אם לא עכשיו, בעת שאתה נותן תורה לעם ישראל, אימתי? אני מבקש מעומק הלב: ותן בליבנו בינה להבין ולהשכיל, לשמוע ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה. והאר עינינו בתורתך!'

וכך נזכה לקבל את התורה באמת. נזכה להתחבר אליה, לעסוק בה בהתמדה, להיות מקושרים עם התורה באהבה אין קץ. אחים יקרים, חג השבועות הוא הזמן שבו ניתן לקבל את התורה במתנה, צריך רק לבקש. וככל שנבקש מעומק הלב – כך נזכה לקבל את התורה בשמחה ובטוב לבב, במנות גדושות ומרוממות!

בלילה השני של חג הפסח לאחר ספירת העומר, קרא הרה"ק רבי צבי הירש הלוי הורביץ זצ"ל לשני בניו הקטנים, שהתפרסמו לאחר מכן כשני האחים הקדושים הרה"ק רבי שמעלקא מניקלשבורג זיע"א והרה"ק רבי פנחס בעל ההפלאה זיע"א, ושאלם לאמר: איזו מסכת מתכוונים אתם ללמוד? נענה ואמר הגדול שבהם: עלינו להתחיל ללמוד את מסכת שבועות, כדי שנוכל לסיימה בערב חג השבועות.

הסביר רבי צבי הירש לילדו: כי מסכת שבועות אינה עוסקת כלל בענייני חג השבועות והיא רק קרויה בשם שבועות ע"ש שבועות של דיינים ושבועות של עדים וכדומה, אבל לא ע"ש חג השבועות, ומדוע אם כן ברצונך ללמוד אותה עד חג השבועות? נענה הילד ואמר: גם אני יודע כי מסכת שבועות עוסקת בענייניהם של אלו הנשבעים, ודווקא משום כך סבור אני כי מתאימה היא ללמוד בימים אלו כהכנה לחג השבועות, שכן מאז חג השבועות הראשון עת קבלנו את התורה על הר סיני כולנו מושבעים ועומדים מהר סיני לקיים את התורה, ולכן כאשר נלמד את מסכת שבועות נדע אכן עד כמה חמורה היא השבועה ועד כמה צריך לדקדק בקיומה.