א הרואה אבידת ישראל חייב לטפל בה ולהשיבה לבעליה, שנאמר השב תשיבם. ואם נטלה על מנת לגוזלה, ועדיין לא נתייאשו הבעלים ממנה, עובר משום השב תשיבם לאחיך, ומשום לא תגזול, ומשום לא תוכל להתעלם. ואפילו אם יחזירנה אחר כך כבר עבר על לא תוכל להתעלם.

ב נטל את המציאה קודם שהבעלים התייאשו ממנה על דעת להחזירה להם, ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה, אינו עובר אלא משום השב תשיבם. ואם המתין עד אחר יאוש ונטלה, אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם

ג וכל זה במקום שהוא חייב להשיב את האבידה, ובמקום שראוי להסתפק בה באבידה ושתהא בענין שמוכח שהיא אבידה, ולא תהיה מדעת [הפקר] ושיהיה בה שוה פרוטה, ושיהיה סימן בגופה או במקומה, ושהיה מטפל בה אם היתה שלו, ושתהיה של מי שחייב להשיב אבידתו. אבל אם חסר אחד מכל אלו אינו חייב להשיב את אבידתו

ד נשים חייבות במצות אבידה, כיון שזו מצות עשה שאין הזמן גרמא. אבל בדברים שאין דרך נשים ליטול ולהחזיר, פטורות, כדין זקן ואינה לפי כבודו.

ה כהן שראה אבידה בבית הקברות, אסור לו להכנס לשם כדי ליטול האבידה ולהחזירה לבעליה, כיון שהשבת אבידה היא מצות עשה, ואיסור טומאת מתים היא עשה ולא תעשה, ואין עשה דוחה עשה ולא תעשה. וגם מפני שאין דוחים איסור מפני ממון.

ו מצא שק או קופה, או המוצא הוא חכם או זקן מכובד, שאין דרכו ליטול בשוק חפץ זה בידו, וגם אילו היתה אבידה שלו לא היה מטפל בה, אינו חייב מן הדין להחזיר בשל חבירו. וצריך לאמוד בדעתו אילו היה שלו אם היה מחזירן לעצמו, כך חייב להחזיר של חבירו, ואם לא היה מוחל על כבודו אפילו היה שלו, כך של חבירו אינו חייב להחזיר. ומכל מקום לדעת מרן השלחן ערוך הדרך הישר והטוב להחזיר את אבידה אף שאינה לפי כבודו. ודעת הרמ"א, דאין תלמיד חכם רשאי להחזיר האבידה כשאינה לפי כבודו, שמזלזל בכך בכבוד התורה, אלא אם רצונו לעשות לפנים משורת הדין, ישלם מכיסו דמי האבידה. ויש מי שאומר שאם הוא מפורסם בחסידות מותר לכל הדעות להחזיר האבידה, כיון שאין זה זלזול בכבודו, אלא שבח וכבוד.

ז עשיר מכובד שמצא אבידה שאינה לפי כבודו ליטלה ולהחזירה לפי סימנים, מותר לו לוותר על כבודו ולהחזיר האבידה.

ח כל המוצא אבידה בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן, אם מצאה דרך הנחה, אסור ליגע בה, שמא הבעלים הניחוה שם עד שיחזרו. ואם יבוא ליטלה והוי דבר שאין בו סימן, הרי איבד ממון חבירו, שהרי אין לו בה סימן להחזירה לו. ואם היה דבר שיש בו סימן, הרי זה הטריחן לרדוף אחריה לתת סימניה, לפיכך אסור לו שיגע בה עד שימצאנה דרך נפילה. אפילו נסתפק לו הדבר ולא ידע אם דבר זה אבוד או מונח, הרי זה לא יגע בו. ואם עבר ונטלו אסור לו להחזירו לשם. ואם היה דבר שאין בו סימן, זכה בו ואינו חייב להחזירו. וכל דבר שיש בו סימן, בין ספק הנחה בין בדרך נפילה, בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים, חייב להכריז.

ט אין המוצא חייב להכריז אלא בדבר שיש בו סימן בגוף החפץ, או במקום שנפל שם. או שיש סימן בצורת הקשירה והעטיפה. וכן מנין מדה ומשקל הם בכלל סימן להחזיר על פי זה אבידה. וחפץ שאין בו סימן, וגם המקום לא יכול לשמש כסימן, כגון שניכר שנפל באותו מקום, אם הוא דבר שיש לתלות שהבעלים הרגישו בחסרונו מיד כשהחפץ נפל מהם, הרי הוא של המוצא. שהרי הבעלים נתייאשו מהחפץ מיד כשנפל מהם, ויש לתלות שהחפץ בא לידו אחר היאוש. אבל אם הוא חפץ שאין מרגישים בחסרונו מיד, אפילו אם בו סימן אין החפץ שלו, דאף על פי שהבעלים נתייאשו אחר כך, כיון שהחפץ בא לידו קודם יאוש, אין זה בכלל יאוש. [דהוי יאוש שלא מדעת].

י לפיכך המוצא מעות מפוזרים הרי אלו שלו, שאדם עשוי למשמש בכיסו כל שעה, ומסתמא הרגיש בחסרון המעות, והמעות הגיעו ליד המוצא אחר יאוש הבעלים. וכיון שאין בהם סימן, וגם המקום אינו סימן [שלא היה דרך הינוח], הרי אלו שלו.

יא מצא פירות מפוזרים, אם ניכר שהונחו שם לא יגע בהם, ואם ניכר שנפלו, הרי אלו שלו, שמן הסתם הבעלים הרגישו מנפילת הפירות ונתייאשו מהם, שדברי מאכל הרי הם כמעות שאדם עשוי למשמש בהם כל שעה.

יב אין המקום נחשב לסימן אלא בדברים גדולים שאין דרך בני אדם לגלגלם ממקומם, או במקום שאין דרך בני אדם להלך, אבל דברים קטנים במקום שדרך בני אדם להלך, אין המקום סימן, מפני שמתגלגלים ברגלי אדם ולא נמצאים במקום הראשון.

יג אבידת נכרי מעיקר הדין מותרת, ואין אדם מצווה להחזירה, שנאמר, אבידת אחיך. ואם מחזירה כדי לקדש שם שמים, שיפארו וישבחו את עם ישראל שהם בעלי אמונה, הרי זה משובח. וכן במקום שיש חשש לחילול ה', כגון שהחפץ של הגוי אבד ברחוב שברובו דרים יהודים, ויחשוד שהם שגנבו ממנו החפץ, חייב המוצא להחזיר לנכרי שלא יגרום לחילול ה'.

יד נכרי ששכח מעות בחנות יהודי במקום שגם אחרים יכולים לראותם, ואחר כך בא הגוי ושואל ליהודי אם ראה מעות אלה, מותר לו לשקר ולומר לא ראיתי, שהרי מן הדין זכה באבידה זו.

טו  מי שמצא מעטפה ובה ניירות ערך בחדר הכספות של הבנק, ומסרם לידי המשטרה, ועברו כמה חודשים והאובד לא בא לקחתם, אין לבעלי הבנק שום זכות לקחתם, אלא המשטרה צריכה להחזירם למוצא האבידה, והרי אלו שלו.

טז מצא מעות מסודרים זה על גב זה, כגון ג' מטבעות שהמטבע התחתונה היתה גדולה, ועליה מטבע קטנה, ועל האמצעית מטבע קטנה יותר, חייב להכריז. וכן אם המעות היו מסודרים בצורת סולם, חייב להכריז, שמסתמא לא נפלו, אלא הבעלים הניחום שם.

יז מי שאבדה לו אבידה ופגע באבידתו ובאבידת חבירו, אם יכול להחזיר את שתיהן, חייב להחזירן. ואם לא יחזיר את שלו, שאבידתו קודמת אפילו לאבידת אביו ורבו. כדדרשינן מאפס לא יהיה בך אביון. ואף על פי כן יש לו לאדם להכנס לפנים משורת הדין ולא ידקדק לומר שלי קודם, אם לא בהפסד מוכח. ואם תמיד מדקדק, פורק ממנו עול גמילות חסדים, וסוף שיצטרך לבריות.

יח פגע באבידת אביו ובאבידת רבו, אם היה אביו שקול כנגד רבו, של אביו קודמת, ואם לאו של רבו קודמת. והוא שיהיה רבו מובהק שרוב חכמתו של תורה למד ממנו.

יט אמר לו אביו או אמו אל תחזיר אבידה זו, הרי זה לא ישמע להם, אפילו אם ביקש שבאותה שעה יעשה לו צרכיו, שהוא ואביו חייבים במצות הבורא להחזיר אבידה לבעליה. ועוד, שכיבוד אב ואם הוא עשה, והשבת אבידה היא עשה ולא תעשה.

כ הרואה אבידה חייב להחזיר בחנם אם הוא בטל ממלאכתו. אבל אם היה עוסק במלאכתו, ובטל ממנה כדי להחזיר האבידה, לא יאמר לו תן לי מה שהפסדתי, אלא נותן לו שכרו כפועל בטל.

כא המוצא כלב או חתול רע שמזיק לקטנים, אין צריך להשיבו לבעלים

כב מציאת בנו ובתו הגדולים הסמוכים על שלחנו, ומציאת אשתו, הרי אלו שלו. ומציאת בתו הנערה, אף אם אינה סמוכה על שלחנו, הרי אלו שלו. ומציאת בנו שאינו סמוך על שלחנו, אפילו שהוא קטן, ומציאת אשתו המגורשת מספק, אינה שלו. [ילקו"י דיני חינוך עמ' שסו]

כג מציאת קטן מעיקר הדין אין בה גזל, ולכן אם הקטן מצא איזה חפץ ובא אחר ונטלה ממנו, מהדין אין בזה גזל, אבל מפני דרכי שלום אין ליטול מהקטן מה שמצא. ואם עבר אחד וגזלה ממנו, אינה יוצאה בדיינים. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שסז]

כד אבידה שאינה שוה פרוטה בשעת האבידה ובשעת המציאה, אינו חייב בהשבתה.

כה אבידה של שותפים שאין בה שוה פרוטה לכל אחד, אינו חייב בהשבה, ואפילו אם האבידה שוה הרבה. והני מילי שידוע שאבידה זו היא של שותפים, אבל מן הסתם חייב להחזיר.

כו המאבד ממונו לדעת, אין נזקקין לו, כיצד, השליך כיסו ברשות הרבים והלך לו, הרי זה איבד ממונו לדעת. ולדעת מרן השלחן ערוך אסור לרואה דבר זה ליטול הממון לעצמו, שהרי לא הפקירו בפירוש, ובכל זאת אם נטל אינו צריך להחזיר. שנאמר, אשר תאבד, פרט למאבד לדעת. ולדעת הרמ"א כל אבידה מדעת דינה כהפקר, וכל הקודם זכה בה. ואין לומר קים לי שלא כדעת מרן השלחן ערוך.

כז יש מי שאומר, שאם ראה את חבירו זורק חפץ כדי לשוברו, והלך והציל את החפץ ולא נשבר, ואח"כ רוצה המציל לזכות בחפץ בטענה שהרי זה כהפקר, וחבירו טוען שלא הפקירו אלא רצה לשכך כעסו, לא הוי הפקר, כיון שהשליכה מתוך כעס. [מחנה אפרים זכייה מהפקר סי' ו'].

כח מן הראוי שבמקומות ציבוריים, כמו ישיבה ומוסדות צבור, הנהלת הישיבה או המוסד יכתבו הודעה במקום גלוי, שלפי תקנת המוסד כל מי שלא יבא לקחת חפציו או את ספריו עד זמן מסויים, אין המוסד אחראי עליהם, וההנהלה תשתמש בהם כרצונה.

כט בכלל השבת אבידה הוא שאם רואה את חבירו שסר מדרך הישרה עליו להחזירו לדרך הישרה, שהרי הדברים קל וחומר, שאם ציותה התורה להחזיר אבידת ממון לבעלים, על אחת כמה וכמה שצריכים להשיב לו את אבידת נפשו, ורמזוהו חכמינו בדרשתם, והשבותו לו, לרבות אבידת עצמו, שתשיב לו את נפשו ההולכת מדחי אל דחי. ותזכהו בעולם הזה ובעולם הבא. [מנחת חינוך מצוה רלט].

ש. במקרה שאני נתקל בדבר שספק הונח במקומו ספר נאבד מה עלי לעשות?

ת. ספק הינוח: אם מצא במקום המשתמר לא יקח אפילו יש בה סימן ( שו"ע חו"מ רס-ט) מצא במקום שמשתמר קצת (מאחורי גדר) אם יש סימן צריך לקחת ולהכריז ואם אין סימן לא יגע. (יש פוסקים שכתבו שאם יש אומדן דעת שאם אשאיר את החפץ במקום יש יותר סיכוי שהבעלים יחזור לקחת , ואם אקח אגרום להם הפסד אין לקחת כגון חפצים שאינם שווים הרבה שהאדם יחזור למקום בו איבד אך לא יטרח לחפש האם מישהו מכריז על כך.

ש. במקרה שהייתי בנסיעה באוטובוס וראיתי מהחלון אבידה האם עלי לרדת בתחנה הקרובה על מנת לקחת את האבידה ולהחזירה אע"פ שאין אני צריך לרדת בתחנה הקרובה וכן הדבר יעכב אותי בדרכי?

ת. ראה מהאוטובוס אם אתה בדרך לעבודה ויהיה לך הפסד כספי ודאי שאין חיוב השבה אא"כ ברור שהמאבד יפצה אותך על כך. אם אין לך מזה הפסד ממון, לכאורה חייב. (אך בספר השבת אבידה כהלכתה בשם הרב אלישיב כ' שהפסד זמן שצריך לחכות לאוטובוס הבא נחשב כהפסד ממון.

ש. האם הכרזה על מציאת האבידה באתר אינטרנט המיועד לכך נחשבת הכרזה כשרה ומספקת?

ת. הכרזה באינטרנט כיום זו הכרזה מעולה, אם יש במקום בו מצאת אתר פנימי או תפוצת מיילים צריך להכריז גם שם.

ש. מה עושים שמוצאים אבידה פשוטה ממש ששווה פרוטה. לדוגמא עט במצב מצוין בשווי שקל. או לדוגמא בובת צעצוע קטנה בשווי חמשה ₪ לדוגמא. זה די מבייש להרים את הדברים הללו והדומים להם. לעומת מציאת העט פחות מבייש להרים? ואם מצאתי בבית הכנסת לדוגמא בובה האם אני יכריז בבית הכנסת מצאתי בובה …. לא נראה לי מכובד?

ת. מצא בובה, יש כלל שזקן ואינה לפי כבודו פטור. המדד שקבעו בזה חז"ל הוא האם המוצא היה מאבד חפץ זה כיצד היה נוהג, אם בשלו היה מרים חייב. (לגבי בובה נראה שההורים התייאשו כאשר נתנו לילד להסתובב אתה בחוץ ויודעים שאולי הילד יזרוק אותה למקום שהם לא ימצאו. איני רואה בזיון בתליית מודעה בבית הכנסת על כל סוג אבידה, הרי זו המצוה.

ש. אני חייב ללכת לפי רוב האנשים או לפי עצמי אם אין לי צורך באבידה/ אם אני לא רוצה להשתמש בה כי היא סתם תופסת מקום?

ת. אם רוב האנשים לא מרימים מסתבר שהבעלים התייאש.

ש. האם אפשר לצלם אותה בשביל לזכור את הסימנים ואז למכור אותה/ או לחלופין להשתמש בה ואם יבוא בעליה לתת לו את שוויה במקום?

ת. לצלם את האבדה ולמכור או להשתמש, אם יש אפשרות לקנות חפץ כזה בקלות ניתן לעשות כן אחרי זמן מה שהכרזת. ויש לשום את שווי החפץ ואם יבואו הבעלים יש לשלם להם.

ש. האם מציאת אבדות במקומות ציבוריים (תחנת אוטובוס לדוגמא) והפקדת "אבידות ומציאות" מותרת? כפי הידוע לי האבידה לא מוחזרת על פי ההלכה (לא שואלים סימנים אלא פשוט שואלים את האדם מה שייך לו?

ש. האם אפשר לבקש מהרבנות הראשית וכן מהרבנויות המקומיות שיעשו נוהל "השבת אבידה" במקומות "אבידות ומציאות ציבוריים" כמו לדוגמא תחנת אוטובוס ובעצם יחייבו את אותם המקומות להחזיר אבידות לפי ההלכה – כמו לדוגמא בקשת סימנים וכו’.. וכך כל אותם המקומות (תחנות אוטובוס/רכבת, תחנות משטרה, קניונים וכו וכו) יקיימו את המצווה לפי הלכתה. הרי כמו שברוך ה’ הרבנות הראשית מכתיבה את נוהל עבודות התשתיות בשמיטה ב"ה היא תוכל גם בדבר זה לתת את הדעת? והאם ניתן להציע רעיון כללי שבכל עיר יהיה מקום "אבידות ומציאות עירוני" שאליו יביאו כולם את אשר ימצאו. ובמקום זה יוחזרו האבדות על פי פרטי המצווה. הדבר רעיונית/הלכתית אפשרי בכלל?

תשובה

להביא למשטרה, הרב דב ליאור פסק "כן, משום שאתה מביאה את האבידה למי שביכולתו להחזירה לבעלים." והרב אלישיב והרב אויערבך (ספר השבת אבידה כהלכתה) פסקו שאסור להביא למשטרה אא"כ הם מחזירים ע"פ סימנים. רעיונותיך בענין הרבנות והתקנה שבכל אזור יהיה מחסן אבידות הם רעיונות מצוינים וע"ז אנו מתפללים השיבה שופטנו כבראשונה…

ש. מצאתי שטר של 200 ש"ח על הרצפה בסופר גדול. השארתי את הפרטים שלי בקופה הראשית במקרה שמישהו יבוא לדווח שנאבד לו כסף בחנות. האם עלי להחזיר את זה אם זה ואיזה סימנים עלי לדרוש?

תשובה:

לפי הלכה שטר כסף שנמצא מותר למוצא לקחתו כדין אבדה שאין בה סימן ששייך למוצא. טוב עשית לפנים משורת הדין שהשארת פרטים בקופה ראשית. אם יפנה אדם ויאמר שהכסף שלו יש לשאול אותו אם הכסף היה בשטר אחד או בשני שטרות כדי לבחון קצת את המאבד ואז להחזיר לו. אולם כאמור שכל זה הוא לפנים משורת הדין.

ש. מצאתי טלית בתוך כיסוי לפני חודשיים, והכרזתי עליה בזמן שמצאתי עם מודעות באיזור בו מצאתי אותה ובבתי הכנסת מסביב. עדיין לא מצאתי את המאבד אך אני יודע שאבידה צריכה להיות שמורה אצלי עד שיבוא אליהו וכך אמרתי לבני משפחתי.
אחד מבני הבית החליט לקחת את הטלית ולתת אותה לבית כנסת ושם נתנו אותה לפלוני.
האם לעשות השתדלות להחזיר את האבידה חזרה לביתי?

תשובה:

אבדה שלא איתרו את הבעלים יש לשומרה עד שיבוא אליהו. ישנה אפשרות חלופית לרשום את ערכה של הטלית במקום שמור ואז תוכל לעשות באבדה כראות עיניך. המתנה שנתנו לאותו אדם אינו עצה כלל, אין אפשרות לתת לאחרים אם לא עושים את העצה הנ"ל.

צריך לוודא האם יש סימן על הטלית. העובדה שהטלית בצורך כיסוי אינו סימן. ואם אין סימן בטלית ולא סימן במקום שנמצאה הטלית אין חובת השבה.

ש. אינסטלטור גוי שעבד בבניין חדש לפני חודשיים וחצי והשאיר שקית עם כל מיני ברזים של אינסטלציה ולא חזר לחפש. האם מותר לקחת?

תשובה:

מותר לקחת את החפצים שנשכחו, ואף יש איסור להחזיר לגוי כדין אבדת גוי שאסור להחזירה, והמחזיר אבדת גוי עליו הכתוב אומר "למען ספות הרווה את הצמאה לא יאבה ה' סלוח לו"

ש. הזמנתי ספרים מחנות מסויימת והם נשלחו פעמיים (למרות ששלמתי רק פעם אחת), עדכנתי את החנות על טעותם והם אמרו שבמידה ואעבור באזור אחזיר להם אותם, איני עובר באזור החנות ביום-יום, האם עלי לעשות מאמץ מיוחד על מנת להשיב את הספרים? איך עלי לנהוג?

תשובה:

כאשר אתה מודיע להם על הטעות ושהספרים ברשותך יצאת ידי חובה וקיימת מצוות השבת אבדה. אין עליך חובה ללכת אליהם ולהשיב אלא עליהם מוטל לבוא ולקחת את הספרים. אבל כל זמן שהם לא באים אתה שומר על הספרים.

מקורות:

ההודעה שאתה מודיע להם שיבואו לקחת את הספרים בזה יש קיום מצוות השבת אבדה, אין חובה שאתה תטרח אחריו אלא בעל הספרים שטעה והניח אצלך את הספרים עליו מוטל לבוא ולקחת את הספרים.

ש. מצאתי חפץ ליד הפח זבל השאלה אם זה נחשב לזוטו של ים

תשובה:

חפצים שמונחים בתוך האשפה או בסמוך ממש לאשפה הרי הם הפקר גמור – ומותר לקחתם. גם במקרה שנמצא סכום כסף וההפקר נעשה בטעות, נראה מותר לקחת ואין חובת השבה מאחר ואשפה שמונח ברחוב דינו כזוטו של ים.

מקורות:

ראה נתיבות סימן רסא ס"ק א גבי אשפה העשויה להיפנות שנחשב אבדה מדעת לכו"ע [בין לדעת הרמב"ם ובין לדעת הרא"ש], כיון שבעל החפץ יודע שכל שהמוצא לא יכריז. ולכן אם נמצא באשפה מותר לקחת גם אם יש סימנים. אלא שיש לדון כאשר מוכח שהחפץ הושלך בטעות האם דינו כהפקר בטעות שאינה הפקר. ונראה שאשפה עירונית שכל כמה שעות העירייה מפנה את האשפה, ואין שליטה על כל מה שהושלך שם, ודינו כאבוד ממנו ומכל אדם ונעשה הפקר גם ללא ידיעתו.

ש. לפני כשבועיים נתקלתי ביום שבת בכומתה צבאית על הרצפה (על הדשא ליד עץ ליד בית) על הכומתה יש צואת ציפור יבשה. כמובן הרמתי אותה והיא כעת בביתי.
עוד לא מצאתי זמן לתלות מודעה.
שתי דקות הליכה מהמקום יש בית ספר שמלמדים שם תקשוב בחיל האוויר וסה אותה כומתה שיש לתלמידים שם.
בנוסף רוב הסיכויים שאם זה באמת היה שייך לחייל אז צריך שאותו החייל יהיה בקורס או תירונות ונמצא בדיוק ביחידה של חיל האוויר – כי אחרת אם זה היה חייל בסדיר היה לו סיכה על הכומתה.
מה עליי לעשות. לתלות מודעה במקום ? למסור אותה לסגל בית ספר ? או שמא זה הפקר בגלל הצואה של הציפור שכבר יבשה או כל סיבה אחרת ?

תשובה:

יש חובה להכריז על הכומתה כיון שהמקום שנשכח הכומתא נחשב לסימן. תחילה יש לתלות מודעה בבית ספר של החיילים, ואם לא תצליח לאתר את המאבד יש להחזיר להנהלת בית הספר.

מקורות:

יש להכריז כדין כל דבר שיש בו סימן. אולם אם לא מצליחים את המאבד יש אפשרות להחזיר לבית ספר משתי טעמים: א' כיון שהם יאתרו את המאבד. ב' מסתבר שהכומתה אמורה לחזור לבית ספר ולכן יש להשיב להם.

ש. רציתי לדעת כמה דברים בבקשה על הלכות השבת אבידה…
אם אני מוצאת מעטפה ברחוב שלא רשום עליה דבר ויש בה סכום כסף לא מבוטל כמו 1000 ומעלה האם מותר לקחת או צריך להחזיר למרות שלא רשום כלום על המעטפה?
אם מוצאים כמה שטרות כסף מגולגלות ברחוב בגומיה ולא רשום כלום כמובן ,האם צריך להחזיר או שזה שלי?

תשובה:

סכום כסף שנמצא במעטפה או צרור, הסכום של הכסף נחשב לסימן, ולכן חייבים להכריז. אם מדובר בכסף קטן ויש סבירות שהמאבד לא מודע לסכום שיש במעטפה לא נחשב סימן ואין חובה להכריז. אבל אם מדובר בסכום עגול וסכום גדול המאבד אמור לדעת את הסכום של הכסף חייבים להכריז.

ש. אני גר בחו"ל, וחבר שלי קנה זוג נעליים באינתרנט, והם הגיעו בשבועות. הוא לא היה בביתו והמוכרים אמרו שהוא קיבל את הנעליים. הוא טען שלא קיבל ושאל את השכנים שבקומה שלו ואמרו שלא ראו כלום. אחרי שבוע של חיפוש החזירו לו את הכסף.
בסוף התברר ששכנה מקומה אחרת קיבלה את הנעליים, ונתנה לו אותם.
השאלה היא אם הוא חייב להודיע למוכרים שהוא מצא את הנעליים וצריך לשלם להם? או שזה נכלל בטעות עכו"ם?

תשובה:

הנעליים דינם כאבדת עכו"ם ואבדת עכו"ם אסור להחזירה.

מקורות: הלקוח לא זכה בנעליים עד שיגיעו ליד הקונה. השליח שנתן לשכן את הנעליים ונעלמו הנעליים, הרי זה כאבדת גוי שאסור להחזירה כמבואר בשו"ע סימן רסו.

ש. בדרך חזור מהמשפחתון הגעתי לקצה המדרכה עמדתי לרדת עם העגלה אל הכביש והיה נראה לי שהתינוק שלי זרק את מכסה הבקבוק והוא מונח על האספלט
הרמתי את המכסה והנחתי ליד בני בעגלה. חזרתי הביתה וגיליתי שהמכסה שלו בעגלה ויותר נקי ממה שהיה זרוק.
האם יש למכסה שקוף ערך? סימנים? אפשר לעשות השבת אבידה? האם אפשר לזרוק.

תשובה: המכסה של הבקבוק דינו כאבדה שאין בה סימנים, ומסתבר שבעל הבקבוק הבחין בנפילה והתייאש, ולכן המכסה שייך למוצא..

מקורות: מכסה של בקבוק הוא דבר שאדם מבחין תוך זמן קצר בנפילה ולכן אין בעיה של ייאוש שלא מדעת ומותר למוצא לקחתו.

ש. הגיעה אלי שקית מההורים שלי, עם בגדי תינוקות בשווי 100 שח, אין לי מושג של מי זה (כנראה מהאוטו של אבא שלי שלקח טרמפ זוג צעיר מהמרכז והם שכחו זאת אצלו ברכב ) מה אני אמורה לעשות עם השקית(היא אצלי כבר שנה, ההורים קצת ניסו לחפש מי זה הזוג אך התייאשו, אנחנו מהצפון הזוג מהמרכז..) האם מותר להשתמש בבגדים?

תשובה: חל על השקית חובת השבת אבידה. אם לא הצלחתם לאתר את בעל השקית יש אפשרות לשום את ערך הבגדים ולרשום בפנקס שמור, ואז תוכלו לעשות בבגדים כרצונכם, והיה אם יבוא בעל הבגדים תצטרכו לשלם לו את ערך הבגדים.

ש. עד אחד שראה רכב פוגע ברכב חונה האם יכול להודיע לחברו מי הפוגע.

תשובה: מותר לעד להודיע לחברו שפלוני הזיק אותו, והניזק ילך לתבוע את המזיק אולי המזיק יודה בנזק. אם הניזק יכחיש את הנזק לא נוכל להוציא ממון על פי עד אחד אבל אם הנתבע לא מכחיש יהיה חייב לשלם. ויש בסיפור זה משום מצוות השבת אבדה.

מקורות: בגמרא (מכות יא, א) לגבי עד אחד שהעיד יחידי והכו אותו מאחר ועד אחד לא מוציא ממון הרי שיש בסיפורו לשון הרע בלבד. אולם כל זה דווקא עדות בבית דין, שבית לא מוציאים ממון על פי עד אחד. אבל להודיע לחברו ודאי יכול, כיון שיתכן שהניזק יראה שיש עד אחד יודה באשמה וישלם. וממילא יש תועלת בסיפור.

ש. מקוה שכתוב עליו בכניסה שאין להשאיר חפצים ומה שנשאר הפקר ובכל זאת אנשים משאירים שם ולא מפנים להם א. האם מותר לכתחילה להשתמש בחפצים שהושארו שם?
ב. אם ניכר על חפץ שהוא נשכח ולא הושאר בכוונה האם מותר להשתמש בו? למשל שמפו שנשכח על ספסל ההלבשה ומסתמא בעליו מקפיד ורוצה את זה ויחזור עבור זה
תשובה: מקווה, בית כנסת או כל מקום ציבורי שיש מודעה שמזהירה שחפצים שנשכחים ולא שבו לקחתם יהיו הפקר, מותר לגבאי לפנות את החפצים אחר שעבר הזמן לעשות בהם כראות עיניו. אחרי שהגבאי פינה את החפצים מותר לכל אדם לקחתם ואין בהם דין השבת אבדה. אבל לפני שהגבאי פינה אסור לקחת את החפצים, כיון שאין ההפקר רק בהגיע הזמן והגיע זמן הפינוי.

ש. בנוגע לספרים שנשארים בדירה מושכרת מבחורים של תקופת שכירות הקודם, למשל הרבה בחורים מתחתנים ומשאירים הרבה דברים בדירה, אם מותר לקחת או שיש לו דין אבידה בין אם יש בתוך הספר שם, ובין אם אין בתוך הספר שם?

תשובה: בספר הרי הלכות פרק א כתב שספרים שנשארו בית כנסת אין חובת השבה עליהם, כיון שיודעים הבעלים על מקום הנחתם, ויכולים לחזור ולאוספם. ואם עבר זמן רב, מותר לקחתם אפילו אם יש בהם סימן, שמסתבר שבעליהם התייאשו מהם. והביא שם מקור לדבריו מהשו"ע חו"מ סימן רס סעיף ז ובסמ"ע ס"ק כז. ולכן כל החפצים שנשארו במקום שהניחם בעליהם, והלכו למדינת הים, נחשב להפקר. וראה במקורות לגבי פינוי חפצים במקומות ציבוריים.

שאלה: שאלה מצויה מאוד, חפצים שמשאירים במקומות ציבוריים – ספרים שנשארים בבית המדרש, ומגבות במקווה וכדו' – והחפצים מהווים מטרד, האם ומתי מותר לגבאים לפנות את החפצים.

תשובה: מעיקר הדין [לרוב הפוסקים] לפני שמפנים חפצים יש להודיע על כך לבעלי החפצים. אך כיון שלא תמיד יודעים מי הם בעלי החפץ, או שאין אפשרות להודיע, אם החפצים מרובים וגורמים היזק מותר לפנותם. וכן אם מתנים מראש בכתב שכל חפצים הנשארים יפונו תוך זמן מסוים, נחשב להודעה ומותר לפנות. עצה נוספת – לייחד מקום לכל החפצים, וישכיר את המקום לבעלי הספרים והחפצים, ויגבה דמי השכירות מהספרים והחפצים. ובכך זוכה בחפצים לעצמו או לבית כנסת, ואז יוכל לעשות בהם כראות עיניו.

מקורות ונימוקים:

הכניס פירות לחצר חברו ללא הסכמתו  בגמרא סוף פרק השואל (ב"מ קא:) ההוא גברא דזבן ארבא דחמרא, לא אשכח דוכתי לאותובי. אמר לה להך איתתא אית לך דוכתא לאוגורי. אמרה ליה לא. אזל קדשה, יהבה ליה דוכתא לעיולי. אזל לביתיה, כתב לה גיטא שדר לה. אזלא איהי אגרא שקולאי מיניה וביה אפיקתיה ואותביה בשבילא. אמר רב הונא בריה דרב יהושע כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישוב בראשו, לא מיבעיא חצר דלא קיימא לאגרא, אלא אפילו חצר דקיימא לאגרא, אמרה ליה לכולי עלמא ניחא לי לאוגורי ולך לא ניחא לי דדמית עלי כי אריא ארבא. דברי הגמרא הובא להלכה ברמב"ם (שכירות פרק ז הלכה ז) ובמחבר (סימן שיט) וז"ל: מי שהכניס פירותיו לבית חבירו שלא מדעתו או שהטעוהו עד שהכניס פירותיו והניחם והלך, יש לבעל הבית למכור לו מאותן פירות כדי ליתן שכר הפועלים שמוציאין אותן ומשליכין אותם לשוק. ומדת חסידות הוא שיודיע לבית דין וישכירו ממקצת דמיהן מקום משום השב אבידה לבעלים אף על פי שלא עשה כהוגן. עכ"ל. מבואר ברמב"ם שני הלכות: א. מעיקר הדין מותר לבעה"ב להוציא את הפירות ואינו צריך להודיע לבעלים. ב. המכניס פירות לחצר ללא ידיעת בעלי החצר דינו שווה למי שהטעה את בעל החצר והכניס לחצרו בהערמה, ובשני המקרים מותר לשכור פועלים מהפירות ולהוציאם – ונבאר את הדינים אחת לאחת.

דעת הרא"ש שצריך להודיע לפני שמוציא הרא"ש (שם סימן כו) אחר שהביא את דברי הגמרא כתב: וצריכה להודיעו, ואם נאנס אחר שהודיעה היא פטורה. מבואר שיטת הרא"ש שההיתר להוציא את הפירות הוא דוקא באופן שמודיע לבעלים שהוציאם, ואם לא הודיעם ונאנסו חייב לשלם לבעלים.

ב"י וקצות – דעת הרמב"ם שמוציא בלי להודיע  הב"י (סימן שיט) תמה על דברי הטור שהביא דברי הרמב"ם והרא"ש כשיטה אחת, שהרי חולקים הם, שלרמב"ם הדין שצריך להודיע כשמשליך הוא ממידת חסידות, ואם לא הודיע פטור. ולרא"ש אם לא הודיע חייב. המחבר הביא את דברי הרמב"ם להלכה, והרמ"א הביא את שיטת הרא"ש שחייב להודיעו. ומבואר מדבריהם שהרמב"ם והרמ"א חולקים. וכן דעת הקצות החושן (שם ס"ק ג) שדעת הרמב"ם שא"צ הודעה כלל לא בתחילה ולא בסוף ועיקר הודעה אינו אלא ממידת חסידות. והביא שכן דעת השטמ"ק שעיקר הודעה ממידת חסידות. ודלא כהסמ"ע והב"ח [להלן].

סמ"ע, ב"ח ואגרות משה – הרמב"ם מודה לרא"ש שחייב להודיע  אמנם הסמ"ע (ס"ק ב) והב"ח ביארו שלא נחלקו הרמב"ם והרא"ש שחייב להודיעו כשמוציא את הפירות לחוץ, ואם לא הודיע ונאנסו הפירות חייב בעה"ב. אלא שהרמב"ם הוסיף שמאחר ויש חשש שבין ההוצאה עד שיודיע לבעלים יאנס, ראוי לנהוג במדת חסידות שלא ישליך לשוק, אלא יודיע לב"ד והם ישכרו פועלים להניח את הפירות במקום מוצנע. וכן נקט להלכה בשו"ע הרב (הלכות שאלה ושכירות סעיף ח ט). הגאון הרב משה פיינשטיין זצ"ל נשאל (שו"ת אגרו"מ חו"מ ח"ב סימן נו) על מי שהניח בבית חבירו קופסאות של אתרוגים בסכום של 3000$ לחודשיים, והנה עברו שנתיים ולא בא לקחתם, ושואל מה יעשה עם קופסאות האתרוגים. והגאון הנ"ל דימה זאת לסימן שיט מחלוקת הרמב"ם והרא"ש מי שהכניס לחצר חברו פירות שלא ברשותו או שהטעהו. וכתב שמעיקר הדין לכו"ע חייב בעל המקום להודיע כשמוציא את הפירות מביתו. אלא שהרמב"ם דיבר באופן שבעל הפירות בעיר, ולכן יש לו לידע שהוציא את הפירות לחוץ, ונחשב שהודיע לו. ואף אם ספק לו אם הוציא את הפירות צריך לבוא ולברר אם הוציא. ומדת חסידות שיודיע בעה"ב בכל עניין. ודעת הרא"ש שיש לחוש שמא בעל הפירות סובר שבעל הבית מאיזה סיבה לא הוציא את הפירות, ולכן אין להוציא עד שיודיע לו ברור. אבל אם בעל הפירות אינו בעיר לכו"ע אין בעה"ב יכול להוציא את הפירות בלי שמודיעו. עכ"ד. הרי שגם האגר"מ הבין שלכו"ע אסור להוציא את הפירות ללא ידיעת הבעלים, ולכן אם אין הבעלים בעיר אסור להוציא.

להוציא את החפצים לרה"ר  עוד הוסיף הב"ח שאם בעלי החפצים אינם בעיר ואינו יכול להודיעו, חייב מהדין להודיע לב"ד, שאם לא יודיע לב"ד וישליכם לשוק נחשב למזיק בידיים, ואין כל היתר לבעלים להזיק את החפצים בידיים. וכן כתב בחו"י (סימן קסה) שההיתר שהתירו בגמרא לאותה אשה להוציא, דוקא כשמוציאה לשביל, אבל אסור לה להוציא לשוק במקום הפקר, שבזה נחשבת למזיק בידיים. גם באגרו"מ (שם) פשוט לו מסברא שגם במעשה של הגמרא שהטעה את האשה אסור לאשה להוציא את חביות היין לרה"ר במקום הפקר, שנחשב מזיק בידיים, ודברי הרמב"ם שכתב שמותר להוציא מבלי להודיעו, מדובר שבעל הפירות בעיר ומסתמא שמע על כך.

כשהכניס שלא ברשות  בגמרא הנ"ל מבואר שבעל החפצים הטעה את האשה והכניס את היין, והיות שעשה שלא כהוגן התיר לה רב הונא להשליכם לחוץ, וכמו שאמר לה "כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישוב בראשו". אמנם במקרה שלא הטעה את בעל החצר אלא הכניס שלא ברשות נחלקו הראשונים בזה. הבאנו לעיל שדעת הרמב"ם שהדין שהטעה את בעה"ב דינו שווה להכניס שלא ברשות. הסמ"ע (שם) ציין למש"כ בדרישה שמהטור והרא"ש נראה שאם הכניס שלא ברשות אסור לו לשכור פועלים מדמי הפירות, וכן אסור לו להוציאם למקום הפקר, ודוקא במעשה המובא בגמרא שהערים על האשה והכניס לחצרה מותר לשכור פועלים מדמי הפירות, ויכול להשליכם למקום הפקר, וכמו שאמרו כאשר עשה כן יעשה לו לא כהוגן. וכן פשיטא ליה לחוות יאיר שדוקא הכניס בעורמה מותר לו לשכור פועלים מדמי החפצים ולהוציאם, אבל כשהכניס שלא ברשות אין לו היתר להשליכם לחוץ אלא חייב להודיע. סיכום: לדעת הב"י והקצות, המכניס פירות לחצר חברו בלי להודיעו, או שהטעהו לרמב"ם יכול להוציא וא"צ להודיע, ומדת חסידות להודיע. ולרא"ש מעיקר הדין חייב להודיע. לדעת הסמ"ע הב"ח ושו"ע הרב לא נחלקו הרמב"ם והרא"ש שחייב להודיע אחר שמוציא את הפירות, ומדת חסידות שיודיע לב"ד והם יקחו למקום שמור. באופן שאינו יכול להודיע לבעלים כתב הב"ח והחו"י שאינו יכול להוציא לחוץ, שנחשב שמפקיר ומזיק בידיים.

הכניס ברשות ולא בא לקחתם  ויש לדון כשהכניס בהיתר, ואח"כ השאיר שם את החפץ, כמו הנכנס לבית מדרש ללמוד שמותר לו להכניס ספרים ללמוד, אך להשאיר שם אין לו רשות, האם נחשב להכניס שלא בידיעת הבעלים. ויש לפשוט זאת מדברי האגרות משה הנ"ל שהביא את מחלוקת הרמב"ם והרא"ש לגבי המעשה שנשאל ששכר חדר לקופסאות של אתרוגים, והנה עברו שנתיים ולא בא לקחתם. מבואר בדבריו שלמרות שהשוכר הכניס את הקופסאות ברשות, אך מאחר שהשאיר שלא ברשות, דינו כהכניס פירות לבית חברו בלי ידיעתו. ובפת"ח (חלק פקדון פ"ז הערה ו) חלק על דבריו, ודעתו שאין לדמות מפקיד שלא בא ליטול את הפיקדון למכניס לחצר חברו שלא ברשות, כיון שעצם הכנסת הפיקדון היה ברשות. וכמו בכל פיקדון שלא בא המפקיד לקחת פיקדונו שאסור לבעל הפיקדון להשליך את הפיקדון לחוץ. ולכן בחפצים שנשכחו במקומות ציבוריים, ולא באים בעליהם ליטלם, לדעת הגר"מ פיינשטיין דינו כמכניס לחצר חברו שלא ברשות, שלדעת הרמ"א אסור להוציא לחוץ בלי שיודיע, ובדעת הרמב"ם נחלקו הפוסקים האם צריך להודיע. ולהוציא לחוץ למקום הפקר נראה מהפוסקים שלכו"ע אסור. ולדעת הפת"ח כיון שבשעה שהכניסו את החפצים היה זה ברשות, ומה שמשאירים ולא נוטלים לא נחשב למכניס שלא ברשות, ולכן לכו"ע יהיה אסור להשליך בלי להודיע.

מודעה על שכיחת חפצים  הפוסקים (שו"ת אגרות משה חושן משפט חלק ב סימן מה. פתחי חושן חלק ב (אבידה ומציאה) פרק ד  הלכה כב) המליצו לכתוב מודעה שאין רשות להשאיר חפצים, וכל החפצים הנשארים זמן מסוים ולא יבואו ליטלם הרי הם הפקר. היתרון במודעה שכזו שנחשב שמניח את החפצים בלי רשות, ולרמב"ם יכול לפנותם בלי הודעה. [וכיון שהותרה שיפונה למקום הפקר, מותר להניחם במקום הפקר]. ולרא"ש אפשר שנחשב מודעה ושוב א"צ מודעה.

כשהחפצים גורמים היזק  הט"ז ביאר את דעת הרמב"ם שאם הטעה את בעה"ב כאותו מעשה המובא בגמרא מותר להוציאם בלי להודיע, וכמו שאמרו בגמרא כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישיב לו בראשו. ואין לנו להכריח את בעה"ב שישכיר מקומו בלי רצונו. ואם הכניס פירות לחצר חברו שלא ברשות אם צריך לאותו מקום מותר לו לסלק את הפירות, וא"צ להודיע לבעל הפירות, ומקור לזה מהגמרא ריש המניח הממלא חצר חברו כדי יין הרי זה משבר ויוצא משבר ונכנס – דעביד איניש דינא לנפשיה. ואם אינו צריך לאותו מקום אינו יכול להוציא, משום זה נהנה וזה אינו חסר, וגם בזה אם מודיע לו מותר לו לסלקם. וכתב הט"ז שהלכה כהרמב"ם, וגם הרא"ש לא חולק עליו בזה. נמצא שלדעת הט"ז באופן שהכניס בלי רשות אם הפירות מזיקים לבעה"ב מותר לו להוציאם בלי רשותו של בעל הפירות אף לדעת הרא"ש – מדין עביד איניש דינא לנפשיה. ואם אין הפירות מזיקים לבעל החצר צריך בעה"ב להודיע לפני שמוציא את הפירות. לפי דברי הט"ז יש להתיר במקומות ציבוריים גדולים שנשארים שם הרבה חפצים, וגורם להפרעה גדולה כשנערמים מגבות רבות במקווה או ספרים רבים בבית מדרש, שמותר לפנות את כל החפצים כדין הממלא חצר חברו חביות שמותר לבעל החצר לשבור את החביות כדי להשתמש בחצרו. ולמרות שהכניס ברשות, כיון שעתה אינו ברשות ומזיק את בעל החצר, עביד איניש דינא לנפשיה.

לייחד מקום לחפצים ולהשכיר את המקום לבעלי החפצים  על דברי הרמב"ם [הנ"ל] שכתב שמותר לשכור פועלים מדמי הפירות ולהוציאם החוצה, כתב רבנו ירוחם (נתיב ל ח"א, הובא בב"י) שהרמב"ם לא חילק בין אם החצר קיימא לאגרא או לא קיימא לאגרא, ורבנו ירוחם השיג על דבריו וחילק שאם החצר לא קיימא לאגרא מותר לו להוציא משום דעביד איניש דינא לנפשיה, אבל בחצר דקיימא לאגרא אין לו להוציאם לחוץ, כיון שבלא"ה משכיר לאחרים להניח שם חפציהם, וא"כ עתה משכיר למכניס. הסמ"ע (ס"ק א) הביא את דברי רבנו ירוחם, ומשמע שפסק כדבריו. וכן העלה בשו"ע הרב. ונראה שהרמב"ם ורבנו ירוחם נחלקו בחצר דקיימא לאגרא האם מותר להוציא, או שחייב להשכיר לו כיון שבלא"ה קיימא לאגרא. אבל אם מחליט שאינו רוצה להוציא את הפירות אלא להשכיר את המקום לבעל הפירות לכו"ע מותר, ואדרבה טוב עושה עם בעל הפירות. ולפ"ז מצאנו פתרון לחפצים שנשארים במקומות ציבוריים, שיכול הגבאי לייחד מקום לכל החפצים הנשארים, ולהשכיר את המקום לבעלי החפצים, ולגבות את דמי השכירות מדמי החפצים, וכך החפצים הם של ביה"כ, ובכך יכול לעשות הגבאי עם החפצים כראות עיניו. וכן שמעתי מרוה"כ הרה"ג יוסף פליישמן ששמע ממרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל שנתן עצה זו.

ש. ביצעתי העברה בנקאית. להפתעתי הבנק העביר את הכסף לחשבון היעד וגם השאיר אותו בחשבוני. האם חובה עלי (מגדר השבת אבידה) ליידע את הבנק על כך? מדובר בחברה ציבורית שרוב מניותיה בידי יהודים.

תשובה:, יש חובה להודיע לבנק על הטעות כדי להשיב להם את כספם.

מקורות: מדין השבת אבדה אתה חייב להודיע לבנק על הטעות. ויתכן שיתר על זה כאשר ביקשת מהבנק להעביר כסף הם הלוו לך כסף ולא גבו ממך את החוב ואתה נחשב לווה שחייב לפרוע את חובך, וכדי שלא להיות בכלל לווה רשע חובה להודיע להם ולפרוע את החוב.